מאמר ביומון מצרי: היטלר הרג את היהודים כיוון שניסו להצית מלחמות ולהפיץ שחיתות; בכל אסון במצרים יש טביעת אצבעות של היהודים
חוסיין אל-סמנודי, בכיר במשרד ההקדשים המצרי, פרסם ביומון המצרי אל-ר'ד, המזוהה עם זרם האופוזציה אל-ר'ד, מאמר אנטישמי, שכותרתו "אני שונא את ישראל שנאה תהומית", ובו טען כי היהודים הם חורשי מזימות צמאי דם וכי היטלר הרגם מפני שניסו להצית מלחמות ולהפיץ שחיתות. לדבריו, מדינות ערב אליהן נמלטו היהודים מהיטלר, קיבלו אותם בברכה, אך היהודים לא הכירו להן טובה, הפכו את פלסטין למולדתם וזממו להשתלט על אדמות הערבים מהנילוס ועד הפרת. עוד טען כי היהודים אילצו את מדינות המערב לסייע להם להשתקע בפלסטין באמצעות "השקר" על שריפתם בתנורי הגז בידי היטלר.
במאמר המשך כתב אל-סמנודי כי אין שום מקום ליהודים או לציונים על אדמת פלסטין וכי לוחמי הג'יהאד מקרב בני העם הערבי בפלסטין ימשיכו להניף את דגל ההקרבה ומסירת הנפש כדי לטהר את ארצות המולדת שלהם מטומאת הציונים.
מתוך הפייסבוק של הכותב, חוסיין אל-סמנודי[1]
להלן קטעים משני מאמריו:
"לא הייתה שום מלחמה בעולם שלבני העם הזה לא הייתה יד בה"
במאמר מה-26.12.22 כתב אל-סמנודי: "בתי שאלה אותי הבוקר מדוע אתה שונא את ישראל? השבתי לה בהרחבה ואמרתי: אנו הערבים באופן כללי ותושבי מצרים בפרט לא אוהבים אותה, כיוון שבכל אסון שקרה לנו במצרים יש את טביעת האצבעות המזוהמות שלהם [קרי, של היהודים] אשר מתכננות וזוממות תמיד לפגוע במולדת הזו [מצרים] שאנו חיים על אדמתה... לא הייתה אף מלחמה בעולם שלא היתה לבני העם הזה יד בה. הם אנשי תחבולה, הונאה, שחיתות והרס. הם מציתֵי מלחמות, הרס וחורבן וצמאי דם.
בתקופה המודרנית, אדולף היטלר, קנצלר גרמניה, כיתר אותם והרג אותם בכל מקום בו היו, משום שהם ניסו להצית מלחמות ו[להפיץ] שחיתות בכל מקום... נוכח הלחץ הכבד שהפעיל היטלר על היהודים הם ברחו מפני אלימותו כלפיהם, אך רוב המדינות לא ארחו אותם באדמתן. אפילו ארה"ב סגרה אז את כל שעריה בפניהם ולא הניחה לכף רגלם לדרוך על אדמתה. לא נותר להם אלא לפנות מזרחה, אל מדינות ערב, אשר ארחו אותם, נתנו להם מחסה והפכו את אדמתן למקום מגורים עבורם, והם התיישבו בפלסטין, במצרים, במרוקו, בתוניסיה ובתימן.
היהודים הציבו את פלסטין כמטרה נגד עיניהם וכאן החלו המזימות המורעלות, המוחות החלולים והלבבות השחורים המלאים בשפלות ובבגידה [שלהם]... להתוות את התוכנית הבלתי הפיכה ולבסס דריסת רגל בפלסטין כדי להפכה למולדתם הנצחית, על חלקי גופותיהם של קורבנותיהם מקרב תושביה [הערבים] שקידמו את פניהם בברכה ושיתפו אותם בחיים על אדמת מולדתם. הציונים הללו אינם מכירים טובה... הם הציתו מלחמות עקובות מדם והשתמשו בנשק קטלני שאותו השיגו בעזרת האנגלים, טבחו את כל [התושבים הערבים] בכפרים, שרפו את השדות, הרסו את הבתים על יושביהם והכריזו בגלוי: כאן תקום מדינת ישראל, על אדמות ערביי פלסטין...
