כללי

ייאוש והלקאה עצמית בקרב האופוזיציה הסורית, בתום תשע שנים לפרוץ המלחמה בסוריה

 

הקדמה

במלאת תשע שנים לפרוץ המלחמה בסוריה, שוררת אווירת נכאים בקרב חוגים המזוהים עם האופוזיציה, בעיקר בשל ירידת כוחה והשפעתה עם השתלטות כוחות המשטר הסורי ובעלי בריתו הרוסים והאיראנים, על רוב שטחי סוריה. זאת ועוד, לאחרונה איבדה האופוזיציה את שליטתה על עשרות כפרים ועיירות במעוזיה הנותרים במחוזות חלב ואדליב בצפון מערב המדינה, לאחר תקיפות אינטנסיביות שביצע צבא אסד בסיוע רוסיה, חזבאללה ומיליציות פרו-איראניות נוספות במשך כמה שבועות, עד להשגת הסכם הפסקת אש בין רוסיה ותורכיה ב-5.3.2020.[1] בנוסף, מזה שנים רבות מצויה האופוזיציה הסורית בפילוג פנימי גדול, כשהיא מפוצלת בין ארגונים ומוסדות רבים, מה שמקשה עליה להציג מטרות ותכניות אחידות ולהגיע להישגים, הן במישור המדיני והן במישור הצבאי.

 

על רקע זה, כותבים סורים המזוהים עם האופוזיציה, פרסמו לרגל ציון יום המהפכה שחל ב- 15.3, מאמרים בהם מתחו ביקורת על הנהגת האופוזיציה וכישלונה להשיג את יעדי המהפכה, ובראשם הפלת משטר אסד וכינון מדינה דמוקרטית. כמה מהכותבים האשימו את הנהגת האופוזיציה בכפיפות לגורמים זרים וביכו על היעדר הנהגה מאוחדת ועצמאית. כותבים אחרים הביעו ייאוש ופקפוק בצדקת המשך קיום מערכה צבאית נגד המשטר הסורי.

יום השנה התשיעי למהפכה הסורית[2]

 

להלן  קטעים ממאמרים אלו.

אחת הסיבות לכישלוננו - ריבוי ארגוני האופוזיציה המייצגים מדינות שונות, ולא אותנו

רבים מהמאמרים ייחסו את כישלונות המהפכה הסורית להתערבויות של מדינות ערביות וזרות בניהולה, שהתאפשרו בצל הפילוג בין כוחות האופוזיציה והיעדר מוסד הנהגתי מרכזי ועצמאי. הכותבים הטיחו את ביקורתם באופוזיציה המדינית, שכשלה בייצוג האינטרסים של העם הסורי. כך למשל, כתב העיתונאי והסופר הסורי מאהר שרף אל-דין: "המהפכה בסוריה נפגעה מ'הנהגה' שאולתרה בהתאם לאינטרסים של המדינות המתערבות [במשבר בסוריה] ולא בהתאם לאינטרסים של העם המורד, על מנת להשיב את זכויותיו [ולהשמיע] את קולו. כל מועצה, קואליציה או רשות שהוקמו לא היו יותר מאשר השתקפות של השפעת אותן מדינות [מתערבות], עד כדי כך שנכון לכנות את מוסדות האופוזיציה בשם 'פרלמנט האינטרסים של המדינות [המתערבות] בסוריה'...

 

לכל מדינה היה את נציגה, או נציגיה, במוסדות האופוזיציה, והפרדוקס הוא שהחלק הקטן בייצוג היה זה של העם הסורי, שהמוסדות הללו התיימרו לייצגו. החלק הזה [של העם הסורי] הצטמק מדי יום ובכל פעם שהוקם [ארגון אופוזיציוני חדש], עד שהתקרב לשלב האפס, לאחרונה.

 

תחת סיסמת 'המציאות הפוליטית', שינתה הזיקית [קרי: האופוזיציה] את צבעה מאה פעמים כדי להתאים עצמה לאינטרס של המדינה שבפקודתה היא פועלת ושממנה היא מקבלת משכורות ותרומות... הפעילות הפוליטית של האופוזיציה נפגעה בידי השכירים הללו שכיסיהם התמלאו בכסף תמורת קניית מצפונם. השחיתות השיטתית הזו התפשטה בכל מגזרי המורדים – הצבאי, התקשורתי, תחום ההצלה וכן הלאה.

