המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
עורך יומון סעודי: נרמול הקשרים עם ישראל הוא האופציה היחידה של הערבים
24/9/2020


עורך יומון סעודי: נרמול הקשרים עם ישראל הוא האופציה היחידה של הערבים

 

ב-13.9.20, ערב החתימה על הסכמי השלום בין ישראל לאיחוד האמירויות ובחריין בבית הלבן בוושינגטון, פרסם עורך היומון הסעודי אל-ג'זירה, ח'אלד בן חמד אל-מאלכ, מאמר בו טען כי לאור הפסדיהם במלחמות נגד ישראל והבנת כוחה, אין לערבים אופציה אחרת זולת נרמול הקשרים עימה. לדבריו, לאחר שבעים שנה של ניסיון מר עם ישראל הבינו חלק ממדינות ערב שיש לאמץ אסטרטגיות שונות ולהגיע להבנות עם ישראל על מנת להגיע להישגים שלא ניתן להשיגם ללא כינון שלום עם ישראל.

 

אל-מאלכ יצא נגד ההנהגה הפלסטינית ונגד תורכיה שגינו הסכמים אלה, בעוד הן עצמן הקדימו להכיר בישראל. הוא הדגיש כי פיוס עם ישראל הוא צעד ריבוני והחלטה אישית של כל מדינה ואין לפלסטינים, או לאחרים שסוחרים בסוגייתם, זכות להתנגד לכך.

 

טקס החתימה על הסכמי השלום בין ישראל לאיחוד האמירויות ובחריין[1]


 

להלן תרגום קטעים ממאמרו:

                               

"לערבים אין אופציה אחרת זולת נורמליזציה וכינון קשרים דיפלומטיים מלאים עם ישראל. הם כבר ניסו את המלחמות והפסידו, ניסו את האיבה לישראל ולא הרוויחו מכך דבר וניסו להתפייס עימה בתנאיהם ונכשלו. בסופו של דבר הם ניסו להשיג באמצעות השלום, את מה שלא ניתן להשיגו במלחמות...

 

אני תומך בגישה של כמה מן המנהיגים הפלסטינים כי העניין הפלסטיני הוא עניינם ולא עניינם של הערבים וכי הם, הפלסטינים, אחראים על הקמת מדינתם על כל האדמה הפלסטינית [וישיגו זאת] באמצעות מאבק מזוין. [גישה זו] היא שמקנה לערבים את הזכות לנורמליזציה ולכינון קשרים מלאים עם ישראל, שהרי הפלסטינים כבר קיבלו על עצמם את האחריות להשיב את זכויותיהם הלגיטימיות להקמת מדינתם שבירתה ירושלים ללא צורך בָּערבים שנרמלו את קשריהם עם ישראל. אולם, אינני תומך בהתנגדותם להכרה של כל מדינה ערבית בישראל, משום שהכרה שכזו אינה מונעת את הדרישה להשגת הזכויות [הפלסטיניות] ואינה מסכלת את יכולותיהם לכפות על ישראל ויתור על אדמות השייכות להם על פי ההחלטות הבינלאומיות.

אדרבא, ייתכן כי הכרה זו [של מדינות] ערב בישראל סייעו לשכנע אותה להיענות לכמה מדרישות הפלסטינים. כמו כן, הניסיון של שבעים שנות איבה כלפי ישראל לא מרמז כי העתיד יהיה טוב יותר מכפי שהיה. המחלוקות הפנים-פלסטיניות וכמוהן הבין-ערביות, יחד עם התעצמות הכוח הצבאי ההתקפי של ישראל ותמיכת המעצמות בה, הם גורמים שמן התבונה לקחתם בחשבון בכל החלטה ערבית או פלסטינית. בנוסף, יש לגבש אסטרטגיות חדשות, אמצעי פעולה אחרים והבנות עם ישראל בשונה מאלו שהיו. [זאת] על מנת להגיע להישגים שאין באפשרות הפלסטינים להשיגם ללא כינון קשר של שלום ערבי עם ישראל.

 

ממלכת בחריין, ולפניה איחוד האמירויות, מצרים, ירדן והרשות הפלסטינית עצמה, כבר הכירו בישראל. זהו צעד ריבוני אישי של כל מדינה ואין לפלסטינים - או לאלו מהם או מקרב זולתם שסוחרים בעניין הפלסטיני - זכות להתנגד לצעד זה. זאת, במיוחד משום שהוא לא הגיע יש מאין או מבלי לדעת מה יהיו תוצאותיו, [אלא] הוא ננקט לאחר בחינה, בדיקה וקריאה [של תמונת המצב] במשך שבעים שנה של ניסיונות מרים שבמהלכם איבדנו אדמות מצריות וירדניות שהושבו [לאחר מכן] באמצעות פיוס עם ישראל. האדמות הסוריות הכבושות נותרו בידי ישראל משום שסוריה לא העזה לנהוג עם ישראל באופן דומה.

 

אני מתפלא על כך שהפלסטינים מתנגדים לכל הכרה ערבית בישראל, שהרי הם אלו שהקדימו להכיר בה. אני תמה על כך שנשיא תורכיה ארדואן תוחב את אפו לפיוס של האמירויות ובחריין עם ישראל ומתנגד לו, בעוד ארצו מכירה בישראל מזה כמה עשורים ויש לה ייצוג דיפלומטי בישראל ושיתוף פעולה גלוי עימה בכל התחומים. אני תמה אף יותר על אותם ניבולי פה וכפיות הטובה שהשתלטו על הצהרותיהם ותגובותיהם של כמה בכירים וארגונים פלסטינים, בעקבות ההכרה של איחוד האמירויות ובחריין בישראל.

 

הסופה תשכך בקרוב והפלסטינים יתעשתו ויקבלו את ההכרה של מדינות ערב בישראל, גם אם הסחר בעניין הפלסטיני לא ייפסק מצד כמה מן הפלסטינים והערבים. אולם, [זה יקרה] לאחר שהפלסטינים כבר קלקלו את מצב הרוח הערבי, ובפרט [של מדינות] המפרץ, שהן עודן התומכות הגדולות ביותר - כספית ומדינית – בעניינם...

 

ישנן מדינות ערביות נוספות שצפויות ללכת בדרכן של איחוד האמירויות ובחריין ולהכיר בישראל. הכרה זו אינה מבטלת את זכותם של הפלסטינים להקים את מדינתם שבירתה ירושלים ואין בהודעותיהן של בחריין או של איחוד האמירויות דבר הרומז לביטול זכותם האיתנה של הפלסטינים להקמת מדינתם. יש בהן קריאה של שתי המדינות לשלום אשר אינו מתעלם מן הזכות הפלסטינית בכל משוואה עתידית לטיפול במצבם, ויתרה מכך, הדבר סולל את הדרך לכך.

 

לסיכום, ברי הדעת רואים בהכרה של אל-מנאמה ואבו דאבי בישראל צעד מוביל ונכון לתיקון מהלך ההתמודדות עם המדינה העברית, על מנת להגיע למה שיענה על משהו מן הזכויות הפלסטיניות... "[2]

 



[1] אל-שרק אל-אוסט (לונדון), 16.9.2020

[2] אל-ג'זירה (סעודיה), 13.9.2020