המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
בעל יומון מצרי: לניקאב ולח'יג'אב "אין קשר להלכה האסלאמית"; לשחרר את הנשים מעטייתם
8/10/2019


בעל יומון מצרי: לניקאב ולח'יג'אב "אין קשר להלכה האסלאמית", יש לשחרר את ראשן של הנשים מעטייתם

 

צלאח דיאב, איש עסקים מצרי ובעליו של היומון המצרי אל-מצרי אל-יום, האוחז בשם העט "ניוטון", פרסם לאחרונה סדרת מאמרים תחת הכותרות "שחרור המוחות" ו"האם השיער הוא ערווה", בהם טען כי עטיית חיג'אב וניקאב הרווחת בקרב 90% מנשות מצרים, אינה חובה הלכתית.

 

דיאב טען כי החיג'אב והניקאב הפכו נפוצים כל כך בקרב נשות מצרים כתוצאה מאינדוקטרינציה דתית שרווחה במדינה מאז שנות השבעים של המאה הקודמת, שהציגה זאת כחובה הלכתית, למרות שאין זה נכון. לדבריו, למרות שבמצרים היו בעבר רפורמיסטים שרצו לחדש את השיח הדתי, גורמים שמרנים, בהם אל-אזהר, הדירו אותם ומנעו מהם מלהפיץ את רעיונותיהם הליברליים.

 

דיאב הדגיש כי הוא אינו קורא לנשים לסרב לעטות חיג'אב, אלא לכבד את רצונה של מי שאינה רוצה בכך ותקף את אנשי הדת שבמרוצת השנים ביססו את האמונה ששיערה של האישה, ואף כל גופה, הוא ערווה, זאת למרות שאין לכך כל ביסוס בקוראן. הוא הוסיף כי שחרור המוחות מן השיח הדתי הקיים כיום במצרים, ישחררם גם מן החיג'אב.

 

יצוין כי מאמריו של דיאב עוררו דיון בקרב קוראיו וזכו לתגובות תמיכה מצידם, כמה מהן אף פורסמו על ידי דיאב עצמו במסגרת מאמריו.

 

צלאח דיאב[1]


 

להלן תרגום קטעים ממאמריו של דיאב:

 

שחרור הנשים מן החיג'אב מתחיל בשחרור מצרים משיח דתי חשוך

במאמר שפרסם ב-19.7.19, טען דיאב כי האינדוקטרינציה  הדתית במצרים היא זו שכפתה את החיג'אב על הנשים במדינה. הוא כתב: "אם מדברים על חידוש השיח הדתי או פיתוחו, האם ייתכן למשל שנאזור אומץ להשיק קמפיין הקורא לזנוח את החיג'אב? איראן כופה [על הנשים עטיית] חיג'אב מתוקף חוק. החיג'אב הפך רווח במצרים בקרב יותר מ-90% מן הנשים, שרובן עוטות אותו מתוך הנחה שזהו הלבוש ההלכתי, אך השאלה הנשאלת היא: מי אמר את זה? [למעשה], האינדוקטרינציה הדתית היא זו שכפתה את המציאות הזו במרוצת הזמן.

 

בעבר, בשנות החמישים והשישים ואפילו השבעים [של המאה שעברה], היינו רואים את הסטודנטיות באוניברסיטה גלויות ראש, כעת רובן עוטות חיג'אב או ניקאב, וזאת בשל השיח הדתי שרווח במצרים בסוף שנות השבעים ותחילת השמונים, אשר הציג את החיג'אב כחלק מן ההלכה, בעוד שאין לו קשר אליה. גם מבחינה היסטורית, הראשונים שהחלו לעטות את פריט הלבוש הזה, החיג'אב - ניקאב, הם היהודים. עם התפשטות תופעת החיג'אב, עלה שיעור ההטרדות המיניות, תופעה שלא היתה קיימת בהיעדר החיג'אב. [כלומר], המצב השתנה בניגוד מוחלט למצופה.

 

אם כך, האם יש לנו כיום את האומץ לשחרר את הראש מכיסויו? כדי שהדבר הזה יתרחש, אנו זקוקים למודל [לחיקוי] אחד או יותר שיהיה בבחינת סמל מעשי בשטח לפיתוח השיח הדתי.

