כללי

מחאת הצעירים, הנשים והמיעוטים האתניים נגד המשטר האיראני (ב'): ביקורת באיראן על שיטות הדיכוי של המשטר האסלאמי

 

מאת א. סביון ומ. מנזור

המחאה נגד המשטר באיראן נמשכת מזה ארבעה חודשים כשרבים מן המפגינים נגד עריצות המשטר הם צעירים וסטודנטים ובני מיעוטים אתניים. סיסמת המוחים "אישה, חיים, חירות" מעידה כי המחאה היא כנגד משטר המדכא זכויות אדם ואישה.[1]

חלק זה של הדוח מתמקד בהתבטאויות ביקורתיות בציבור האיראני נגד אלימות המשטר בניסיונו לכפות חבישת החג'אב והפרדה מגדרית, שני הנושאים שהיו עיקרי המחאה בשבועות הראשונים שלה. ביקורת נוספת התמקדה בהעדר ערוצי מחאה פוליטיים ממוסדים בדמות מפלגות באיראן, דבר שהביא לגל המחאה החברתי-פוליטי. ככל שהתארכה המחאה וככל שנחשפו צעדי הדיכוי של המשטר כלפי הצעירים המפגינים גברה הביקורת הציבורית על שיטות הדיכוי האלים שנוקט המשטר כלפיהם. הדוח יסקור גם כמה התבטאויות בולטות שקראו לשינוי המשטר וסרטוני ממריTV : 

ראו קליפים של ממרי:

11 דצמבר 2022 – צעירים איראנים מוחים נגד הוצאות להורג של המפגינים

     

 3 ינואר 2023  - הצתת דיוקנו של מפקד כוח קודס של משמרות המהפכה, קאסם סולימאני, האחראי להתפשטות האזורית של איראן במדינות השכנות, לרגל שלוש שנים להריגתו בידי ארה"ב 

   

קריאות להפלת המשטר האסלאמי של ח'אמנאי

אחותו של ח'אמנאי נגדו ונגד המשטר: "אחי אינו מקשיב לקול העם האיראני ...משמרות המהפכה ושכירי החרב של עלי ח'אמנאי צריכים להניח את נשקם בהקדם האפשרי ולהצטרף לעם לפני שיהיה מאוחר מדי"

​מחמוד מוראדח'אני, האחיין של המנהיג העליון של איראן, עלי ח'אמנאי, פרסם ב-7.12.22 בטוויטר את מכתבה של אמו, בדרי חוסייני ח'אמנאי, אחותו של ח'אמנאי, שבו הביעה את התנגדותה החריפה למשטרו של אחיה ולאלימות שהוא מפעיל נגד הצעירים המפגינים. בחודש נובמבר 2022 עצרו כוחות הביטחון את בתה, שקראה לעולם לנתק את היחסים עם טהראן. במכתב כתבה אחותו של ח'אמנאי: "אני מתנגדת למעשיו וקוראת למשמרות המהפכה להניח את הנשק ולהצטרף לעם לפני שיהיה מאוחר מדי". לדבריה, המשטר של אחיה הביא רק "סבל ודיכוי לאיראן ולאיראנים." לדבריה, אחיה אינו קשוב לעם באיראן והפשעים של המשטר מלווים את איראן מאז המהפכה האסלאמית. חוסייני ציינה את "הדיכוי של כל קול שמשמיע התנגדות, כליאתם של האנשים המשכילים ביותר והצעירים האכפתיים ביותר בארץ הזאת, העונשים הקשים ביותר וההוצאות הנרחבות להורג".

