כללי

החלטת בית משפט ברמאללה לחסום אתרי אופוזיציה מעוררת ביקורת בעיתונות הפלסטינית ובקרב בכירים ברש"פ

 

הקדמה

ב-17.10.2019, נענה בית משפט השלום ברמאללה לבקשת התובע הכללי של הרשות הפלסטינית, אכרם אל-ח'טיב, והורה לחסום את הגישה ל-59 אתרים ועמודי פייסבוק, בטענה כי הם כוללים "ביטויים ותמונות שמטרתם לאיים על הביטחון הלאומי ועל הסדר הציבורי, להפר את הסדר ואת כללי הנימוס ולהמריד את דעת הקהל הפלסטינית", וכן משום שהם "תוקפים ומעליבים את סמלי הרש"פ".[1] רבים מהאתרים ומעמודי הפייסבוק שנחסמו, מזוהים עם האופוזיציה לנשיא הרש"פ, מחמוד עבאס, ובפרט עם תנועת חמאס והזרם של מוחמד דחלאן, אשר מרבים לפרסם ביקורת חריפה על מדיניות הרש"פ.[2]

 

ההחלטה עוררה סערה והתנגדות בקרב עיתונאים, אינטלקטואלים, פעילי חופש ביטוי והחברה האזרחית הפלסטינית ואף בקרב כמה בכירים ברש"פ. יו"ר התאחדות העיתונאים הפלסטיניים, נאצר אבו בכר, הכריז כי מדובר ב"יום שחור בהיסטוריה של העיתונות הפלסטינית" וקבע כי ההחלטה הינה הפרה של חופש הביטוי משיקולים פוליטיים.[3] התאחדות העיתונאים והמועצה הפלסטינית העצמאית לזכויות האדם ערערו על ההחלטה, בפני בית המשפט החוקתי של הרש"פ.[4] חברת הוועד הפועל של אש"פ, חנאן עשראוי, השתוממה על ההחלטה, דרשה מהגורמים הרלוונטיים לבטלה ואף לבחון מחדש את חוק הפשיעה המקוונת של הרש"פ.[5]

 

גם ראש ממשלת הרש"פ עצמו, מוחמד אשתיה, הביע התנגדות לחסימת הגישה לאתרים בטענה של פגיעה בחופש הביטוי, המעוגן בחוק הפלסטיני והבינלאומי, וקרא לבטלה.[6]  דובר ממשלת הרש"פ, אבראהים מלחם, פרסם הודעה דומה בנושא.[7] לא ברור אם עמדה זו של הממשלה הסותרת את מהלכי התביעה הכללית ובית המשפט של הרש"פ מעידה על חילוקי דעות אמתיים בתוך ההנהגה הפלסטינית על דרכי המאבק עם יריבה הפוליטיים, או שמא מדובר ב"משחק כפול" של הממשלה ובניסיון להציג עצמה כתומכת בחופש הביטוי ולמנוע ביקורת בינלאומית עליה.

 

בהקשר זה ראוי לציין כי נשיא הרש"פ, מחמוד עבאס, פעל בחודשים האחרונים להכנסת שינויים רבים במערכת המשפט הפלסטינית שכללו הוצאת שופטים רבם לגמלאות, פיזור מועצת השופטים העליונה ומינוי מועצה זמנית תחתיה,[8] וכי היו שראו במהלכיו התערבות בוטה מצידו במערכת המשפט שאמורה להיות עצמאית והפרה של עקרון הפרדת הרשויות.[9] בנוסף, עבאס לא נרתע בעבר מלהפעיל את מערכת המשפט של הרש"פ נגד יריביו הפוליטיים, כמו למשל כאשר בית המשפט החוקתי של הרש"פ, שהוקם בהוראתו, הורה בדצמבר 2018 לפזר את המועצה המחוקקת בה היה רוב לחמאס.[10] עוד יצוין כי אין זו הפעם הראשונה בה הרש"פ חוסמת אתרים של מתנגדיה וכי גם ביוני 2017 הורה התובע הכללי דאז, אחמד בראכ, לחסום 11 אתרים של חמאס ושל הזרם של מוחמד דחלאן.[11]

 

ההתנגדות להחלטת בית המשפט לחסום את האתרים מצאה ביטוי גם במאמרים שפורסמו בעיתונות הפלסטינית, למעט בביטאון הרש"פ אל-חיאת אל-ג'דידה. הכותבים טענו כי חסימת האתרים מבטאת מנטליות מיושנת ואנטי-דמוקרטית שחלפה מן העולם, וכי כוחה וחוסנה של מדינה טמונים בקיומה של עיתונות חופשית ואמיצה. הללו קראו לרש"פ לפעול לקידום שיח תקשורתי דמוקרטי ואמיץ במקום לסתום פיות.

