כללי

כותב מצרי שחי בגרמניה: אירופה הפלורליסטית שהותירה מאחוריה את מלחמות הדת נכנעת למפלצת האסלאם הפוליטי הקיצוני

 

בעקבות רצף הפיגועים באירופה לאחרונה, פרסם (5.11.20) חאמד עבד אל-צמד, סופר ליברלי מצרי החי בגרמניה, מאמר בעיתון המצרי הליברלי אל-מקאל וכן באתר החדשות המרוקאי אל-קנאת, בו מתח ביקורת על מדינות אירופה המאפשרות לאסלאם הפוליטי הקיצוני להפוך למפלצת בשטחן בשם עקרונות הנאורות והפלורליזם התרבותי. לדבריו "מפלצת" האסלאם הפוליטי, פועלת בדורסנות כדי לכפות את רעיונותיה הקיצוניים ובונה מסגדים בהם היא מרעילה את מוחותיהם של דורות של מוסלמים במערב.

 

אל-צמד אשר חי בגרמניה מזה 25 שנה, העיד במאמרו כי גם הוא – כמי שפרסם ספרים רבים המותחים ביקורת על ההיבט הפוליטי של האסלאם – "חי בכלא בלב אירופה וחושש מידי יום לחייו". לדבריו, הוא ושכמותו אינם מסוגלים ללכת ברחובות אירופה ללא הגנה משטרתית, בעוד שהסלפים והטרוריסטים מסתובבים בחופשיות ברחובות אירופה ומאיימים על כל מי שמותח עליהם ביקורת.

 

לדברי אל-צמד, במקום לפעול בתקיפות נגד הטרור האסלאמי ולסגור את המסגדים המטיפים לשנאה ולאלימות, מדינות אירופה  מחבקות מדיניות קיצוניות כמו תורכיה, קטר ואיראן ואף פונות לעזרתם של ארגוני האסלאם הפוליטי בהכנת תוכניות הלימוד עבור מוסלמים ואף מעניקה סיוע כספי לנשיא תורכיה ארדואן, אותו הגדיר "נותן החסות הרשמי לטרור".

 

אל-צמד קרא למוסלמים להילחם באסלאם הפוליטי בארצותיהם בכוחות עצמם, שכן הוא לא ישקוט עד אשר יטרוף את כולם.

 

חאמד עבד אל-צמד[1]

 

להלן תרגום קטעים מן המאמר:

 

"האסלאמיסטים שבים ומכים באירופה. תוך שבועיים ביצעו הטרוריסטים כמה פיגועי טרור שזעזעו את הערים המערביות היפות ביותר והעלו שאלות רבות באשר להתייחסותה של אירופה לאסלאם הפוליטי. הפחד חלחל לליבם של תושבי פריז, ניס, דרזדן וְוִינה, אך הפוליטיקאים המערביים עדיין שרויים במבוכה ואינם יודעים כיצד יוכלו לחסל את המפלצת הזו ש[הם עצמם] אפשרו לה להתפתח, בשם הסובלנות והפלורליזם התרבותי.

 

מאז אירועי ה-11 בספטמבר, אני שומע פוליטיקאים מערביים אומרים 'לא תהיה סובלנות כלפי מי שאינם סובלניים', או 'נכה את הטרור ביד של ברזל'. אולם, נראה שמדובר במילים ריקות ותו לא, שנועדו להרגיע את דעת הקהל. רק נשיא צרפת וקנצלר אוסטריה העזו למתוח ביקורת על האסלאם הפוליטי ועל מנהיגו [הנשיא התורכי] ארדואן במילים מפורשות, בעוד שקנצלרית גרמניה [אנגלה מרקל] חולמת לקבל פרס נובל לשלום באמצעות פתיחת גבולות ארצה למוסלמים נוספים, הנכנסים בתואנה שהם פליטים הנסים מהדיקטטורות של [ארצות] המזרח. 