חלפו הימים וישראל חמדה את אדמת הערבים ורצתה להתרחב יותר כדי לבסס את תוכניתה, לפיה מדינתה [ישראל, משתרעת] מן הנילוס עד הפרת. כאן קשרו בריטניה, צרפת וישראל קשר נגד מצרים במה שמכונה 'התוקפנות המשולשת' [אחד מכינוייה של מלחמת סיני, באוקטובר 1956]. ישראל שאפה לכבוש את חצי האי סיני. צרפת נכנסה למצרים כדי להענישה על כך שסייעה למהפכה האלג'ירית ותמכה בעם האלג'יראי נגד האימפריאליזם הצרפתי, [ואילו] בריטניה רצתה לנקום על כך [שנאלצה] לצאת ממצרים ולנקום בג'מאל עבד אל-נאצר שהלאים את תעלת סואץ והכפיפה להנהלה מצרית בלעדית.
ישראל מימשה את תוכניתה וכבשה את סיני והכוחות הצרפתים והבריטים נחתו בחופי העיר פורט סעיד, אך קרה מה שאיש לא צפה: האומץ של תושבי פורט סעיד הגיבורים סיכל את כל המזימות ולא הניח להם לכבוש את העיר החזקה הזו... תושבי פורט-סעיד כתבו את סיפורם בעצמם, בדיו של זהב, כך שהוא נלמד בכל העולם עד היום. לאחר מכן שבו שלושת הצבאות הללו ויצאו מאדמת מצרים כשהם מובסים. זה לא היה הסוף, שכן הציונים תכננו לתקוף את מצרים ולכבוש את סיני. זהו החלום שבוער בהם: להתחיל בכך [בכיבוש סיני] ולאחר מכן לכבוש את כל העולם. חלומם התגשם וסיני הלכה לאיבוד תוך שישה ימים במלחמת הַנַּכְּסַה [מילולית מלחמת התבוסה] בשנת 1967.
הם פעלו [במלחמת 1967] באופן צפוי ורצחו את כל אסירינו בדם קר, מבלי להתחשב באנושיותם ובהיותם מותשים, חלשים ומפוזרים במדבר סיני רחב הידיים. הדבר צרב את המציאות המרה בליבותיהם של כל הערבים ושל מצרים בפרט. זאת, עד שהגיע רגע הניצחון והשבת הזכות [לבעלות על סיני] ב[מלחמת] אוקטובר 1973 ו... מיתוס הצבא הבלתי מנוצח [הופרך]. לאחר הניצחון המהולל החלה מלחמה אכזרית ומלוכלכת מצד הישות הישראלית נגד מצרים והמצרִים, שבה פגעו [הישראלים] בכל דבר, ועל כך אדון במאמר הבא."[2]
ליהודים ולציונים אין מקום על אדמת פלסטין; לוחמי הג'יהאד יטהרוה מטומאתם
במאמר המשך ב-1.1.2-23, שכותרתו "גְּבָרוֹת תל אביב והביטחון האבוד", כתב: "1897 תמשיך להוות ציון דרך בהיסטוריה של האומה הערבית והאסלאמית. כולם יזכרו אותה וליבותיהם יתמלאו בצער, בחרטה ובשנאה. בשנה זו כינס היהודי האוסטרי תיאודור הרצל את הקונגרס הציוני העולמי [הראשון] בעיר באזל בשוויץ ודיבר על הקמת מולדת לאומית ליהודים על אדמת פלסטין. מדינה ליהודים הייתה רעיון ותו לא, ותיאודור הרצל חתר להפכו למציאות ורצונו התממש. הוא פעל בכל הכוח, הסמכות והקשרים הבינלאומיים שעמדו לרשותו כדי להפוך זאת למציאות ולהציל את יהודי העולם מהדיכוי, הרצח וההתנכלות להם היו נתונים בכל מקום.
שעות אחדות בלבד לאחר סיום המנדט הבריטי בפלסטין, הכריזה התנועה הציונית העולמית על הקמת מדינת ישראל על חורבות המדינה הפלסטינית הערבית... כל המדינות שדיכאו את היהודים - שעמדו מאחורי הגירתם מהן לפלסטין, כדי להגן על עצמן מפני התחבלנות, ההונאה ומזימותיהם הנתעבות [קרי, של היהודים]... שהסבו להן אסונות רבים על אדמתן - הכירו בה [קרי במדינת ישראל].