 

דוח זה מביא דוגמאות למאמרים שהתפרסמו בעיתונות הפלסטינית ויצאו נגד ההחלטה.

 

קריקטורה ביומון אל-קודס על ההחלטה לחסום אתרים ועמודי פייסבוק[12]

בעל טור פלסטיני: גם במדינות העולם השלישי הבינו שאין טעם בחסימת אתרים

עבד אל-ר'ני סלאמה, בעל טור ביומון הפלסטיני אל-איאם, השווה את החלטת בית המשפט ברמאללה לניסיונות של משטרים דיקטטוריים במאה ה-20 להגביל את חופש העיתונות, שרק זירזו את המהפכות שהביאו להפלתם. לדבריו, מדובר במנטליות ישנה שצריכה לחלוף מן העולם שכן המדינות היציבות והמשגשגות ביותר הן דווקא אלה שיש בהן אופוזיציה חזקה, חופש ביטוי וחופש עיתונות. הוא כתב: "כל המשטרים הטוטליטריים והדיקטטוריים בכל העולם נהגו להטיל צנזורה חמורה על התקשורת, למנוע כל היחשפות לתקשורת זרה ולכפות על האזרחים את מדיניותם הביטחונית ואת תפיסותיהם המדיניות והאידיאולוגיות. זאת, באמצעות תקשורת תומכת וחבורת עיתונאים וסופרים עושי דברם, ובאמצעות שיח רשמי אומלל, סיסמאות מהפכניות וביטויים מיושנים ומוכנים מראש, שמהללים את המנהיג העליון ואת ההישגים הרבים של המדינה, מקללים את אויבי המהפכה והמולדת ומגדפים את אנשי האופוזיציה, בעלי האג'נדות הזרות המפוקפות. למרות כל זאת, העמים התעוררו והתקוממו, והממשלות [הדיקטטוריות] נפלו והוחלפו.

היום, עם מהפכת תקשורת המידע ובעידן ערוצי הטלוויזיה הלוויינים, האינטרנט, הרשתות החברתיות, הסמארטפונים וההיפתחות חסרת התקדים בין חלקי העולם, אין יותר שום אפשרות להטיל צנזורה על התודעה של האנשים ולא ניתן עוד להכווינם. הממשלות לא יכולות עוד לשלוט בחופש הבחירה של האזרחים ולקבוע את מגמותיהם המחשבתיות והפוליטיות... אפילו במדינות העולם השלישי הממשלות השתכנעו כי אין שום טעם לנסות לחסום אתרים, או למנוע את זרימת המידע, החדשות והתמונות. רק קוריאה הצפונית נותרה מחוץ לעידן [המודרני] ונראה שבית משפט השלום ברמאללה רואה בה מודל מעורר השראה... כל הניסיונות להדיר את האופוזיציה, [באמצעות] סתימת פיות, דיכוי שלטוני, מילוי בתי הכלא במפגינים ובפעילי מחאה ו[ביצוע] חיסולים... נחלו כשלון. אדרבא, ברוב המקרים צעדים אלה אף חזרו אל הממשלות כבומרנג, ודי במבט חטוף על מהפכות האביב הערבי כדי להבין את התמונה.