הרפורמיסט [הליברל] הדתי גמאל אל-בנא[2] העניק לספריה הערבית ספר שלם בנושא החיג'אב, שבו הבהיר כי אין לו קשר להלכה ולא לדת...

 

במקום שמצרים תשלים את [תהליך] תחייתה  שאותה החלו עבד אל-ראזק[3], מוחמד עבדה[4] ויתר הרפורמיסטים [בדת]– נצר חאמד אבו זיד[5], פרג' פודה[6], סעיד אל-עשמאוי[7] וראש הרפורמיסטים ג'מאל אל-בנא, הגיעו מטיפים שהחזירו אותנו לתקופות אפלות, בהן שלטו טקסי הפולחן, המראה החיצוני והפרשנויות המילוליות וגברו על המטרות [האמתיות] של הדתות. ואילו לרפורמיסטים לא ניתנה ההזדמנות להופיע ולהציג את רעיונותיהם. להיפך, אל-אזהר רדפם והם לא הביאו את ההגות הנאורה שלהם אל הציבור.

 

שחרור הראשים מבחוץ [קרי: הסרת החיג'אב] דורש מאיתנו להתחיל לשחררם מבפנים – שחרור המוחות ישחררם מכל חיג'אב."[8]

 

האם ניתן לטעון שנשים מוסלמיות שלא עוטות חיג'אב הן כופרות?

ב-21.7 פרסם דיאב בטורו מאמר תגובה שקיבל מקורא למאמרו  נגד כפיית החיג'אב ולצד מאמרו של הקורא המשיך דיאב להעלות את טיעוניו בכתבו: "אינני מורה לשום [אישה] לעטות חיג'אב או להסירו. אני בעצם מגן על מי שאינן עוטות את החיג'אבהאם הן כופרות?... האם נשים גלויות ראש, כמו סבתי ואמי עליהן השלום, שקיימו מצוות באדיקות ובאופן סדיר אינן מוסלמיות? האם אפשר לומר כי מצרים לפני 1970[9] - [כלומר] מאז ש[הפמיניסטית המצרית] הודא שעראוי קראה להסיר את החיג'אב ועד להתחלת המתקפה הווהאבית הזו על לבושן של נשות מצרים - לא הייתה [מדינה] מוסלמית? צניעות היא [מצוות] יסוד בדת האסלאם איש לא מתנגד לה...

 

תופעת חצאית המיני נכנסה למצרים לתקופת מהכאשר [השתלטה] על האופנה המערבית - אך במהרה היא דעכה. אולם, הלבוש החדש שאנו מדברים עליו [קרי: החיג'אב] רווח בחברה כולה - הן בקרב הצעירים והן בקרב המבוגרים - הציף אותה וזה נמשך [עד היום] משום שהוא פלש למצרים בחסות הדת. הייתה זו מתקפה סוחפת על הלבוש המצרי המוסכם, ולאחר מכן כבש החיג'אב כל ראש".[10]

 

אנשי הדת הפכו את האישה כולה לערווה אך אין לכך ביסוס בקוראן

במאמר נוסף שפרסם ב-29.7, יצא דיאב נגד הפתוות המוגזמות של אנשי הדת המגדירות את שיער האישה כערווה ואף את כל גופה וטען כי, אין  לכך שום אזכור בקוראן. הוא כתב: "האזכור הראשון של הערווה היה לאחר שאדם וחוה אכלו מעץ הדעת והפרו בכך צו של אללה. הערווה הייתה מוסתרת בעלה של תות    זה היה הכיסוי הנדרש אז. אולם, עם הזמן ועם [פרסום] פסקי ההלכה – [ממדי הערווה] החלו להתרחב בהדרגה ולכלול את הגוף כולו, כאשר מדובר באישה, כך שאפילו על כף היד הן עוטות כפפות. הכיסוי היחיד לערווה כיום כפי שנדמה לאנשים הוא הבד שמסתיר אותה – כאילו שהבד הזה הוא הוכחה לטהרה, לצניעות ולתום... ואם נחשוב בהיגיון - אם שיער האישה הוא ערווה, מדוע שיער הגבר אינו ערווה גם כן? שהרי העיקרון הוא אחד ואינו ניתן לחלוקה.

