כותבים לבנונים: תושבי דרום לבנון סובלים מן הדיכוי של חזבאללה ומאסלאמיזציה גוברת
העיתון הלבנוני אל-מודון, והאתר השיעי ג'נוביה (http://janoubia.com), הידועים בהתנגדותם לחזבאללה, פרסמו שני מאמרים המבכים את המצב בדרום לבנון תחת שלטון חזבאללה.
הכותבים יצאו נגד דיכוי חופש הביטוי, החרויות והפעילות הפוליטית מצד הארגון בדרום לבנון ומתחו ביקורת על אדישותם של התושבים לנוכח תהליכים אלה, מחשש שיבולע להם.
בנוסף, הלינו הכותבים על תהליך האסלאמיזציה שעובר האזור, המתבטא באיסור מכירת אלכוהול, איסור לחגוג את ראש השנה הנוצרית, בריבוי ניכר של כמות הרמקולים המשמיעים את התפילות, במניעת מסיבות עקב אזכרה לשהיד בכפר כלשהו, או בשל אבלה של איראן על הרוגי רעידת האדמה שהיתה בה.
להלן תרגום קטעים משני המאמרים:
בדרום לבנון תחת חזבאללה יש רק מלחמות, אוניברסיטאות של דת והאשמות בבגידה
מוחמד ברכאת , שיעי בדתו כתב במאמרו באתר ג'נוביה, כי אללה המתהדרים בשחרור דרום לבנון בשנת 2000 מידי ישראל ומקדשים מאז את יום השנה לנסיגה, לא שחררו גם את תושבי האזור, אלא להיפך, הם הקימו מיזם של שליטה, דיכוי ומניעת חופש ביטוי, תוך שיבוש כל רעיון או הצעה למתן חירויות לאנשי הדרום תחילה ובהמשך לכל אזרחי לבנון, כך שיוכלו להתבטא ולהצביע ללא נשק ואיומים, או כפיה דתית.
ברכאת כתב: "כשאמרנו שעל כל הלבנונים להתנגד לדיכוי תושבי הדרום... נטו כולם לשמור על יחסיהם
עם חזבאללה, או להימנע מסכסוכים ואולם הדיכוי התרחב והתפשט מאזור לאזור... הצרה היא שכולם - הלבנונים, המפלגות והערבים - נותרו בעמדתם.
קשה ואף בלתי אפשרי לפתח רעיון או מיזם בלבנון ללא חסות לאומית או אזורית. אם [חזבאללה] ימשיך לקדם את מיזם [הדיכוי] הזה, שתושבי הדרום נתקלים בו משנת 2000... [קרי] מניעת אלכוהול, מניעת שירים, מניעת פעילות פוליטית, הוא יגרום לשחיקה בכל האזור וקרוב לוודאי שדבר לא ישתנה.
ישראל מתפתחת ומתקדמת בחקלאות, בתעשייה ובטכנולוגיה, ואילו בדרום 'המשוחרר' אין מפעלים זולת מפעלי הלוחמים והמלחמות. אין אוניברסיטאות זולת אוניברסיטאות של דת והאשמת האחר בבגידה. אין בתי חולים אמתיים זולת אלה הרוחניים המרדימים את האנשים ומשכנעים את הצעירים למות במקום אלה השולחים את הכספים."[1]
איסור על מכירת אלכהול ותקיפת מי שמפר זאת
העיתונאי והסופר קאסם מרואני תאר במאמרו בעיתון אל-מודון את החיים בדרום לבנון מאז שחזבאללה השתלט עליו: "את המסע שלי לצור התחלתי בבנת ג'ביל, ממעוזיו החשובים של חזבאללה, והיה עלי לעבור בכמה כפרים מלאים תמונות של שהידים ומנהיגים. לא מצאתי מקום שבו אוכל לקנות אלכוהול עד שהגעתי לכפרי החוף, מעוז תנועת אמל. בעבר, לפני שחזבאללה העמיק את אחיזתו בכפרי ההר, היה אפשר למצוא כמה בתי עסק למכירת אלכוהול, אך כל בעליהם הוכרחו לסוגרם. אם מישהו סירב, הוצת העסק שלו. כאשר רצינו לקנות משקאות חריפים, נאלצנו לנהוג ברכב מרחקים ארוכים כדי להגיע לאחד מכפרי הנוצרים.
בשנת 2011 החלטנו לבלות את ליל ראש השנה [הנוצרית] במסעדת אל-תירוס בעיר צור, שם הוגשו משקאות חריפים והופיעה להקת זמרים. כמה ימים לפני ראש השנה אירע פיצוץ במסעדה שאיש לא קיבל אחריות עליו ולא פורסמו מניעיו, אך ידוע לנו היטב מי ביצעו ומה היו מטרותיו. זה היה הצעד הראשון בכיוון של שינוי אופי החיים בצור או לפחות בחלקה, כדי לשלוט בהמשך על כולה. למרות הפיצוץ התעקשו כולם להשתתף בערב ראש השנה הנוצרית, אך כעבור זמן מה נסגרו שערי המסעדה.
הדבר לא מסתיים באלכוהול... בעבר נהגנו לקיים מסיבות בכפר בכל סוף שבוע. המוזיקה התנגנה בחצר או בגינה של אחד החברים ורקדנו. אני זוכר היטב את הימים היפים ההם של שנת 2003 ואת השנים שקדמו לה. אולם לפתע במהלך אחת המסיבות, הגיע בכיר בחזבאללה ואמר: '40 אלף שהידים נהרגו ברעידת אדמה באיראן ואתם חוגגים...?'
באחת המסעדות של הכפר הופיע זמר במסיבת אירוסין ואז הגיע רכב עם כמה חמושים שהפסיקו את המסיבה והשתיקו את המוזיקה בטענה שבכפר הסמוך מתקיימת אזכרה לשהיד. את מקום המוסיקה תפסה תפילה של מטיף שיעי.
ישבתי לבד בכיכר העיר בשעות הערב כאשר הכול עזבו לאכול ארוחת ערב והאזנתי בתוגה לקולו של המטיף השיעי שבקע ממסגד הכפר. מיום ליום התגבר קולו וגדל מספרם של הרמקולים. בכל פעם שמישהו בנה בית הוסיפו עליו רמקול. השמיעו את התפילה של המטיף השיעי בכל יום שישי ובכל יום בחודש רמדאן. [רק] התפילה הזאת ובתי אבלים ללא סוף. לעתים אני תוהה: לו הייתי אלוהים, האם הייתי נושא את כל העצב וההתמרמרות המתמשכים?"[2]