 

להלן תרגום נוסח המכתב:

 

"בשם אלוהים,

לאבד ילד ולהיות רחוק מהילד שלך זה עצב גדול לכל אמא. אמהות רבות היו שכולות במהלך ארבעת העשורים האחרונים [תחת המשטר האסלאמי באיראן]. אני חושבת שראוי להכריז כעת שאני מתנגדת למעשיו של אחי ואני מביעה את הזדהותי עם כל האימהות המתאבלות על פשעי משטר הרפובליקה האסלאמית, מימי ח'ומייני ועד לעידן הנוכחי של הח'ליפות הרודנית של עלי ח'אמנאי. כמו כל האמהות האיראניות האבלות, גם אני עצובה מהיותי רחוקה מהבת שלי. כשהם עצרו את בתי באלימות, ברור שהם מפעילים אלימות רבה אלפי מונים על נערים ונערות מדוכאים אחרים שנתונים לאכזריות בלתי אנושית.

 

ההתנגדות והמאבק של משפחתנו נגד המשטר הפושע הזה החלו כמה חודשים לאחר המהפכה. הפשעים של המשטר הזה, דיכוי כל קול מתנגד, כליאת הנוער המשכיל והאכפתי ביותר בארץ הזאת, העונשים החמורים ביותר וההוצאות להורג בקנה מידה נרחב החלו כבר מתחילת [המשטר].

 

כבר מההתחלה, בעלי, עלי טהראני, היה נגד המשטר הזה והממשלה התיאוקרטית. הוא היה הקול של הרצון של העם לחופש, ובשל כך הוא סבל כל מיני קשיים, בכלל זה, היה כלוא פעמיים בשנות השמונים של המאה הקודמת ובילה עשר שנים בכלא בזקנתו.

 

במהלך עשרים השנים האחרונות, בתי פארידה, סבלה כל מיני קשיים ומאסר בשל פעילותה למען זכויות האזרח והאדם כולל תמיכה באסירים פוליטיים ובני משפחותיהם ובשל ניסיונה לעצור הוצאות להורג לא מוצדקות. כחלק מחובתי האנושית, הבאתי פעמים רבות לפני עשרות שנים את קול העם לאוזני אחי, עלי ח'אמנאי. אולם לאחר שראיתי שהוא לא הקשיב והמשיך את דרכו של ח'ומייני בדיכוי והרג חפים מפשע, ניתקתי את הקשר איתו. הדאגה שלי תמיד היתה ותמיד תהיה העם, במיוחד הנשים של איראן. אני מאמינה שמשטר הרפובליקה האסלאמית של ח'ומייני ושל עלי ח'אמנאי לא הביא דבר זולת סבל ודיכוי לאיראן ולאיראנים. העם של איראן ראוי לחופש ושגשוג, וההתקוממות שלהם לגיטימית והכרחית להשגת זכויותיהם. אני מקווה לחזות בקרוב בניצחון העם ובהפלת העריצות הזו השולטת באיראן.

 

משמרות המהפכה ושכירי החרב של עלי ח'אמנאי צריכים להניח את נשקם בהקדם האפשרי ולהצטרף לעם לפני שיהיה מאוחר מדי. אני כל כך מצטערת שבשל מחלות פיזיות, אינני יכולה להשתתף בתנועות המחאה כפי שהייתי צריכה. אולם, בלב ובנשמה, אני עם העם של איראן. אחי אינו מקשיב לקול העם האיראני ורואה בטעות בקולם של שכירי החרב ורודפי הבצע שלו את קול העם האיראני. הוא ראוי בצדק למילות הגנאי חסרות הכבוד שבהן הוא [אחי, ח'אמנאי] משתמש כדי לתאר את העם המדוכא, אך האמיץ של איראן. יהי רצון שהמאבק הצודק של העם להשגת חירות ודמוקרטיה יתממש בהקדם האפשרי."[2]

 

הדיסידנט האיראני אבו אל-פאז רדיאני: רפורמה של המשטר בלתי אפשרית. המשטר האסלאמי באיראן חייב ללכת. ראיסי הוא רוצח. ח'אמנאי הוא המורד באל ולא המפגינים

