שר התרבות הפלסטיני: בריטניה זו היא שגנבה את ארצנו; יש להביאה לדין על פשעיה
במלאת מאה שנה לאישור כתב המנדט הבריטי בידי חבר הלאומים (24 ביולי 1922), פרסם שר התרבות הפלסטיני, עאטף אבו סיף, מאמר ביומון הפלסטיני אל-איאם, בו תקף בחריפות את בריטניה וטען כי זולת התנועה הציונית, בריטניה היא הגורם שביצע את הפשעים החמורים ביותר נגד העם הפלסטיני וכי היא ממשיכה בפשעיה כלפיו עד היום בהתנגדותה להקמת מדינה פלסטינית ולמימוש זכויות העם הפלסטיני. אבו סיף קרא להפעיל את הלובי הפלסטיני בבריטניה כדי שתכיר במדינה פלסטינית ותפעל לסיום הכיבוש. במקביל קרא לדרוש ממנה להתנצל התנצלות רשמית ופומבית בפני העם הפלסטיני ואף לפעול להעמידה לדין בינלאומי ולדרוש ממנה פיצויים על עוולותיה נגדו.
שר התרבות הפלסטיני עאטף אבו סיף[1]
להלן קטעים ממאמרו של אבו סיף:
אפשר שהדבר הכואב ביותר הוא שבריטניה הייתה ועודנה המדינה הקיצונית ביותר נגד זכויות עמנו. עזות המצח הבריטית עברה כל גבול. המדינה שנתנה הבטחה מגונה [קרי הצהרת בלפור] להרוג אותנו ולהרוג את המדינה [הפלסטינית] ולמסור אותנו לציונים כשאנחנו כבולים. [המדינה] שכבשה את הארץ לשם כך ופרסמה את המסמך המגונה שלה, הידוע בשם כתב המנדט, ואחר כך חיזקה את המתנחלים הזרים [קרי הציונים], חימשה אותם, אימנה אותם ונסוגה בזמן בו היו ערוכים לטבוח אותנו ולגרשנו מארצנו. עד לרגע זה, מדינה זו אינה מכירה בזכויותינו המדיניוֹת, יתרה מזו, היא אינה מוכנה אפילו לשקול להכיר בשום [זכות] מדינית שלנו, כמו למשל להכיר בזכותנו למדינה, ולוּ רק על 21% מהאדמות שהיא נטלה חלק בגזילתן, בהריסתן ובהריגת בעליהן...
גם לו מינינו שופטים מקרב עריצי העולם בבית המשפט הגרוע ביותר בהיסטוריה, הוא לא היה מקבל שום תירוץ שבריטניה עשויה לתת לפשעה המתועב פשע שמהשלכותיו סובלים עד היום צאצאי צאצאיהם של התושבים [הפלסטינים] הבלתי חמושים שנטבחו וגורשו בהחלטה בריטית ובביצוע ציוני. ייתכן ששום מערכת משפטית שידעה האנושות לא תוכל להכיל את מעשה הנְבָלָה שביצעה בריטניה נגדנו, מעשה שגובר מיום ליום כאשר מדינה זו שהרסה את ארצנו מתמידה בהתנגדותה העיקשת להכרה במדינה הפלסטינית ובזכויותינו המדיניות. מדובר בפשע מצטבר שהוא כעת בן יותר ממאה שנים ובריטניה ושליטיה ממשיכים לבצעו בנַבלוּת שאין לתארה במילים.
בר דעת אינו יכול להאמין לעזות המצח הזו, לעקשנות הזו ולהתכחשות הזו לזכויותיהם של אחרים. האם הדבר מעיד על כך שבריטניה אינה מצטערת על מה שעשתה ויתרה מכך, שהדבר תוכנן בחשכת הליל והיא ביצעה אותו מתוך שכנוע. כן, מה שנעשה ב[הסכם] סייקס פיקו, בהצהרת בלפור, בכתב המנדט, או בהחלטת החלוקה כמו גם התמיכה בישראל בכל הפורומים הבינלאומיים ו[הסיוע לה] בנשק - כל אלו לא נעשו במקרה ולא שלא במתכוון, אלא באופן מתוכנן, במתכוון ו[אף] בהנאה.