 

האסלאם הפוליטי שהרס את ארצות המזרח והטילן אל תוך מחשכי הבורות, הפנאטיות ומלחמות האזרחים והעדות, הזדחל לאירופה והוא מנסה כעת לכפות את חוקיו על צאצאי וולטר, עמנואל קאנט ומוצרט. הוא לא הסתפק בבידוד המוסלמים בשכונות העוני במערב ובהקמת חיץ תרבותי ומוסרי ביניהם ובין הארץ שקיבלה אותם והעניקה להם אזרחות, אלא הוא אף מנסה להפיץ פחד בליבם של כל אלה שמבקרים אותו ורוצה לקבוע מה יאמרו המורים בבתי הספר שלהם והמרצים באוניברסיטאות שלהם, ו[מה יכתבו] הכותבים בספריהם ובמאמריהם.

 

לאחר שאיימו לרצוח את סלמאן רושדי ולאחר שרצחו את הקריקטוריסטים והעובדים בשרלי הבדו, הם שחטו כעת את המורה להיסטוריה סמואל פטי בכביש ראשי, משום שהציג בשיעורו את הקריקטורות של שרלי הבדו, כדי לדון עם התלמידים המוסלמים ושאינם מוסלמים בנושא חופש הביטוי והעימות שלו עם רגשות המוסלמים בצרפת.

 

אולם, את האסלאם הפוליטי לא מעניין נושא חופש [הביטוי] וגם לא רגשות המוסלמים. כל מה שמעניין אותו הוא לכפות את רעיונותיו ואת סגנון החיים שלו בכל מקום בו דורכת כף רגלו. רגשות המוסלמים מבחינתו אינם אלא דלק לליבוי מלחמותיו המחושבות בקפידה.

 

באתי לגרמניה לפני 25 שנים כדי לחיות בה בחֵירות וכדי להביע את דעתי מבלי לחשוש לחיי או לסיימם בכלא, אך לאחר כל השנים הללו ולאחר שפרסמתי עשרה ספרים בגרמניה, שרובם מבקרים את ההיבט הפוליטי של האסלאם, התחלתי לנוע אך ורק ברכב משוריין. איני הולך לקנות לחם אלא בלוויית שבעה קצינים מהכוחות המיוחדים המופקדים על אבטחת אישי ציבור ואיני מרצה אלא כשאני לובש אפוד מגן.

הנה אני חי בכלא בלב אירופה וחושש לחיי מידי יום, משום שהמפלצת האסלאמית הגיעה לארץ זו [גרמניה] לפניי, בנתה את מסגדיה והרעילה את מוחותיהם של  דורות של מוסלמים שבאו למערב כדי לברוח מארצותיהם, שהאסלאם הפוליטי סייע בהחרבתן.

 

אנשים שכמותי אינם מסוגלים ללכת ברחובות אירופה ללא הגנה של המשטרה, בעוד שהסלפים והטרוריסטים מסתובבים ברחובותיה, נושאים דרשות במסגדיה ומנופפים באצבעם באיום על כל מי שמותח עליהם ביקורת. רוב האנשים שביצעו פעולות טרור באירופה היו מוכרים לגורמי הביטחון כקיצוניים המסוכנים לביטחון הציבור, וחלקם נשפטו וישבו בכלא בעבר בשל מעורבותם בפעילויות טרור.

 

