סופר מצרי בקריאה לפלסטינים: התמקדו בחיים, לא בהקרבת הנפש, וחתרו לשלום עם ישראל
ב-24.2 פרסם הסופר והעיתונאי המצרי ח'אלד אל-ברי, בטורו ביומון הסעודי אל-שרק אל-אוסט היוצא לאור בלונדון, תחת הכותרת "לו הייתי פלסטיני". במאמרו השווה אל-ברי את הסוגייה הפלסטינית למחלה שאובחנה בצורה שגויה, ולכן, לא רק שלא נמצא לה פתרון אלא היא אף הולכת ומחמירה. אל-ברי קרא לפלסטינים לבחון את מצבם בצורה מציאותית על מנת להביא לפתרון בו יוכלו לחיות חיי כבוד.
אל-ברי טען כי בחיפושם אחר פתרון על הפלסטינים להבין כי ישראל היא מדינה חזקה; כי תמיכתן של מדינות ערב בסוגיה הפלסטינית מוגבלת וכי מי שמשווקים פתרונות ישנים ושגויים לבעיה הפלסטינית אינם באמת רוצים בטובתם.
הוא קרא לפלסטינים לוותר על רעיון ההתנגדות החמושה והקרבת הנפש, לחתור לשלום עם ישראל ולכונן שלטון עצמי פלסטיני על חלק מהשטח של פלסטין ההיסטורית כדי להתחיל לחיות.
ח'אלד אל-ברי[1]
להלן תרגום קטעים מן המאמר:
"קרובת משפחה שלי חשה כאבי בטן במהלך ההיריון ופנתה לרופא שאיבחן אצלה חיידק בכבד והורה ל[בני משפחתה] לתת לה לאכול דברי מתיקה כדי לפצות על ספיגת הסוכר הנמוכה [בדמה]. בני משפחתה... אכן האכילו אותה בקרם קרמל בכמות גדולה מן המקובל.
יש שני סוגים של אבחון [רפואי] שגוי, שניהם מזיקים. בראשון מוטל ספק באשר לסיבה האמיתית של המחלה ואתה מבזבז זמנך על טיפול למחלה שאתה לא חולה בה בזמן כשהמחלה האמיתית מתפשטת [בגופך]. סוג זה של אבחון שגוי, הוא אסון. הסוג השני הוא אסון גדול יותר. [במקרה הזה] אתה מקבל אבחון הפוך שלא רק מזניח את המחלה ומתעלם ממנה, אלא אף מעמיק אות המחלה המקורית.
הדבר רווח גם בניתוח המצב המדיני. אנחנו מאבחנים את המחלות המדיניות שלנו באופן שגוי ומטפלים בהן באופן שמגביר את ההתעלמות מהן או מחזק את הגורמים שחוללו אותן, במקום לסלקם. פעמים רבות אנו מקבלים את האבחונים מיריבים שמצהירים בגלוי על עוינותם כלפינו.
הדרך המועדפת להפצת המרשמים [המדיניים] השגויים הללו היא השימוש [של אותם יריבים] בביטוי 'עקרונות האומה' [בהן לשיטתם יש לדבוק]. הכוונה היא לכל אותם מרשמים ישנים [לטיפול בבעיה המדינית] שהיו בשימוש לפני מאות שנים וכלל לא התפתחו...
ההוכחה הטובה ביותר לכוונות הרעות של כמה מאלה המגינים על 'עקרונות האומה', היא בכך שהם פוטרים את חבריהם מהם. כך למשל, אתה מוצא את [חברי תנועת] 'האחים העות'מאנים' [כינוי גנאי לתנועת האחים המוסלמים הנתמכת על ידי תורכיה] מפיצים אי אלו רעיונות מדיניים וחברתיים, תוך שהם מחריגים את תורכיה [ממימושם] לנצח...
אשר לקרובת המשפחה שלנו, גילינו בהמשך כי סבלה מכאבים בצד הימני של הבטן ומתחת לצלעות, לא בגלל דלקת כבד... אלא בגלל רעלת הריון שהתפתחה משום שלקתה במחלת סוכרת סמויה. האבחון השגוי במקרה זה, יחד עם הכמויות הגדולות של הסוכר [שצרכה בהוראת הרופא] החמירו את המחלה וגרמו להפלת העובר ולאזהרה מפני הסכנה הכרוכה בהריון שני.
לסוגייה הפלסטינית נגרם עוול הן בשל האבחון השגוי לגביה והן בשל [הדבקות במה שמכונה] עקרונות האומה במסגרת הטיפול בה. הפיכתה למערכה דתית חיזקה בהכרח את טענתה של ישראל [לבעלות על הארץ] אשר נתמכת בידי ספר הדת הנפוץ ביותר בעולם [קרי: התנ"ך], אשר עודנו מעצב את חלק הארי של הזיכרון ההיסטורי בעולם המערבי.
בבחירה הזו לסווג את הסכסוך [כסכסוך דתי], בחרו הפלסטינים להתעמת באגרוף עם [אלוף העולם לשעבר באגרוף מייק] טייסון [בהשאלה: ישראל] במקום למשוך אותו לעימות שאין הוא מצטיין בו.
לו הייתי פלסטיני, בראש סדר העדיפויות שלי היה לקבע את נוכחותי על שטח אדמה [כלשהו] בתוך הגבולות ההיסטוריים. המטרה הזמנית שלי [בכך] היתה שבניי יבינו שיש חיים ושיש תחומים רבים שיכולים להפוך את חייהם למכובדים; שחיים בכבוד לא מסתכמים רק ברעיון ה'התנגדות החמושה' והקרבת הנפש, ושהאמת היחידה לגבי הסכסוך [הישראלי-פלסטיני] היא שהם נולדו בשטח שנוי במחלוקת...
לו הייתי פלסטיני, הייתי מבין... שהתמיכה [בי] מצד העמים האחרים, הידידים והאחים, מותנית בכך שהיא לא תתהפך נגדם ותגרום להם נזק... לו הייתי פלסטיני, הייתי מבין את מה שחובה [להבין] והוא שרבות ממדינות האזור, חרף תמיכתן בזכויות הפלסטינים, מתמודדות [בעצמן] עם סכנות קיומיות מצד אנשים שהאידיאולוגיה שלהם מניעה אותם לשלוט בגורלותיהם של האנשים סביבם, ושסכנה גדולה יותר מגיעה מתורכיה, מאיראן ומהג'יהאדיסטים, ולמרבה הצער, כמה מן המנהיגים בפלסטין בחרו להיות בשורותיהם.
לו הייתי פלסטיני, הייתי מבין שאין כל בושה [לעשות] אבחון רציונלי [של המצב]. הרופא לא צריך להתבייש להודות שהוא נאלץ להחליט על ניתוח קשה, אשר עשוי להגיע לכדי קטיעת חלק מן הגוף...
נכון, ישראל היא מדינה חזקה, וזו אחת הסיבות החשובות ביותר לשלום. גם בכך אין כל בושה. הסכסוך יצר נסיבות גרועות יותר מדור לדור. על הפלסטינים... לשוב להתעניין במונחי חיי היום יום, להקים יישובים מעוררי השראה ושובי לב ולהוכיח שהם מסוגלים לחיות בשלום. זה צריך להתחיל בכך שהם ינהלו שלטון עצמי בצורה נבונה על שטח אדמה [כלשהו]. זהו האתגר הגדול, לא שום דבר אחר..."[2].