הדיסידנט האיראני, אבו אל-פאז רדיאני, פעיל פוליטי שריצה עונשי מאסר רבים, אמר בריאיון ל-BBC בפרסית ב-26.12.22 שהמשטר האסלאמי באיראן אינו בר תיקון ו"הוא חייב ללכת" וזאת ניתן להשיג רק באמצעות יציאה לרחובות. לדבריו, העם האיראני הבין כי עלי ח'אמנאי, המנהיג העליון של איראן, הוא "המקור" לבעיותיו (בפרפרזה על תוארו "המקור לחיקוי" בהיותו איש ההלכה הראוי לשלוט) ו"הגדול באויביו". רדיאני קבע כי המפגינים נגד המשטר באיראן נוהגים הגנה עצמית ולא מתוך שחיתות או מרד באל כפי שמאשים אותם המשטר. הוא העריך כי נסיונות המשטר להפחיד את המוחים רק יגבירו את נחישותם להפיל את משטר ח'אמנאי. רדיאני קבע כי הנשיא ראיסי הוא "רוצח" וכי המשטר יירט במכוון את המטוס האוקראיני בתחילת 2020 שעל סיפונו היו סטודנטים איראנים רבים.

ביקורת על דיכוי פוליטי וחברתי

מהדי זאכריאן, מרצה אוניברסיטה: "יש לפתוח בפני העם דרכים חוקיות להעלאת דרישותיו... אין לסגור בפני האזרחים דרכים חוקיות להפגין... על הממשלה לאפשר דעות שונות במדינה. העובדה שאנשים מקבוצות שונות ומעמדות שונים אינם יכולים להביע את דעתם הינה בעיה חמורה ויסודית"

מהדי זאכריאן, מרצה באוניברסיטה ופרשן לעניינים בינלאומיים, קרא בריאיון לאיסנא ב-12.10.2022 למשטר לאפשר ביקורת ציבורית שכן בהעדר ערוצי ביקורת לגיטימיים, דוגמת עיתונות חופשית או התארגנויות מפלגתיות, מתועלת המחאה להפגנות ברחוב שגולשות לאלימות. הוא קבל על העדר מפלגות באיראן שהוצאו באיראן אל מחוץ לחוק משום שהבעת עמדה ייחודית המנוגדת לדעת המשטר אינה חוקית:

 

"אני מאמין שבפני אנשים רבים באיראן נסגרו הדרכים החוקיות להביע את דרישותיהם ועל כן מה שנותר להם הוא לצאת לרחובות ולהפגין. על כן, צריכות לעמוד לרשות העם דרכים חוקיות להעלאת הדרישות, דבר שגם קיים בחוקה [האיראנית].

 

בעולם המדע הפוליטי והבינלאומי כמו גם בתחום זכויות האדם, מצויות הדרכים בהם העם יכול להעלות את דעותיו לדיון [בפני השלטון]. האיראנים רדפו אחר חוקה כבר לפני יותר ממאה שנים, אולם יש לנו חוקה במדינה, ואנשים ופקידים חייבים לפעול על פיה. בחוקות של מדינות שונות כמו גם בסטנדרטים שלהם נקבע כי העם יכול להביע את דעתו דרך הקלפי, המפלגות, המועצות ובהפגנות שאינן אלימות.

 

למרבה הצער ההפגנות באיראן מתבצעות "בטעם רע", שכן בהתבסס על הסטנדרטים הבינלאומיים כמו גם המקומיים, כאשר קבוצות מפגינות, הקבוצה היריבה להם לא צריכה לצעוד ולהפגין בו-זמנית. בעוד הסטודנטים באוניברסיטת שריף [בטהראן] הגיעו להביע את דעתם בדרכי שלום ולהפגין ברחבי האוניברסיטאות, הפגינו מנגד סטודנטים [תומכי] הבסיג' שמתנגדים לדעתם. על כן הדבר אסור, שכן, כאשר אתה מאפשר לשתי קבוצות יריבות לצעוד יחד במרחק של כמה מטרים בו זמנית, ידוע שהתוצאה תהיה מצערת.