הסיוע בכסף, בשווה-כסף ובנשק זרם אל התנועה הציונית, כדי להבטיח את קיומם, באמצעות [מעשי] רצח, שריפה, גירוש וטבח רצופים של בעלי האדמה המקוריים מקרב העם הפלסטיני. הגירת ה[יהודים] מכל מדינות העולם גברה והתנועה הציונית סייעה להם בכך, כדי שיגורו במולדתם החדשה ואוי לו לִ[יהודי] שלא שומע בקולם ובא עמם [לישראל], שכן זהו החלום היפה וגן העדן המיוחל בארץ המובטחת. זו התמונה שציירה הציונות העולמית בפני יהודֵי כל העולם. עם חלוף הזמן ועם ריבוי המלחמות בינם ובין הערבים המקיפים אותם, גבר הסבל [של היהודים] מקשיי החיים ומהמלחמה המתמדת עם ילידי הארץ [קרי הפלסטינים] עד עצם היום הזה. לציונים בפלסטין אין עוד ביטחון, לא שקט ולא שלווה...
הסכסוך הקיים בין הערבים לבין הציונים לא הסתיים. למרות הסכמי השלום החיים נהיו קשים יותר, לצד העריצות [הישראלית]. ציורי הקיר, שצוירו בדמם של הקורבנות התמימים בכל מקום, מתארים את מעשי התוקפנות הישראלים היומיומיים המתמשכים... הפזמון [החוזר] לפיו הם [היהודים] דוכאו בתנורי הגז והיטלר רצחם ושרפם, אינו אלא שקר שנועד לכלות את [משאביו] הכספיים של המערב... שקר עצום זה מופץ בידי התנועה הציונית העולמית כדי לאלץ את המערב לסייע ליהודים להמשיך להשתקע בפלסטין.
לפיכך הגְּבָרוֹת הציוניות בתל אביב אינן חשות עוד ביטחון ושלווה ואפילו לא שקט. אף אחת מהן אינה [חשה] שחייה מוגנים שם, למרות הריכוז האינסופי של חיילי הכיבוש. אפילו חיילי הצבא הציוני [חשים] שחייהם אינם מוגנים, מחשש שצעיר פלסטיני ידקור אותם בסכין, או ידרסם למוות ברכב או ישרפם באמצעות זריקת בקבוק מולוטוב עליהם. הדבר הטיל בליבם אימה ופחד.
כל ישראלי המתגורר באדמת פלסטין הגזולה אינו חש ביטחון. הם [באו] ממדינות שונות כשבידיהם דרכונים של ארצות מוצאם. הם אינם מאמינים עוד בארץ המובטחת ולא בגן העדן המובטח. הם כפרו בכל ההבטחות שהבטיחה להם התנועה הציונית העולמי. אין הם מאמינים בשקר שעל בסיסו קמה ישראל ולא בתנורי הגז ובשואה. הדורות החדשים [של היהודים] לא אוהבים את החיים שבהם המוות מאיים עליהם בכל רגע [ואינם מעוניינים] לחיות בשלום עם הצעירים הפלסטינים. הם נלחמים בבעלי האדמה מאז קום מדינת הכובש הישראלי וההכרזה על הקמת ישראל.
הסכסוך עדיין נמשך והדורות הפלסטינים אינם מתייאשים ומעבירים את המחויבות מדור לדור. האדמה שייכת לבעליה המקוריים ואין מקום ליהודים ולא לציונים על אדמת פלסטין. יואילו הגְּבָרוֹת הציוניות לשוב לארצות מולדותיהן האמיתיות כדי לזכות שם בביטחון האבוד [עבורן] באדמת הערבים. לוחמי הג'יהאד מקרב בני העם הערבי בפלסטין ימשיכו להניף את דגל ההקרבה ומסירת הנפש כדי לסלק את הסיוט העצום הזה מעל ליבותיהם ולטהר את ארצות המולדת שלהם מטומאת הציונים התוקפנים וכדי שתל אל-רביע [קרי, תל אביב] תטוהר מזוהמת הגברות של הציונות העולמית ואילו הגברות מהמוצא המכובד של פלסטין יניפו את דגלי הניצחון והשמחה על ניצחונן המובהק. זה מה שאני מקווה ומייחל לו מאללה."[3]
