בעל טור לבנוני: איראן מטפחת את תרבות המוות בעולם הערבי
בעל הטור הלבנוני, חוסאם חידר, מתח במאמר ביומון הלונדוני "אל-חיאת" ביקורת על תרבות המוות שמפיצה איראן בעולם הערבי באמצעות תנועות ההתנגדות בלבנון וברשות הפלסטינית[1].
להלן קטעים ממאמרו:
"סוכנות הידיעות 'רויטרס' ציטטה ילדה לבנונית צעירה שאמרה ביום שני שעבר בתוכנית לילדים בשם 'אור השהיד', ששודרה בערוץ אל-מנאר השייך לחזבאללה, שהיא התפללה רבות כדי שאביה ימסור את נפשו במערכה עם ישראל, וכאשר הוא נהרג ביולי שעבר התגאתה ושמחה עד מאוד מפני שחשה כי אללה נענה לתפילתה.
אימו של המתאבד הפלסטיני שפוצץ עצמו לפני שלושה ימים באילת צוטטה על ידי סוכנות הידיעות הצרפתית כמי שאומרת שהיא שמחה על מסירת הנפש של בנה, ושהיא נפרדה ממנו לפני שהלך למשימתו ואיחלה לו הצלחה. כמו כן אמרה [על מותו של בנה]: 'אללה נענה לתפילתי'.
שתי דוגמאות אלו אינן שונות מאותם 'גלים אנושיים' איראניים [שנשלחו לעיראק בזמן מלחמת איראן-עיראק] שקורבנותיהם היו תולים על צווארם את 'מפתחות גן העדן' כאשר חצו את שדות המוקשים בעיראק. כמו כן, [דוגמאות אלו] אינן שונות מאופיין של רוב פעולות [הטרור] של שני '[ארגוני] ההתנגדות האסלאמיים' הלבנוני [קרי חזבאללה] והפלסטיני [קרי החמאס] לאורך שני העשורים האחרונים.
[דוגמאות אלו] מדגישות היום את מעורבותה הגוברת של טהראן ואת מידת התפוצה של תרבות המוות ומסירת הנפש שהיא מפיצה ביותר ממדינה ערבית תוך ניצול ההשתייכות העדתית [לשיעה], שליחת כספים, אספקת נשק וקיומן של מטרות משותפות, כפי שקורה עם השיעים בעיראק ובלבנון וביחסיה [של איראן] עם תנועות החמאס והג'יהאד האסלאמי בפלסטין.
השפעותיה של תרבות זו אינן מצטמצמות רק ללוחמים המקצועיים הנמצאים בעימות מזוין עם אויבם, אלא הן מקיפות חברות שלמות ובכלל זה: אמהות וילדים, בתי ספר, טלוויזיות עיתונים שירה, ציור וזמרה. משמעות הדבר היא עיוות תפיסת המאבק, גזילת זכות הבחירה הרציונאלית והבוגרת וכן זלזול בכל מה שאינו מסירת נפש ובכלל זה פעילות פוליטית וחברתית השואפת לשפר את התנאים בחברות אלו ולשפר את חייהם של הפרטים בה. תרבות זו גם משקפת מצב של פיצול אישיות שכן הילד שמח על אובדן אביו והאם שמחה על אובדן בנה בניגוד לטבע האנושי ולמורשת שלו.
בסתירה מובהקת [לתרבות המוות הזו], מביעים אמצעי התקשורת של אותן תנועות פרו- איראניות, השתאות לנוכח האמריקאים המתנגדים למלחמה בעיראק ואמהות החיילים הדורשות את שובם של בניהן למולדת, כפי שהם הבליטו בקיץ שעבר את הפגנותיהן של האמהות הישראליות שקראו שלא לסבך את הצבא [הישראלי] במלחמה קרקעית בלבנון, תוך שהם מדגישים את [מידת] השפעתן על כלל החברה [הישראלית] ועל קבלת ההחלטות הפוליטיות בישראל. בכך, מקעקעים [אמצעי תקשורת אלו] את אותן התפיסות שהם שואפים להפיץ, מפני שההפגנות באמריקה ובישראל נגד המלחמה משקפות את הדבקות בחיים ואת הרצון לשמור עליהם יהיו אשר יהיו הצידוקים המועלים על ידי ממשלותיהן.
אין מחלוקת בנוגע לכך שלעוינות כלפי ישראל יש תוקף, ושמשמעות ההתנגדות לתוקפנות [הישראלית] החוזרת ונשנית היא לעיתים רבות קבלת אופציית ההרס והמוות, אולם הבעיה היא בכך שהמוות יהפוך להיות הנשק היחיד בלחימה עמה ומטרה בפני עצמה, במקום שהחיים יהיו הקלף האחרון - זאת מתוך הנחה שהלחימה מתבצעת כדי לשפר את תנאי החיים.
נשאלת השאלה כיצד אותו ילד, המתחנך על שבח המוות ועל הגאווה עליו, לכשיגדל, יסתדר במוסד כלשהו, יישמע לחוק או ישתלב בחברה אזרחית? כיצד הוא יוכל להעריך את חשיבות [קיומם של] העץ, הבית, השדה, הדרך, הגשר והכיכר הציבורית לצד ענייני דיומא אחרים הסובבים אותו. האם מה שאירע בלבנון בקיץ שעבר ומה שמתרחש כיום בלב בירות ובסמטאותיה אינם דוגמא למה שבן טיפוחיה של תרבות המוות יכול לעשות?"