 

מהדי זאכריאן, מרצה אוניברסיטה ופרשן לעניינים בינ"ל [3]

 

כשאין מפלגה וערוץ להביע דרכם את הבעיות והביקורות התוצאה היא מהומה. מפלגה דורשת כוח בביטוי אזרחי, היא לא באה לדרוש זאת בביטוי צבאי. למפלגות יש מצע המבוסס על החוקה והחוק של המדינה כאשר הן מציגות את הדרישות בצורה תיאורטית. לאנשים ישנה האפשרות להצטרף או לא להצטרף למפלגה, אבל למרבה הצער כל המפלגות [באיראן] נהרסו [שכן הוצאו אל מחוץ לחוק].

 

האזרחים מחפשים [דרך] להישמע ולהיראות, וצריך לאפשר להם לצעוד בשלווה באמצעים חוקיים. על הממשלה לאפשר דעות שונות במדינה. העובדה שאנשים מקבוצות שונות ומעמדות שונים אינם יכולים להביע את דעתם הינה בעיה חמורה ויסודית. כמה פעמים צנזרו את דבריי בעיתונים, ברדיו, בתקשורת וברשות השידור האיראנית [חרף היותי] פרופסור לזכויות אדם ולמרות שדברי לא כללו פגיעה או העלבה של איש, אלא רק דברי ביקורת. לתופעה זו ישנן השלכות בלתי הפיכות רבות לאורך שנים רבות, כפי שניתן להיות עדים להן כעת.

אני מאמין שאם לא יאפשרו לאנשים להפגין ברחוב, יגיע אסון שכן העם יאבד את אמונו.

 

אין לכנות את המפגינים 'מרומים' ו'מתפרעים' [כפי שמכנים אותם בכירי המשטר], כל הסטודנטים [המפגינים באוניברסיטאות] שריף, בהשתי, טהראן ואחרות אינם מרומים. יש להם דרישות והם רוצים שישמעו אותן. אין לסגור בפני האזרחים דרכים חוקיות להפגין, יש לשנות נהלים. יש לשכנע את האזרחים ולספק להם תשובות הגיוניות לדרישותיהם ולמחאותיהם.

 

המחאות יסתיימו כששאלותיהם של האזרחים תיענינה בהיגיון. [ראש הרשות השופטת] מוחסין אז'אי בעצמו הצהיר כי כל מי שיש לו שאלה או ביקורת עליו לבוא ולשוחח עימו. שאלתי למר אז'אי היא - מדוע אתה לא הולך לרחוב להקשיב לדברי האנשים? בוא לכיתה שלי לראות מה הסטודנטים אומרים ומה הם רוצים. האם הוא באמת לא יודע מה רוצים האזרחים ומהן דרישותיהם? כיום, לאזרחים ישנה ביקורת קשה מאוד ביחס למצב הפוליטי, התרבותי ובעיקר ביחס למצב הכלכלי. אנשים נמצאים במצב חיים גרוע והם לא מקבלים שום תשובה לביקורת שלהם."[4]

 

ציר המג'לס פזשכיאן: לא ניתן ליישם אמונה בכוח הזרוע

שר הבריאות לשעבר וחבר המג'לס, מסעוד פזשכיאן, האשים ב-19.9.22 את המשטר האסלאמי במותה של ג'ינה מהסא אמיני וגרס כי התנהגות המשטר גורמת לאיראנים לשנוא את האסלאם. הוא קרא למשטר לבחון את התנהלותו וקבע כי לא ניתן ליישם אמונה בכוח הזרוע:ראו קליפ ממרי:   