המדינות הבטוחות, היציבות והמשגשגות הן [דווקא] אלה שיש בהן אופוזיציה חזקה, מפלגות ואיגודים מקצועיים פעילים, חופש ביטוי, חופש מחשבה ועיתונות חזקה. במדינות כאלה לא ניתן אפילו להעלות על הדעת כי תתרחש הפיכה צבאית, וגם אם היא מתרחשת במקרים נדירים, היא נכשלת. ההמונים של היום הם לא ההמונים של אתמול. כיום הם פתוחים ומודעים [יותר], ומבינים את המתרחש סביבם... [המחאות ב]לבנון ובעיראק הן דוגמאות טריות [לכך]. בישראל למשל, הסיעה השנייה [בגודלה] בכנסת הופכת לגורם האופוזיציה הרשמי, ולא זו בלבד שלא מדכאים אותה, אלא אף מעניקים לה זכויות רבות ושותפות בקבלת ההחלטות. אין זה סוד כי כוחה וחוסנה של מדינה טמונים בקיומה של עיתונות חופשית ואמיצה, [שיכולה] למתוח ביקורת על כל אישיות בכירה, ומי שעוקב אחר העיתונות העברית [קרי, הישראלית] מבין עד כמה מעז כל עיתונאי או כותב לומר מה שהוא רוצה ולמתוח ביקורת על כל שר.

ברמאללה, בית משפט השלום החליט לחסום 59 אתרי עיתונות אלקטרונית. ההחלטה עוררה גל גינויים נרחב, שאחד הבולטים שבהם הוא הודעה של ממשלת [הרש"פ] עצמה, שקראה [לבית המשפט] לחזור בו מההחלטה. התאחדות העיתונאים [הפלסטיניים] הגדירה את ההחלטה כמעשה טבח נגד חופש הדעה והביטוי וציינה כי זהו יום שחור בהיסטוריה של העיתונות הפלסטינית...

 

הדבר הראוי ביותר [לעשותו] כדי לחזק את הסדר הציבורי, הוא קודם כל לבדוק את הסיבות לשבריריותו, לטפל בהן ככל האפשר ולהציע שיח תקשורתי מושך ומודרני בצורתו ובתוכנו, שמכבד את תבונת הציבור ואת מגמותיו [הפוליטיות השונות]. אשר לטיפול בידיעות כוזבות, בשמועות ובקמפיינים של הטלת דופי, הדבר לא אמור להתבצע באמצעות חסימה, אלא באמצעות שקיפות, תפקוד תקשורתי טוב, דיבור גלוי אל העם בכל נושא וחקיקת חוק הזכות לחופש מידע. על הממשלה להבין כי סתימת פיות תמיד מביאה תוצאות הפוכות.

גישת בית המשפט [ברמאללה], הרואה את עצמו כאפוטרופוס של העם וסבור כי האזרחים הם עדר של קטינים הזקוקים להשגחה ולהכוונה, משקפת מנטליות פטרנליסטית השייכת לעידן שחלף. עצם פעולת החסימה מצביעה על תפקוד לקוי ועל חוסר אמון – הן בממשלה והן בציבור – וחושפת את מידת הבורות [של בית המשפט] ביחס לאמצעי הטכנולוגיה המודרניים. הניסיון הוכיח כי שום מדינה לא נחלה הצלחה ממדיניות החסימה. היום, כמעט לכל אזרח יש חשבון ברשתות החברתיות וכל ידיעה, מאמר או תמונה שנחסמו, אפשר להוריד למחשב האישי ולהפיץ בהיקף רחב יותר... חסימת מספר רב כל כך של אתרים סותרת את כל ההתחייבויות וההבנות של הממשלות הקודמות עם התאחדות העיתונאים וכן סותרת את הבטחות ראש הממשלה הנוכחי [מוחמד אשתיה] לשמור על חופש התקשורת. זוהי גם הזדמנות להזכיר את חוק הפשיעה המקוונת שהפך להיות חרב המונפת על צווארם של העיתונאים ושל כותבי טורי הדעה, מעבר לכך שהוא פוגע בשמה הטוב של פלסטין בכל הנוגע להגנה על העיתונאים ועל חופש הביטוי. לא יעלה על הדעת שהכלים ליישום החוק יהיו אלו של שנות השישים והשבעים של המאה הקודמת! זוהי מנטליות אומללה והגיע הזמן שתחלוף מהעולם."[13]

 

כותב פלסטיני: אם ניכשל במתן מודל דמוקרטי לניהול שיח, ניכשל גם במפעלנו לשחרור לאומי