אתמול [24 ביולי 2022] מלאו מאה שנים לפרסום כתב המנדט המגונה בידי חבר הלאומים. מדובר במסמך מגונה שבריטניה שאפה להשיג כדי לקבל את הזכות המשפטית לשלוט בפלסטין ולאחר מכן לעודד את ההגירה הציונית אליה ולמוסרה מוכנה וערוכה לתנועה הציונית, לאחר שלילת כל מרכיבי החיים של תושביה המקוריים ולאחר מתן השליטה לעושקים החדשים. כתב [המנדט] המגונה הזה הוא הצעד השטני הרביעי במספר שביצעה בריטניה בדרך לגניבת הארץ מאתנו - כן בריטניה היא זו שגנבה את ארצנו, יחד עם התנועה הציונית.
[הצעד] הראשון היה הסכם סייקס פיקו שבו חוּלק האזור הערבי בינה לבין צרפת והיא התעקשה ועשתה כל מאמץ כדי לקבל את פלסטין תחת שלטונה, במטרה לממש את תוכניתה [זו]; הצעד השני היה הצהרת בלפור המגונָה שבה העניקה [בריטניה] לעצמה את הזכות להעניק את הארץ לָזרים; הצעד השלישי היה כיבוש פלסטין בידי הגנרל [הבריטי אדמונד] אלנבי שמבחינתו כיבושה פירושו הכנת הארץ לציונות; הצעד הרביעי היה ש[בריטניה] הסמיכה עצמה במישור הבינלאומי להכשיר את הארץ ולאחר מכן למוסרה לידי המתנחלים הזרים [מה] שנודע בשם כתב המנדט; לאחר מכן באו כמובן החלטת החלוקה ומסירת השטח לָזרים.
זה מה שקרה. לא ניתן לייפות זאת ושום היסטוריון אינו יכול להמעיט בחומרת מה שקרה... למרות זאת, ממשיכה בריטניה להתכחש לכל זכויות עמנו ומנגד, עמנו לא מוצא אצלה דבר זולת התכחשות ועוד עוול ואכזריות בצוּרת אי הכרה בו, בזכויותיו המדיניות ובמדינתו... מדובר בעוול חסר תקדים.
ניתן לפעול בשני כיוונים: האחד הוא המשך הפעלת לחץ על ידידי העם הפלסטיני בבריטניה, והם רבים, במטרה להגביר את [הלחץ] על הפרלמנט ועל ממשלת בריטניה להכיר במדינה הפלסטינית ולגייס את יכולותיהם למען סיום הכיבוש הזה. כן, על [בריטניה] לגייס את כל יכולותיה למען מאבקי העם הפלסטיני בדרך לחירות, משום שהיה לה חלק משמעותי באובדן חירותו; הכיוון השני מתגלם באחת מן השתיים: התנצלות בריטית רשמית פומבית בפני העם הפלסטיני והכרה בכך שכל מה שעשתה [בריטניה] היה בבחינת קיפוח של זכויות עמנו והפרה של כל המוסכמות; או פנייה לעבר העמדת בריטניה לדין בבתי הדין הבינלאומיים, ואז אין להסתפק בגינוי אלא לדרוש פיצוי על כל [האסונות] שפקדו את עמנו עקב מדיניותה, לרבות הרס בתי משפחותינו בידי הכוחות הבריטיים בדיכוי מהפכת 1936 ו[אסונות] אחרים שיש לִמְנותם. נדרש מאמץ רב, אך מחויב המציאות, במקום הנאומים והרטוריקה.
היו מי שנטלו חלק בטבח עמנו ונוכח ההתכחשות החצופה הזו לזכויותינו, עלינו לרדוף את כולם משפטית. מישהו צריך לעמוד מושפל ראש ולומר שהוא מתנצל על כל הכאב שגרם לעמנו. זאת, משום שעמנו שסבל מקיפוח מצד הקהילה הבינלאומית זכאי לפחות להתנצלות זו..."[2]