דרשן התפילה הסוני בזאהדאן, מולוי עבד אל-חמיד דרש כי המשטר האיראני ייקח אחריות על הקורבנות שנהרגו בעת דיכוי ההפגנות ואמר כי "במקום בו נמנעת הביקורת, נוצרת עריצות", יש ללכת בעקבות האמת אפילו אם היא נאמרת על ידי האמריקאים והישראלים. ראו קליפ ממרי:  

היומון עסר-י איראן: "אורח חיים אינו חוק שנקבע על ידי המג'לס וגם לא בסיס שיש להגן עליו בכוח צבאי"

מאמר המערכת באתר עסר-י איראן ב-25.10.2022 מתח ביקורת חריפה על הסטודנטים תומכי המשטר באוניברסיטת שריף בטהראן שמנעו את כניסתם של סטודנטים אחרים לחדר האוכל משום שביקשו לבטל את ההפרדה המגדרית בין הנשים לגברים במקום. להלן עיקרי הדברים:

"הביטו בתמונה הזו שכנראה תהפוך לחלק מההיסטוריה העכשווית של איראן: סטודנטים באוניברסיטת שריף ביקשו לבטל את ההפרדה המגדרית בחדרי האוכל [באוניברסיטה] ולכן סטודנטים וסטודנטיות רצו להיכנס יחד ל[אזור] השירות [העצמי]. מנגד, קבוצה קטנה של סטודנטים אידיאולוגים הנשענים על כוח שמחוץ לאוניברסיטה התבצרו מאחורי החלונות וחסמו [אותם] בשולחנות אוכל כדי למנוע את כניסתם. בסופו של דבר הסטודנטים הצליחו, כמובן, להיכנס [לאזור] השירות...

 

התקרית מרשימה מפני שמה שנורמלי ומקובל בעולם כולו ואפילו במדינות האסלאם הוא 'סוגייה' באיראן ומעבר לכך הוא 'פעולה פוליטית'. למרבה הצער, יש לומר שנושא סטודנטים האוכלים יחד באולם הפך לסוגייה באיראן והסכמה או אי הסכמה לכך הפכה לפעולה פוליטית!

 

הנושא הזה מראה שמה שמתרחש בלב ההפגנות האחרונות וההתנגדות הקיימת נגדן הוא נושא רציני ועמוק יותר שנקרא 'אורח חיים'. הצעירים האיראנים אינם רוצים לחיות בדיוק כמו האבות והאימהות שלהם והנקודה היא שרבים מ'הדור הקודם' עומדים לצד ילדיהם ונותנים להם את הזכות לבחור בהזדמנות היחידה שלהם לחיות.

 

אורח חיים אינו חוק שנקבע על ידי המג'לס וגם לא בסיס שיש להגן עליו בכוח צבאי; אורח חיים הוא דרך החיים הזורמת לאורך כל רגעי חייהם של האזרחים ושום ממשלה לא יכולה לעמוד בפניו.

 

תמונת הסטודנטים שחוסמים את הכניסה לסטודנטים, גברים ונשים,

שביקשו לסעוד יחד בחדר האוכל באונ' שריף בטהראן [5]

 

 

הסכסוך האחרון [המחאה שהתפתחה לפוליטית-חברתית] שהתעורר בגלל משטרת הסיור הוא דוגמה לכך שמצד אחד הממשלה ניסתה לכפות על נשים ללבוש ביגוד מיוחד בתקציבים גדולים ופרסומות נרחבות ושימוש בכוחות משטרה ובית המשפט. אולם, משום שאורח החיים שלהן התבסס על הכיסוי הקונבנציונלי המקובל בחברה של היום [הכוונה לחג'אב הנלבש באופן לא מהודק], לא רק שזה לא עבד אלא אף גרם למחיר כבד. אורח החיים נוצר ומשתנה עם הזמן והדרך החכמה היחידה של ממשלות היא להכיר ולכבד אותו.

