המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
עיתונאי סעודי: השלום עם ישראל - הכרח ולא בחירה; איומי תורכיה ואיראן - חמורים מאיומיה
13/10/2020


עיתונאי סעודי: השלום עם ישראל הוא הכרח ולא בחירה;

איומי תורכיה ואיראן גדולים בהרבה מאיומיה של ישראל

 

ב-14.9.20, ערב החתימה על הסכמי השלום בין איחוד האמירויות ובחריין לבין ישראל, פרסם העיתונאי הסעודי פהד אבראהים אל-דור'יית'ר מאמר ביומון הסעודי הממסדי עוכאט', תחת הכותרת: "השלום הוא הכרח ולא בחירה". במאמרו, שיבח אל-דוריית'ר את ההסכמים וטען כי הם יובילו לעתיד של דו-קיום, פיתוח כלכלי ותחרות בונה באזור. לדבריו, סעודיה עצמה לא רק שאינה מתנגדת לשלום, אלא יש לה תכניות פיתוח לעתיד שמחייבות שלום ויציבות והיא זו שהגתה את יוזמת השלום הערבית, ולפיכך זכותה לקבל החלטות מדיניות דומות בהתאם לאינטרסים שלה ובזמן שתבחר.

 

אל-דור'יית'ר ציין עוד כי במשך שנים רבות מדינות ערב תמכו בעניין הפלסטיני והקריבו מעצמן  למענו, אך במקביל המנהיגים הפלסטינים נהגו בסרבנות ובשחיתות תוך שהם ממלאים את כיסיהם בכסף הסיוע שהגיע אליהם ממדינות המפרץ. על רקע טענות ההנהגה הפלסטינית כי הנורמליזציה עם ישראל היא "בגידה"[1], הדגיש אל-דוריית'ר כי כל מדינות ערב שחתמו על הסכמי שלום עם ישראל, החל ממצרים וירדן, מוסיפות לתמוך בפלסטינים ובזכויותיהם. ואולם, לדבריו, בשנים האחרונות חלו שינויים באזור ובראשם התגברות האיומים עליהן מצד תורכיה, איראן וגרורותיהן האזוריות, שהם גדולים בהרבה מאיומיה של ישראל, אשר חייבו את מדינות ערב לשנות את סדר העדיפויות שלהן ולהתקדם לעבר נורמליזציה עם ישראל.

 

פהד אבראהים אל-דור'יית'ר[2]

 

להלן תרגום קטעים ממאמרו:

 

"לאחר החתימה על הסכם השלום והנורמליזציה בין ישראל לבין איחוד האמירויות ובחריין, התחלנו לראות, ולו מרחוק, תמונה עתידית שונה [מזו שראינו] בשבעת העשורים האחרונים: עתיד שצופן בחובו מעט תקווה לדו-קיום, פיתוח, תחרות בונה והימנעות ממלחמה ומעימותים צבאיים, גם אם לא יביא למימוש כל השאיפות הקשורות לסוגיית פלסטין; מגמה שיש בה כדי לבודד את המשטרים והארגונים הסוררים, שתומכים באלימות ובהפקת תועלת מהיריבויות באזורנו. עתיד זה שונה מאוד מהעתיד ההרסני שאותו התווה במזרח התיכון נשיא ארה"ב לשעבר, ברק אובמה – מה שמכונה 'האביב הערבי'...

 

סעודיה בוודאי אינה מתנגדת למגמת השלום ויש לה תוכניות פיתוח מרשימות לעתיד, שהצלחתן מחייבת סביבה של יציבות ושל אינטרסים הדדיים מול כל מדינות העולם. לפיכך, יש לסעודיה זכות ריבונית לקבל החלטות בהתאם לאינטרסים העליונים שלה, במועד שתבחר מבלי להתחשב ברעשים הפופוליסטיים [הנשמעים] פה ושם. רק כדי להזכיר, סעודיה היא זו שהניחה את היסוד ל'יוזמה הערבית לשלום' המוכרת כבר משנות השמונים של המאה שעברה.[3]

 

מה שנאמר לגבי סעודיה ושאיפות הפיתוח [העתידיות] שלה תקף גם לגבי ישראל ואף לגבי כל מדינות ערב...

