עיתונאי סעודי: יש לזנוח את המנהג השבטי להשיא בנות לבני דודן
העיתונאי הסעודי, אציל אל-ג'עיד, החבר בוועדה המשפטית של מועצת העיתונאים הסעודית, פרסם ב-22.6.20 מאמר בטורו ביומון אל-וטן, בו יצא בחריפות נגד מנהג שבטי קדום המכונה חָגְ'ר, לפיו האב מייעד את בתו להינשא אך ורק לבן אחיו. אל-ג'עיד טען כי מנהג זה מנוגד להלכה האסלאמית, גורם סבל לבנות, מעכב את נישואיהן ושולל מהן את חופש הבחירה. אל-ג'עיד קרא לאבות לזנוח מנהג זה ולהעדיף את אושרן ושלוותן של הבנות, על פני ריצוי החברה והשבט.
אציל אל-ג'עיד[1]
להלן תרגום קטעים מהמאמר:
"חָגְ'ר[2] הוא אחת הדרכים המשמעותיות למנוע מצעירות להינשא ולעכב את נישואיהן. מדובר באחד המנהגים הקדומים הקשורים לבחירת בן זוג בידי האב עבור בתו. המסורת הזו התפתחה בימי קדם כאשר השבטים [הערבים] נהגו להתבסס על קרבת המשפחה ועל לכידותה בתקופת הנדודים, הנחשבת לאחת מאורחות החיים הקשים ביותר שידעה האנושות. ואולם, למרבה הצער, כמה אבות עדיין דבקים במנהג זה, שמשמעותו בפשטות, היא שהאב אוסר את נישואי בתו, לאיש זולת בן דודה. מנהג זה כולל בדרך כלל עניינים רבים, בהם הכרזה על הבת כמנועת [נישואים עם אחר, זולת בן דודה] ולכן איש לא מבקש את ידה וגם אם מחזר כלשהו יבקש את ידה - הוא יסורב משום ש'הבת [מיועדת] לבן דודה'. יתרה מזו, לעתים בן הדוד הוא זה שיוזם את המניעה, כמאמר הפתגם העממי: 'בן הדוד מוריד את בת דודו מגב הסוס', שמשמעותו היא שלבן הדוד יש זכות להתארס עם בת דודו אפילו לאחר שנשלמו אירוסיה לאחר.
למרות שפרקטיקה זו מנוגדת בבירור לשריעה האסלאמית, שהרי בחדית' נאמר: 'לא יבקש אדם את ידה של ארוסת אחיו', מנהג זה מחזיק מעמד בשל קשר הדם ההדוק בין האבות מבלי לשאול לרצון הנערה ומבלי להתחשב בהתאמה הנפשית והאינטלקטואלית בין השניים. בן הדוד יכול להיות צעיר או נשוי ובת הזוג המיועדת לו יכולה להיות ילדה והיא תישאר מיועדת רק לו עד שתגדל ואז הוא יישא אותה לאישה, גם אם כאשתו השנייה, השלישית או הרביעית, יהא אשר יהא פער הגילים ביניהם. בנוסף, לנערה שהוּעדה לבן דודה אסור לסרב להינשא לו והיא עלולה להיפגע מצד משפחתה אם תתנגד או תנסה לבחור גבר אחר זולתו, משום שהייעוד הופך לסופי מיד עם הכרזתו.
ייתכן, שרבים לא היו מצפים שפרקטיקה זו תמשיך להתקיים עד היום ושאולי היה זה מנהג כפרי בעבר. אולם, היה מי שהעביר אותו יחד עמו אל חיי העיר והוא הפך לאחת מצורות הסבל של נערות, שרצונן מופקע בשם מנהגים ומסורות. במהלך פעילותי המשפטית שמעתי פעמים רבות כמה תירוצים ודעות של כמה אבות: יש ביניהם מי שחושב שדבקותו במנהג הזה מעלה את קרנו של השבט ומוקירה את בן אחיו.
מובן, שמנהגים המחלחלים לחברה מסוימת זוכים עם הזמן לקבלה והופכים לנורמה וקשה יותר לשנותם. אולם, שומה עלינו כחברה – על כל מוסדותיה - להתנגד למעשה זה, שהוא למעשה הפקעת רצונה של האישה ושימוש שרירותי בסמכות האב, כפי שהוא גם הסטת הנישואים ממטרתם, שהיא חמלה, אהבה וסיפוק רגשי ופיזי. הפעלת נוהג זה על כל אישה שהיא, היא בבחינת חיסול של כל בחירותיה בחיים. ממה שראיתי, הבנות הללו נתקפות דאגה ועצב, יחסיהן עם אבותיהן מתקלקלים והן חיות עם מחשבות טורדניות על ישועה, במשך זמן רב.
לפיכך אני אומר לכל אב: 'בתך, איננה חפץ הנמצא ברשותך שאותו אתה מעניק במתנה למי שאתה חפץ. בתך היא אדם בעל כשירות מלאה ואחריות מלאה, לכן תמוך בה והנחה אותה. דע כי אם תועיד אותה לבן דודה, אולי תזכה בשביעות רצונם של החברה והשבט, אך תפסיד את האושר והשלווה של בתך וזהו אובדן ברור."[3]