 

עורך נכבד של אחד מכלי התקשורת האידיאולוגים [הכוונה למוחמד ג'ואד אח'ואן, העורך הראשי של עיתון ג'ואן המקורב למשה"מ] כתב: 'הם [הסטודנטים] מתחילים ב[דרישה לקבל] שירות מעורב ומגיעים בהדרגה ל[דרישה ל]מעונות מעורבים ולבריכת שחייה מעורבת'.

 

הגישה של העברת קו החזית לגבולות האויב היא אסטרטגיה נכונה וחכמה. למשל במאבק מול דאעש נאמר שעדיף להילחם בדאעש במקום היווסדו - שהיה סוריה - כדי שלא יהיה לו סיכוי להיכנס לאיראן או באותו אופן, כוחות הנתמכים על ידי איראן בלבנון מתעמתים עם ישראל וזה אומר להעסיק את האויב בגבולותיו כדי שלא יתקרב לגבולותינו.

[הטענה] שאם נערבב [מגדרית] את [מתן] השירות היום [לסטודנטים], מחר הם ירצו בריכה מעורבת, מבוססת על תפיסה זו אבל יש נקודה פשוטה: השקפה אסטרטגית זו מכוונת לאויב, לא לעם שלנו. הסטודנטים הם לא דאעש ולא ישראלים ... הם איראנים. אסור להשתמש בשיטות התמודדות עם האויב נגד עמנו שלנו.

האם זה לא סביר? אותם סטודנטים נמצאים יחד בכיתות, במעבדות ובמרחב הציבורי של האוניברסיטה ומחוץ לה אך יש להפריד ביניהם במהלך חצי השעה כשהם אוכלים?! בכלל, בואו נביט על הנושא מנקודת המבט של השריעה: מי נתן למקבלי ההחלטות את הזכות לאסור את המותר, ולהיפך? היכן מוזכר באסלאם שאסור לגברים ולנשים לאכול באותו אולם? אם היתה לנו פסיקה כזו, כנראה בארבעים השנים הללו כל המסעדות ובתי הקפה העירוניים והבינעירוניים היו צריכים להפוך ל[מופרדים] נשים-גברים!

לפיכך מה שהסטודנטים ביקשו אינו עומד בסתירה לדת. מעונות מעורבים אינם נפוצים בעולם כיום ואף לא היו בזמן שלטון השאה והסטודנטים אף לא דרשו זאת. הם [האידיאולוגים שרוצים הפרדה מגדרית] מדברים על בריכת שחייה מעורבת כאילו באוניברסיטאות האיראניות יש בריכות שחייה והבעיה של הסטודנטים היא ערבוב [מגדרי] בבריכת השחייה!

וולגריזציה של דרישות של אנשים היא טקטיקה שכבר לא עובדת; כלומר, הם מציינים עניין של מה בכך כדרישת המפגינים ואז הם לוקחים את כל הדרישות תחתיו ומוחצים אותן. לא מזמן אמר סגן שר הספורט (יאמין פור) על מפגיני החג'אב: 'היא [אחת המפגינות] שמה את הצעיף שלה על מקל עץ ועומדת גבוה, מחר היא תשים את התחתונים שלה על מקל!'  וכעת, בלי קשר לשיפוט הערכי [על דברי סגן השר], הדברים היו על חג'אב אופציונלי מול חג'אב בכפייה, וכנראה הסצנה שדיבר עליה סגן השר לא נוצרה עד כה בשום מקום בעולם אלא בדמיונו הפורה!

