עיתונאי אמירתי: האופציה היחידה של מדינות האזור להתמודדות עם האיום האיראני היא ברית הגנה אזורית והידוק הקשרים עם ישראל ותורכיה
סאלם אל-כתבי, חוקר ופרשן פוליטי אמירתי, פרסם ב-25.6.22 מאמר בו תהה מהן האופציות הקיימות היום בידי מדינות האזור להתמודדות עם האיום האיראני, לנוכח העובדה שהמו"מ המתנהל בינה למעצמות מקרטע וקרוב ל"מוות קליני", ולנוכח העובדה שבשנים האחרונות איראן התקרבה מאוד בפעילותה הגרעינית לשלב של ייצור פצצה והגדילה את ארסנל הנשק והמל"טים שלה.
אל-כתבי ציין כי המציאות הוכיחה שהפעלת סנקציות על איראן אינה מועילה, וגם לא סביר שמדינות אירופה, המעוניינות בשת"פ אנרגטי עם איראן, או שרוסיה וסין, בעלות בריתה של איראן, יאפשרו הפעלת לחצים כאלה. הוא טען כי גם ארה"ב לא תמהר לנקוט באופציה כזו בין אם בשל התקרבות מועד בחירות אמצע הכהונה לקונגרס בארה"ב או בשל החשש שלחץ על איראן יעודד כינון ברית איראנית-רוסית-סינית. לדבריו, האופציה הצבאית היא הדרך היחידה שעשויה להיות אפקטיבית עם המשטר האיראני, אך הסיכוי שארה"ב תעשה זאת קלוש. לפיכך, אל-כתבי הסיק כי האופציה היחידה שנותרה בפני מדינות האזור להתמודדות עם האיום האיראני היא "הקמת רשת בריתות הגנה" שתרתיע את איראן ותגן על כל מדינה שתאוים על ידה. בנוסף טען כי אין מנוס גם מהידוק הקשרים של מדינות המפרץ עם ישראל ותורכיה.
יצוין כי מאמר זה התפרסם על רקע דיווחים כי במהלך ביקורו בסעודיה באמצע חודש יולי, ידון נשיא ארה"ב, ג'ו ביידן, עם מנהיגי מדינות ערב, ברעיון של הקמת ברית אזורית צבאית נגד איראן.
סאלם אל-כתבי[1]
להלן תרגום קטעים ממאמרו של אל-כתבי.
"הדיון אודות תיק הגרעין האיראני חזר אל המשבצת של לפני 2015 עם הבדלים גדולים, שכולם משרתים את האינטרס האיראני. הראשון שבהם, הוא ניצול של איראן את הסכם הגרעין, שעליו חתמה עם קבוצת ה-'1+5' כמסווה, שהעניק לגיטימציה בינלאומית לפעילותה הגרעינית במהלך השנים שחלפו [מאז החתימה], עד כדי התקרבות לרמת העשרת האורניום הדרושה לייצור פצצת גרעין. זאת, בנוסף לפיתוח [איראני] של פרויקט טילים בליסטיים, שמסוגלים לפגוע במדינות המזה"ת הסמוכות ולהגיע למזרח אירופה ולמרכזה. [ההבדל] השני הוא התרחבות ההשפעה האזורית של איראן - לרבות בנייה וביסוס של רשת סוכנים אזוריים שיש בכוחם להפיץ כאוס באזורים שונים במזה"ת - עד כי השפעה זו הפכה לקלף משמעותי בכל מו"מ שמקיימת איראן עם הכוחות האזוריים והבינלאומיים. [ההבדל] השלישי הוא שיש כיום בידי [איראן] ארסנל של נשק קונבנציונלי, שהמל"טים ממלאים בו תפקיד מרכזי ביכולת האיום שלה על בטחון מדינות האזור כמו גם על האינטרסים האסטרטגיים של ארה"ב.
נוכח התחדשות המתח ביחסי איראן עם הסוכנות [הבינ"ל] לאנרגיה אטומית וסימני הכשלון האופפים את המו"מ בווינה – שנראה כי הוא במצב של מוות קליני – עולה השאלה הדוחקת ביותר: מהן האופציות של מדינות האזור במקרה של כשלון התרחיש האמריקאי החלופי לשליטה על האיום הגרעיני והטילי האיראני?
מה שבטוח הוא שמדינות האזור כבר הכינו עצמן לתרחיש של חידוש הסכם הגרעין, באמצעות ניסיון לבנות גשרים עם איראן ולפתוח ערוצי תקשורת עמה. אולם, התמונה עשויה להשתנות במקצת [כעת] נוכח האינדיקציות לכישלון האופפים את המאמצים לחדש את ההסכם, בייחוד מאחר שמשבר אוקראינה יִצר משתנים אסטרטגיים חדשים, שגורמים לאיראן להקשיח את עמדותיה במישור האזורי והבינלאומי.