עבד אל-מג'יד סוילם, בעל טור נוסף ביומון אל-איאם, גילה הבנה למניעי בית המשפט בקבלת ההחלטה, שכן לדבריו, כלי התקשורת שנכללו בה מנהלים קמפיין שיטתי שנועד "לפגוע במפעל הלאומי הפלסטיני" ונתמך בחלקו על ידי ישראל. עם זאת, הדגיש סוילם, כי חסימה מוחלטת של שופרות האופוזיציה היא אמצעי דיכוי פסול, וכי הפתרון טמון דווקא בפיתוח תרבות שיח דמוקרטית ברש"פ. הוא כתב: "...תזמון ההחלטה – על רקע המומנטום הדמוקרטי [שאנו עדים לו] בכמה מדינות ערביות שכנות, ולאור נחישות ההנהגה הלגיטימית לערוך בחירות במטרה לחסום את הדרך בפני... בעלי האג'נדות האזוריות שנועדו לפרק ולפורר את האחדות והלגיטימיות של אש"פ בעיני העם הפלסטיני [כדוגמת איראן וקטר התומכות בחמאס ואיחוד האמירויות התומך בזרם של מוחמד דחלאן] – יעמיד את כולנו, את העם ואת ההנהגה הלאומית [הפלסטינית], במצב פוליטי קשה ביותר. הדבר גם יספק לכל יריבינו תחמושת 'חדשה' כדי להרחיק לכת בתכניותיהם... 

כולנו יודעים כיצד נעשה שימוש באתרים ובחשבונות האלה [ברשתות החברתיות], כדי לפגוע במפעלנו הלאומי וכולנו עוקבים אחר הכמות העצומה של השקרים, הבדיות והשמועות שחלקם משמיעים... כולנו יודעים כי חלק מהאתרים והחשבונות האלה מנוהלים בידי [גורמים] נפסדים ואולי אף עוינים. יתרה מכך, חלקנו יודע כי יש די הוכחות לכך שחלק [מהם] ממומנים על ידי ישראל, ישירות או בעקיפין. יחד עם זאת, ברור לנו גם כי חלקם האחר [פשוט] לא מסכים אתנו [על עניינים שונים], אך הם אינם אויבינו, ומותר להם לנהל מאבק [פוליטי] נגדנו כשם שאנו מנהלים מאבק [פוליטי] נגדם...

 

ייתכן שחלקנו יודעים כי רשימת [האתרים] שנחסמו... אינה כוללת את כל הקמפיין המאורגן שמתנהל נגדנו, נגד מפעלנו [הלאומי], נגד זכויותינו ונגד מטרותינו, וכי יש תכנון יומיומי ומתמשך במטרה להשחיר את דמותנו, לפגוע בזהותנו [הלאומית] ואף להכתים שמנו הטוב, [וזאת] בצורה שיטתית, מאורגנת וממומנת, ובמקצועיות ומיומנות ברמה הגבוהה ביותר. למרות זאת, [קמפיין נרחב] זה... הינו סיבה נוספת [דווקא] לחיסון תודעתנו הלאומית, לשיפור התנהלותנו, לעשיית חשבון נפש עם עצמנו, ולא [סיבה] לקבל החלטות לגבי איסור וחסימה [של אתרים] וצורות נוספות של דיכוי.

 

חסימת [אתרים] היא ביטוי למצב של חוסר אונים ולא סממן של חוסן לאומי. החסימה היא [ביטוי ל]תרבות שזמנה עבר, שאינה מתאימה למצבנו ולתנאינו, ומשרתת את כל מי שתוקף אותנו...

 

מדוע שלא יהיו לנו מנגד אתרים [שיקדמו את] התודעה [הלאומית] והאמת, שיהיו מיומנים במתן התגובה והשיח, ויהיו מסוגלים להציג הוכחות, טיעונים וראיות [כנגד אויבינו]? מדוע אנחנו נמצאים מלכתחילה בעמדת התגוננות, כך שאנו מגיבים בחסימה? האם משום שהם [קרי, האופוזיציה] דמוקרטיים ואנחנו לא יכולים להיות [כאלה]?! אני חוזר ואומר כי אנחנו הכשירים ביותר לדמוקרטיה ומסוגלים יותר [מאחרים] לנהל שיח סבוך ומתקדם ביותר, אם  ניכשל במתן מודל דמוקרטי [לניהול שיח], הרי שניכשל בוודאות גם בהשלמת מפעלנו לשחרור [לאומי]."[14]