 

התמונה המפורסמת של המפגינה באיראן ב- 2018[6]   

 

התמונה שמראה קבוצה של סטודנטים אידיאולוגים בתוך [אולם] השירות [של חדר אוכל] מזעזעת מאוד. איך יכולה קבוצה קטנה לקחת לעצמה את הזכות לבנות מתרס משולחנות אוכל ולעמוד נגד רצון הרוב ולגרום לקונפליקט? תמונה זו היא קריקטורה למתרחש בזירה הפוליטית והחברתית הרחבה יותר שהוביל למשבר הנוכחי. הניסיון הוכיח שצעירים קיצונים רבים כיום יתחרטו בעתיד [על מעשיהם] וישנו את עמדותיהם [רומז לשינוי בדעותיהם של הסטודנטים האיראנים שהשתלטו על שגרירות ארה"ב ב-1979 ושרבים מהם הפכו לרפורמיסטים בשנים שלאחר מכן והביעו חרטה על המעשה] ובעוד כמה שנים נראה אותו הדבר לגבי האנשים בתמונה זו. אבל למחיר שמטילים הקיצונים [על החברה] אין פיצוי והשפעותיו הרעות ארוכות טווח יפגעו בחברה לאורך זמן...

 

עוד נמסר כי לאחר האירועים האחרונים החליטו אנשי האוניברסיטה לסגור את חדר האוכל ולספק את האוכל לסטודנטים מחוץ לאולם! זוהי דוגמה קטנה לשיטת המקובלת אצל האחראים בטיפול בתיקים, שיטה שאינה אלא 'מחיקת פני הבעיה'!

האוניברסיטה מגישה אוכל לסטודנטים מחוץ לכותלי האולם [7]

 

והמילה האחרונה: העם האיראני חי יחד באהבה ובסובלנות לפחות בשבעת אלפים השנים האחרונות; אל תציבו ביניהם חומה ואל תעמידו אותם האחד נגד השני."[8]

 

האתר עסר-י איראן: "במדינה שלנו נשים יכולות לשבת מאחורי רוכב אופנוע אולם אינן יכולות להיות אופנועניות... ילדיהם של הבכירים ... נוסעים בקלות לאמריקה, אירופה וקנדה כדי ללמוד וכמובן לחיות אבל כשילדים של אזרחים רגילים מקבלים החלטה כזו, הבכירים מתחילים להטיף מוסר"

מאמר המערכת באתר עסר-י איראן הפרגמטי שפורסם ב-10.11.2022, שכותרתו "שאלה אחת פשוטה: מהו הבדל בין האישה שיושבת מאחורי רוכב אופנוע לבין אישה שרוכבת על אופנוע?" מתח ביקורת על האפליה המגדרית שנוהג המשטר בנוגע לנשים. בין היתר מונה האתר אפליה כלפי נשים שמנועות מלרכוב על אופנועים, להיכנס לאצטדיוני כדורגל ועוד. האתר גם מוחה על האפליה החברתית כלפי האזרחים הרגילים שיציאתם ללימודים במדינות המערב מתקבלת בביקורת ע"י בכירי המשטר – בעוד ידוע כי בניהם חיים ולומדים שם באישור. האתר גם מחה על הצביעות של המשטר שמטיף לצעירים להימנע מהרשתות החברתיות המערביות בעוד בכיריו משתמשים תדיר ברשתות החברתיות כדי להפיץ את משנת המשטר. להלן עיקרי הדברים:

"סתירה בדברים ובהתנהגות הבכירים [במשטר] היא אחת הדאגות החשובות ביותר של צעירי איראן כיום. סתירות שעוברות לנגד עיני האזרחים כמו הקרונות של קו 2 של המטרו בטהראן ומעוררות אצלם שאלות רבות - למה זה כן וזה לא?

 

אחת הדוגמאות הטובות ביותר היא רכיבת נשים על אופנועים. נקודה שמפקד משטרת התנועה [עלי רזא אסמאעילי] לשעבר הצביע עליה. עלי רזא אסמאעילי אמר: 'זה מקרה פרדוקסלי שבמדינה שלנו נשים יכולות לשבת מאחורי רוכב אופנוע אולם אינן יכולות להיות אופנועניות. זו טעות שצריך לתקן. רכיבה על אופנוע היא זכות שנשללה מנשים רבות שהתעניינו בה.'