המציאות מלמדת שהפעלת לחצים כלכליים, פוליטיים ודיפלומטיים על איראן אינה מניבה את התוצאות המיוחלות, אם משום שאירופה לא תתמוך בתרחיש כזה בשל השתוקקותה לאנרגיה ורצונה לצמצם את ההישענות על הגז הרוסי, או משום שכל קמפיין לחצים אמריקאי נגד איראן ייתקל לא רק בקריאת תיגר איראנית, אלא [גם] בהתנגדות סינית-רוסית. גם הממשל האמריקאי עצמו אינו מסתכן בנקיטת שום צעד בלתי מחושב נגד איראן, נוכח התקרבות מועד בחירות אמצע הכהונה לקונגרס בארה"ב.
לדעתי, ממשל הנשיא ביידן לא יאבד בקלות את התקווה לחדש את הסכם הגרעין או אפילו להגיע ל'עסקה' חדשה עם איראן, לא רק משום שרוב החוגים במערב מפקפקים באפשרות להרתיע את איום הגרעין האיראני ללא הסכם, אלא גם משום שארה"ב אינה מעוניינת בשום אופן להניע את הדברים לעבר כינון ברית סינית-רוסית-איראנית. נוכח הזיקה הקיימת בין הנושאים וההשפעה ההדדית ביניהם הרי שלתוצאות האירועים באוקראינה יהיו השלכות ודאיות על נושאים אסטרטגיים אחרים ובראשם הנושא האיראני. זאת, במובן זה שניצחון או תבוסה של רוסיה ונסיגה שלה באופן כלשהו יגבירו את מאמצי ארה"ב להדק את עניבת החנק סביב איראן ולבלום את סין, ולהיפך: [ניצחון של רוסיה] יהפוך את איראן לבעיה קשה ביותר למדיניות החוץ האמריקאית, משום שקשה יהיה לדבר על אפקטיביות כלשהי של הסנקציות. זאת, בין אם בשל התמיכה ההדדית בין סין, רוסיה ואיראן, או בשל הפרצות בסנקציות על מכירות הנפט האיראני, אשר פוגעות ביישומן, מגבילות את יעילותן ומספקות למשטר האיראני הכנסות שמאפשרות לו להמשיך לתמוך במיליציות ולפתח את יכולות החימוש שלו.
אין ספק, שכל אלטרנטיבה לטיפול באיום האיראני לא תִצלח, אלא אם המשטר האיראני יחוש שהוא עלול ליפול באמצעות מהלומה צבאית שתונחת עליו ישירות או מהלומה שתתרום להחלשת מעמדו ולהפלתו בידי העם. מכיוון שהסיכוי שארה"ב תנחית מהלומה כזו או אפילו תנופף בה הוא קלוש, נותרה רק האופציה הדיפלומטית, למרות שסיכויי הצלחתה [גם] קלושים משום שהיא חסרת שיניים וחסרת אמצעי לחץ אחרים שהיו יכולים להגדיל את הסיכויים לקבלה.
ובחזרה אל השאלה הבסיסית בנוגע לאופציות של מדינות האזור במצב כזה. אפשר לומר שהמגמות של המשטר האיראני אינן מאפשרות למשקיף האובייקטיבי לגבש הערכות מתקבלות על הדעת באשר לאפשרות להגיע לפתרונות והסדרים להכלת המתחים האזוריים. זאת, הן משום שאיראן היא שחקן ראשי באזור והן משום שיש לה רצון עז ליהנות מהגמוניה שתכפיף את משטרי האזור לשליטתה ולגחמותיה...
לפיכך, הקמת רשת בריתות הגנה בין מדינות האזור כדי לפצות על היחלשות ההתעניינות האמריקאית בביטחון האזור וביציבותו תהיה החלופה הסבירה והמציאותית ביותר לטיפול בכל איום על מדינות אלה, כך שתהיה להן יכולת קולקטיבית להרתיע את האיום הזה ולספק הגנה מספקת לכל אחת מהמדינות במקרה שתעמוד בפני סכנה.
עלינו להכיל את המציאות האסטרטגית החדשה באזור ובעולם ולגבש אסטרטגיות מותאמות לה. לפיכך, הידוק הקשרים ההדדיים של [מדינות] המפרץ עם ישראל ותורכיה ועם מדינות נוספות באזור מגלם גישה חיונית שאין מנוס ממנה. כמו כן, מן הראוי להמשיך את האיזון הקשה הזה [ביחסינו] עם ארה"ב ובעלות בריתה מצד אחד ועם רוסיה וסין מצד שני, משום שכל חלופה לכך משרתת את איראן ומגבילה את יכולתן של מדינות מועצת שיתוף הפעולה להשפיע על האירועים סביבן."[2]