 

השגיאה הגדולה שנעשתה בתחילת המהפכה היא שהאליטה של האופוזיציה הסורית לא נטלה אז את רסן היוזמה לידיה כדי לתאם בין אגפיה השונים. קשר רציני בין האליטה הפוליטית של האופוזיציה לבין האליטה הכלכלית שלה, יכול היה להבטיח גיבוש של מוסד לאומי [אופוזיציוני] מיוחל, שיהיה כולל ומשוחרר מאג'נדות של המדינות [המעורבות במשבר]. מאז פרוץ המהפכה, הייתה קבוצה כבדת משקל של אנשי עסקים אשר יכלו להבטיח את עצמאות הפעילות הפוליטית האופוזיציונית באמצעות מימון הוועידות והכינוסים הפוליטיים ותשלום שכרם של אנשי ההנהגה, באופן שיבטיח את עצמאותם ואת התמסרותם המלאה לפעילות המהפכנית. הזדמנות זו שהוחמצה, לא הייתה קיימת לנצח. אילו ניצלה אותה האופוזיציה בתחילת המהפכה, לא היו המדינות [המעורבות במשבר] יכולות לבצע את כל המניפולציות הללו על מהלך המהפכה באמצעות הרכב כלשהו של 'אופוזיציות' שאינן לאומיות ולא מהפכניות..."[3]

 

הקמת פלגי האופוזיציה הצבאית באופן לא מסודר הגבירה את ההתערבויות החיצוניות

מאמרים אחרים מיקדו את ביקורתם באופוזיציה הצבאית. כך, איש האופוזיציה הסורית, עקאב יחיא, טען במאמרו כי הקמת פלגי האופוזיציה הצבאית באופן לא מסודר, היא שהובילה להגברת ההתערבויות החיצוניות במהפכה הסורית. הוא כתב: "כאשר התפשטה תופעת המיליטריזציה [של המהפכה הסורית] שהתגבשה כתגובה טבעית להשתוללות המשטר [הסורי] בהרג הפעילים והמפגינים, ועקב התגברות העריקה של קצינים וחיילים לאומיים [מצבא סוריה] ושל עשרות אלפי פקידים בכירים [במנגנוני המשטר] שהחליטו להצטרף למהפכה ולעמוד לצד עמם המתקומם, נפוצו פלגים צבאיים באופן לא מסודר. הדבר פתח צוהר להתערבויות גוברות והולכות של גורמים אזוריים וחיצוניים, בפרט בשל הצורך העצום בנשק ובציוד, אשר גרם [לפלגים] לבקש את עזרת המדינות הידידות שהצטרפו [לתמונה], כל אחת עם תוכניותיה.

 

באופן זה נוצר מצב כאוטי שלא ניתן להגיע בו לתיאום ולאחדות. רוב הקצינים שערקו [מצבא סוריה] הוזנחו או הורחקו מעמדות ההנהגה וקבלת ההחלטות [של האופוזיציה], ואת התפקידים הרגישים תפסו אזרחים בלתי מקצועיים וחסרי ניסיון ויכולת להתמודד עם אויבים מאורגנים.

 

בהמשך התגלו תופעות שליליות רבות שחרגו מעבר להזנחת ההיבט המדיני והזלזול בו, עד כדי הצמחת רעיונות המנוגדים למהות המהפכה... מה שתרם לתבוסות הרצופות [של האופוזיציה] ולהצלחת המשטר [הסורי] - שנשען על הכיבוש הרוסי והתמיכה האיראנית - להשיב לעצמו את מרבית השטחים שהיו בידי הפלגים.

 

בעניין זה מתחייבת ביקורת [עצמית] אמיצה שבה נעמוד על הטעויות ועל הנקודות השליליות ולהתמודד נחרצות  עם הסיבות שהובילו [אותנו] למצב הקיים. טעות ההסתמכות על גורמים חיצוניים מההתחלה, הובילה להזנחת כוחות המהפכה בשטח ולהתרחקות ממעוז התמיכה הטבעי, דבר שיצר סדק שהתרחב במרוצת השנים ואף העמיק נוכח המשתנים הקשים שכפו כל הכוחות החיצוניים. הדבר תרם רבות לאובדן ההחלטה הלאומית ולדחיקת התפקיד המדיני ממשוואת הפתרון המדיני ולפני כן למניעת הכרעה צבאית."^[4]

 