אירופה מתהדרת בימים אלה בעקרונות נאורים בעד רעיון הפלורליזם התרבותי. היבשת שהותירה מאחוריה את מלחמות הדת ואת האינקוויזיציה, לאחר ששילמה מחיר כבד בדם בניה; היבשת שסללה את דרכה אל החירות באמצעות מתיחת ביקורת על הדת ועל הסמכות הפטריארכלית, אפשרה לאינקוויזיציה האסלאמית לשוב ולשלוט בסופרים, במורים ובמחזאים על אדמתה. לפיכך, כישלונה של אירופה במלחמה בטרור האסלאמי אינו רק בהיבט הביטחוני אלא הוא כישלון חינוכי ותרבותי. אירופה נכנעת. במקום לסגור את המסגדים המטיפים לשנאה ולאלימות, היא פונה לארגונים האסלאמיים התומכים בארדואן ולאחים המוסלמים כדי שיקבעו את תכניות הלימוד של התלמידים המוסלמים בבתי הספר בגרמניה ובאוסטריה. במקום להעניש את ארדואן, שהפך לנותן החסות הרשמי לטרור והחל להפעיל שכירי חרב אסלאמיים בסוריה, בלוב ובארמניה, אירופה מסייעת לו בשלושה מיליארד יורו מידי שנה, כדי שלא יאפשר לפליטים נוספים לעבור לאירופה.   

 

כן, עידן הערכים הסתיים. אירופה מחבקת את קטר, תורכיה ואיראן לטובת האינטרסים הכלכליים והפוליטיים [שלה] ובכך היא בוגדת בעקרונות שאותם גיבשה היבשת העצומה ביותר בעולם [קרי, אירופה עצמה], אלא שהתנינים שאותם מחבקת אירופה עתידים לטורפה בקרוב. המערכה כבר התחילה, אך אירופה הפכה להיות חסרת שיניים. למרבה הצער לא נותר מאירופה אלא תסביך אשמה ישן בשל האימפריאליזם, העבדות והשואה. האדם הלבן הפך לאחד מהשלושה: שמאלני שקל לסחטו בגלל תסביך האשמה, או ימני קיצוני שמעוניין להציל את היבשת הזקנה שלו משנאתו של האסלאם הפוליטי ואלימותו, באמצעות שנאה אחרת [קרי, מצדו] שהיא לא פחות נפשעת ואלימה מזו של [האסלאם הפוליטי]; או איש אמצע אדיש המותיר את הזירה לימין ולשמאל ולאסלאם הפוליטי, בשם הסובלנות.

 

אין ספק שוולטר וקאנט מתהפכים בקבריהם כשהם רואים את הפוליטיקאים בארצותיהם מתעלמים משוחרי החופש והנאורות ומחבקים את מי שרוחשים שנאה סמויה לערכים אלו. הם ודאי ממררים בבכי בראותם מורה קטוע ראש מתבוסס בדמו ברחובות צרפת ותוהים אם כל מה שעשו וכל מה שכתבו היה חסר תועלת. אין ספק שהם חשים צער ואכזבה כשהם רואים את האזרחים האירופאים כותבים בטוויטר: 'כולנו שרלי [הבדו]' לאחר שתומכי חופש הביטוי משלמים בחייהם, אך [בו בזמן אותם אזרחים] מתעלמים מאזהרותיהם של מבקרי האסלאם הפוליטי, כאילו שרק מבקר מת הוא מבקר טוב.

 

העושר, האדישות והתפישה התמימה של [מושג] הסובלנות התישו את אירופה - היבשת היפה המיוחדת במינה, נווה המדבר האחרון של החירות – והיא הפכה ל[יבשת] שחדרו אליה אנשי ימין חשוכים הנתונה תחת מצור של הגירה בלתי חוקית.

 

אולם, המערכה שלנו עם האסלאם הפוליטי נמשכת. עלינו לנהלה לבדנו במזרח. עלינו לנהלה באמצעות מה שלמדנו מההיסטוריה של אירופה ומההיסטוריה שלנו, מול מפלצת הדת הפוליטית אשר לא תשבע עד אשר תטרוף את כולם.

 

למדנו שתרבויות באות ונעלמות כארמונות שבונים ילדים על החוף ואחר כך גלי הים שוטפים ומעלימים אותם, אולם תרבויות אינן נחרבות רק כאשר אחרים תוקפים אותם מבחוץ, אלא [גם] כאשר הן הופכות לשבירות וחלולות מבפנים."[2]