סעודיה ומדינות ערב תמכו בזכויות הפלסטיניות מאז קבלת החלטה החלוקה בשנת 1948 [כך במקור], ואף השתתפו במלחמות שהתנהלו לאחר החלטה זו עד לשנת 1973, והקריבו את אנשיהן, את ציודן הצבאי ואת משאביהן לצד מצרים, סוריה וירדן... לאחר המלחמות והתבוסות הרצופות שנחל הצד הערבי, החליטה מצרים – המדינה החשובה ביותר בין מדינות העימות – לחתום על חוזה שלום ונורמליזציה עם ישראל, ולאחר מכן, בשלהי המאה שעברה, [עשו זאת] גם ירדן והרשות הפלסטינית. ניתן היה לשער אז שהפלגים הפלסטיניים ינהגו בצניעות, יתאחדו, יבינו את המציאות החדשה ויקבלו את מה שניתן היה להשיג באותו הזמן. אך כרגיל, הדבר לא קרה. מדינות ערב לא יכולות כמובן לכפות שלום בין הפלסטינים לבין ישראל בכוח, ולכן, העניין [הפלסטיני] תלוי ועומד מאז שנות השמונים של המאה שעברה. בצל הקיפאון [המדיני] הזה, כיסי המנהיגים הפלסטיניים החלו לתפוח מהסיוע הכלכלי שמדינות ערב התחייבו [להעניק להם] מאז התבוסה של 1967 וכל דיבור על פתרון... הפך [לעניין] אסור, ואף להאשמה בבגידה של מי שדן בכך בפומבי, משום שהדבר פוגע בפרנסת [ההנהגה הפלסטינית]. 

 

מבחינה גיאופוליטית, הופיעו באזור אויבים חדשים לערבים, עם שאיפות חדשות, מסוכנות מאוד ומוצהרות, השונות מהשאיפות של ישראל, שנאמר לנו כי סיסמתה היא 'מהפרת עד הנילוס'. איראן לא מסתירה את מגמת ההתפשטות האידיאולוגית שלה, שאותה היא מיישמת בפועל באמצעות המיליציות שלה בלבנון, בעיראק ובתימן. תורכיה שואפת להשתלט על מקורות אנרגיה חדשים בלוב ויש לה בסיסים באפריקה מול הים האדום. היא גם לא שוכחת את ימי האימפריה העות'מאנית שנמחתה, ומונעת מדחף ברור לחדשם.

 

התפתחויות אלה, שתוארו כאן רק על קצה המזלג, הן שדחפו לאחרונה את החלק הערבי המתון להתחיל לבחון מחדש את העמדות המדיניות הקודמות, לחשב עלות מול תועלת בנושא הסיוע הכלכלי [לפלסטינים] ולהימנע מטעויות העבר. יש לציין כי מדינות ערב שחתמו [על הסכמי שלום] עם ישראל מעולם לא ויתרו על דרישותיהן הקודמות, התומכות בעניין הפלסטיני. כלומר, היחסים עם ישראל ונרמול [היחסים] עימה אין משמעותם בהכרח ויתור על הזכויות [הפלסטיניות]. מה שחשוב מכך הוא שהמדינות התומכות בעניין [הפלסטיני] מבחינה מוסרית וכספית, אינן יכולות כמובן להמשיך בסיוע הזה לנצח. התנאים היום שונים מהתנאים שהיו בשנות השישים עם 'שלושת הלאווים' [של פסגת הליע"ר בח'רטום] או של שנות השבעים והשמונים של המאה שעברה. השינויים האדירים שחלו באזור, חייבו סדר עדיפויות שונה לכל המדינות..."[4]

 



[2] https://sabq.org, 24.3.2018

[3] הכוונה ל"תוכנית פהד" שהציג יורש העצר הסעודי דאז, פהד בן עבד-אלעזיז אאל סעוד ב-7 באוגוסט 1981 אשר יש הרואים בה תשתית ליוזמה הערבית.

[4] עוכאט' (סעודיה), 14.9.2020