המהפכה דעכה, אין שום עשייה אמיתית ורק הטרגדיה הסורית נמשכת

ירידת כוחה והשפעתה של האופוזיציה הסורית הובילה חלק מהכותבים הסורים להכריז כי המהפכה הסורית נכשלה. בלט ביניהם מאמרו של חוסיין אל-זועבי, שהלין על כך שסורים רבים נוהגים להכריז מדי שנה ברשתות החברתיות כי המהפכה הסורית נמשכת, אך לא עושים דבר למענה. הוא כתב: "בימים כאלה [של ערב יום השנה לפרוץ המהפכה הסורית], מידי שנה, מבקשים הסורים להחזיר לעצמם את הימים הראשונים של מהפכתם, בהדגישם - [תוך שימוש] באותם הביטויים ואולי אף באותן התמונות - שהמהפכה נמשכת. כאשר אני אומר 'הסורים' אני מתכוון לאלה שאני רואה וקורא את דבריהם ברשתות החברתיות שברובם המוחלט מתגוררים במדינות המקלט... במהלך השנה [האחרונה], כלומר מאז יום השנה הקודם לפרוץ המהפכה ועד היום, דבר לא השתנה במציאות שלהם. [הם חיים ב]מציאות שלרב הקשר שלה למהפכה האמיתית הוא לא יותר מאשר קשר וירטואלי. [קשר] שאין בו התקדמות, מלבד שינוי תמונת הפרופיל [שלהם בפייסבוק]... עם שינוי המספר המציין את שנות המהפכה [שחלפו]. זאת, בנוסף לכמה פוסטים [שהם מפרסמים] המדגישים כמו שציינתי לעיל, את המשכיותה... מדובר במילים נבובות... והן ימשיכו להיות כאלה כל עוד לא נלווית להן עשייה מהפכנית אמיתית בהתאם ליעדי המהפכה.

 

העובדה שהמהפכה נמשכת כל השנים הללו, למרות כל [המזימות] שנרקמו ונרקמות נגדה, היא מדד להכרחיות שלה שהולידה אותה... אך מנגד ניתן להתייחס להמשך [המהפכה] גם כמדד לכישלון של כולנו להגיע באמצעות המהפכה אל המטרה. אולי דרוש אומץ להודות בכך, שהרי קל [יותר] להציג אלף סיבות ותירוצים לכישלון הזה, אך הם לא יבטלו את עצם קיומו... הרחק מההלקאה העצמית, אני סבור שציון יום השנה לפתיחת המהפכה ללא עשייה אמיתית הוא ציון של המשך הטרגדיה של [הסורים] שמשלמים את המחירים האמיתיים בשטח ברעב, דיכוי, וחולי...

 

מזה ארבע שנים ואולי יותר, לא הצלחנו כולנו להקים גוף, מוסד, ארגון או איגוד שיישא את דגל המהפכה הזו ואם זה אכן קרה והיו מי שיזמו, הרי שהדבר התפוגג מהר מאוד, פעם בשל ריבוי השחצנים, המתלוננים ומחפשי המשרות, ופעם תחת גרדום הבגידה, האנוכיות, האבחנה על בסיס גיאוגרפי ומחלות אחרות... ייתכן שמה שאנו זקוקים לו בעת הזו - אחרי דקת דומיה שהסורים יקראו במהלכה מתוך כתבי הקודש שלהם לזכר האנשים שנפלו בטבח המתמשך - הוא פרק זמן של דומיה לביקורת עצמית וחשבון נפש, כדי לקדם את מי שראוי למקום שאליו הוא ראוי, ולהפסיק את השחצנות והסחר מכר. רק אז תהיה המהפכה [ביטוי] של פעילות מתמשכת ולא [של פעילות וירטואלית] המפורסמת בפייסבוק ותו לא."[5]

המערכה הצבאית מול המשטר אבודה; יעדי המהפכה אינם עוד על סדר היום

בחלק מהמאמרים עלתה תחושת ייאוש מהמשך המערכה הצבאית של פלגי האופוזיציה נוכח תבוסותיהם בקרבות האחרונים מול המשטר הסורי באדליב ובחלב, שגרמו למספר הרוגים רב, להרס בתי חולים ותשתיות ולגלי עקירה מאסיביים של תושבים מבתיהם. הכותב הסורי ר'אזי דחמאן קרא להפסיק להילחם מול המשטר הסורי ובעלי בריתו באדליב ואף למסור את המחוז לידי רוסיה, תוך שהוא מותח ביקורת על האופוזיציה הסורית המדינית, שאינה מקדמת זאת. הוא כתב: "מסירת אדליב לידי רוסיה ואיראן אין פירושה תבוסה של המהפכה הסורית, אלא תהיה זו הכרה בעובדה המוגמרת שהסורים אינם ערוכים לעימות עם הכוח האווירי השני בעוצמתו בעולם [קרי, חיל האוויר הרוסי] שפועל במלוא כוחו המבצעי...