 

זו שאלה מאוד חשובה ומתבקשת. על הבכירים שהצביעו בעד האיסור על נשים לרכוב על אופנועים לומר מה ההבדל בין אישה שיושבת מאחורי רוכב אופנוע לבין אישה שרוכבת על אופנוע? בכלל, מדוע אסור לנשים לרכוב על אופנועים?

 

יש הרבה סתירות מסוג זה. למשל, בנים ובנות יכולים ללכת יחד לקולנוע, למסעדה ולכיתה אבל הם לא יכולים לשבת יחד בקפיטריה של האוניברסיטה. אולי סוגי הכיסאות במקומות שונים הם שונים ולכן אנו רואים פסיקות שונות כל כך.

 

גם [שאלת] כניסת נשים לאצטדיון מסבירה בדיוק את הסתירה הגדולה. נשים שפעילות בחברה ואפילו יוצאות מהבית בחמש לפנות בוקר כדי להגיע למקום עבודתן, אין להן זכות ללכת לאצטדיון! כמובן, למרבה השמחה בעניין זה פיפ"א נכנסה לזירה ואילצה את התאחדות הכדורגל לפתוח את הדרך לנשים איראניות להיכנס לאצטדיונים. כמובן שעכשיו דלתות האצטדיונים סגורות בפני כולם וגברים ונשים חולקים את אותו הכאב.

 

אתם יכולים לראות את הסתירה הזו בצעדות ובבחירות. בנות שמסתכלים עליהן בצורה מוזרה [בגלל שהן עוטות את החג'אב שלהן ברישול] בימים רגילים וזקוקות להדרכה [באשר ללבישת החג'אב] מתקבלות בברכה בימים אלו וכתבי הטלוויזיה מוכנים לעשות הכול כדי לראיין אותן וכל מי שיכול לראיין אישה עם חג'אב לא שלם –  יותר מצליח.

 

ניתן לראות התנהגות זו אפילו בנסיעות של צעירים לאירופה. ילדיהם של הבכירים בשני הזרמים [של המשטר - האידיאולוגים והרפורמיסטים] נוסעים בקלות לאמריקה, אירופה וקנדה כדי ללמוד וכמובן לחיות אבל כשילדים של אזרחים רגילים מקבלים החלטה כזו, הבכירים מתחילים להטיף מוסר ומזמינים את הנוער לבנות את איראן. אולי אחרי הטפת מוסר זו הם מרימים את שפופרת הטלפון ומשוחחים עם ילדיהם בשיחות וידאו ושואלים מה שלומם.

 

את הסתירה אפשר לראות אפילו ברשתות החברתיות. הם כל הזמן ומדי יום מדברים על החסרונות של הרשתות החברתיות ואומרים לאנשים לא להשתמש ברשתות האלה אבל הם עצמם נוכחים כמעט בכל הרשתות החברתיות המסוננות. בקרו בטוויטר כדי לגלות מה זה אומר.

 

אכן, המחאה של הצעירים היא על הסתירות הגדולות והקטנות הללו. חוסר הצדק והאפליה מרגיזים מאוד. אדם מוכן לסבול עוני ובעיות כלכליות אך לא אפליה. לאדם הסובל מאפליה וסתירה יש תמיד תחושת כישלון ותלונות. מתלונן על העוול שנעשה לו ואלמלא העוול הזה היו לו חיים טובים כמו לאחרים. אדם הסובל מאפליה אינו יכול לממש את כישרונותיו הפוטנציאליים ולקיים מערכת יחסים בריאה עם אחרים ובסופו של דבר לקחת תפקיד בונה בגורל החברה שלו.

 

כאב האפליה הוא הבעיה הכי חשובה שלנו היום וכל עוד הכאב הזה לא יירפא, לא ניתן לקוות שהחברה תשתפר."[9]

 

רוכבי אופנועים ממין זכר באיראן [10]