 

הקוראן כשלעצמו הוא נס ומקביל לו נס אחר מאת אללה - השכל [שקיבלנו] כדי שבאמצעותו נהפוך את הנס הראשון שלו [קרי: הקוראן] לדוגמה. אלא שאם נעביר את נס השכל לאחרים, הם יכתיבו לנו את מסקנותיהם ואת דעותיהם האישיות.

 

נראה כי רבים מהשיח'ים סבורים כי השיער הוא ערווה – בין אם הוא של גבר או של אישה. זה מסביר את התלבושת של כמה מן השיח'ים [בתוכניות] בערוצי הלוויין – המכסים את ראשיהם בדרך מוזרה הדומה יותר לחיג'אב. אך, בסופו של דבר אין בקוראן שום אזכור של השיער. אשר לפסוק 'ותכסינה ברעלותיהן את חיקיהן' (פסוק 31, סורת אל-נור)[11] - הפירוש שנתנו חכמי ההלכה למילה 'גֻ'יוּבִּהִנָּ' [המופיעה בפסוק הנ"ל ופירושה המילולי הוא: חיקיהן] הוא ברור ואין חולק עליו – החיק הוא הפתחים והכוונה בפסוק היא לפתח החזה [ולא לכיסוי השיער]...

 

בהמשך הופיעו פתוות שאומרות כי קול באישה ערווה. הגענו למצב שבו השיער הוא ערווה, הקול [של האישה] הוא ערווה, נהיגה במכונית היא ערווה, עבודה [של האישה] היא ערווה. כאילו שהאישה כולה היא ערווה. התחלנו לדבר על עניינים פורמליים ועל דברים חסרי טעם והתעלמנו מערוות רבות אמיתיות שקיימות סביבנו במשך כל הזמן. [למשל,] פריצות היא ערווה, הוללות היא ערווה, התגנדרות מופרזת היא ערווה, מבט לא תמים הוא ערווה – בין אם מצד גבר או מאישה. [אך], לשים פיסת בד שתכסה את הראש ולאחר מכן [להניח] שמותר לנו לעשות מה שאנחנו רוצים – זו התייחסות פשטנית ומזיקה מצידנו [לכתוב בקוראן ובהלכה]."[12]

 

 



[1]  אל-מצרי אל-יום (מצרים), 9.11.2015

[2]  גמאל אל-בנא (1920-2013) היה סופר ואינטלקטואל מצרי, אשר פרסם כתבים רבים בנושאי פוליטיקה ואסלאם. הוא גם אחיו הצעיר של מייסד תנועת האחים המוסלמים חסן אל-בנא, אך נבדל ממנו בדעותיו.

[3]  השיח' מצטפא עבד אל-ראזק (1885-1947), אינטלקטואל וסופר מצרי שכיהן כשיח' אל-אזהר. נחשב לרפורמטור בתחום הפילוסופיה האסלאמית.

[4]  מוחמד עבדה (1849-1905) – כיהן כמופתי של מצרים. מחלוצי חידוש השיח הדתי בדורו.

[5]  נאצר חאמד אבו זיד (1943-2010) – איש אקדמיה מצרי ומומחה למחקרים אסלאמיים.

[6]  פרג' פודה (1945-1992) – אינטלקטואל מצרי שייסד את האגודה המצרית לנאורות בעיר נצר. שני צעירים מהגמאעה האסלאמית התנקשו בחייו מול מטה האגודה.

[7]  מוחמד סעיד אל-עשמאוי (1932-2013) – אינטלקטואל ושופט מצרי.

[8]  אל-מצרי אל-יום (מצרים), 19.7.2019

[9]  הכוונה ככל הנראה להתפשטות הזרם הסלפי במוסדות המדינה המצרים ובכללם באל-אזהר בעת שלטונו של אל-סאדאת החל משנת 1970. וראו אל-מצרי אל-יום (מצרים), 30.7.19.

[10]  אל-מצרי אל-יום (מצרים), 21.7.19

[11] סורה מספר 24, פסוק 31. יצוין כי הפסוק כולו עוסק בהלכות צניעות נשים.

[12]  אל-מצרי אל-יום (מצרים), 29.7.2019