 

איפה האופוזיציה הסורית, איפה בעלי האחריות הזוכים להערכה? האם הם לא יודעים שמדובר במערכה אבודה בוודאות, שהארכתה לא תשנה את העובדות ושבלתי אפשרי להפוך את המשוואה לטובת האופוזיציה? מדוע קואליציית כוחות המהפכה והאופוזיציה הסורית, או הרשות העליונה למו"מ] גופים מדיניים המייצגים את האופוזיציה הסורית], לא דורשות לעצור את הטבח הזה? אם האנשים הללו עוסקים בפוליטיקה, אז הגיע הזמן שיבינו שהיא אומנות האפשר, שעליהם לבחור בין אפשרויות שכולן רעות ושהאפשרות הקיימת [כעת] היא [רק] לצמצם נזקים ככל הניתן. האם הם סבורים שהטבעת אדליב בדם ובהרס על ידי משטר אסד ורוסיה תשנה את המציאות? זאת ועוד, האנשים שנמצאים באזורי האופוזיציה הם קודם כל באחריות האופוזיציה, שכן הם הסביבה [התומכת] שלה והאנשים שלה...

 

זו תהיה טעות של האופוזיציה לצמצם את אפשרויותיה לניצחון צבאי על אסד, או להמתנה ללחץ של העולם על רוסיה, כדי לאלצה לקבל תהליך שלום צודק. כבר הוכח ממשית, ששתי האפשרויות הללו אינן מציאותיות והשכל הישר מחייב חיפוש חלופות אחרות, מציאותיות יותר... על כולם להבין שהמשטר [הסורי] נחלש במידה רבה מכדי לשלוט על סוריה, או ליתר דיוק לנהלה, וכאשר יִידוֹמו תותחי המלחמה, הוא יתקשה לצאת מהמנטליות הצבאית ולעבור למנטליות של פיתוח ובנייה... מסירת אדליב לידי רוסיה עשויה להיות שחרור של האופוזיציה ממצב קשה, ומעבר למצבים מועילים ומעשיים יותר."[6]

 

העיתונאי הסורי עקיל חוסיין, פרסם מאמר ברוח דומה תחת הכותרת "מדוע אנו נלחמים?!" ובו כתב: "רבים תוהים [מהן] הסיבות לקריסה המהירה של הפלגים באזור הכפרי של אדליב וחלב, ולקריסה חסרת התקדים של החזיתות [בפני כוחות המשטר], אך מעטים חיפשו תשובות הגיוניות לשאלה שהיום לא ניתן להתעלם ממנה: אילו עילות נותרו כדי להניע את המורד הנושא נשק להמשיך את הלחימה?... האם אנו נלחמים כדי שכוחם של העריצים החדשים [קרי, מפקדי פלגי האופוזיציה] יתעצם, וכדי שעושרם של המושחתים ושל מי שהפכו למצביאים יגדל?... או שאולי אנו נלחמים כדי שיבואו זרים ויירשו את מקומו של המשטר, שאנו מתים כדי להיפטר מעריצותו, ואז החלופה תהיה שאל-קאעדה ושכמותו ישלטו בנו, ואז נחליף את אל-אסד ב[מנהיג אל-קאעדה] אל-ט'ואהרי, [בראש ארגון דאעש לשעבר] אל-בגדאדי או [בראש ארגון היא'ת תחריר אל-שאם] אל-ג'ולאני?

 

עם התגברות ההתערבויות האזוריות והבינלאומיות בנושא הסורי, ועם התפשטות ההשפעה של מדינות בקרב הצדדים במערכה, נוצרה אמונה כמעט מוחלטת לפיה מטרות המהפכה כבר לא נמצאות על סדר היום, ושהלחימה נועדה לשיפור תנאי המו"מ של מדינה כלשהי, לשיפור ההשפעה העתידית של מדינה אחרת, או למימוש המטרות והאינטרסים של אחרים בסוריה. לפיכך, נוספה לסדרת השאלות הקודמת של המורדים שאלה חדשה: האם עלינו להילחם בארצנו למען אחרים? מטבע הדברים, התמונה איננה שחורה עד כדי כך, ובשטח יש עדיין דברים שאפשר להילחם ולמות למענם... אולם השוני במאזני הכוח, ביכולות ובחימוש מגביל את ההשפעה של הגורם המוסרי, ולא נותר אלא לקוות ל[הופעתו של] משתנה חדש, שיהפוך על פיה בהכרח את הנוסחה שרוסיה חותרת בכל מאודה לגבש."[7]