הבשורה על פי אדוארד ווקר
הקדמה
ראש 'מכון המזרח התיכון' אדוארד ווקר, שהיה שגריר ארה"ב במצרים, ישראל, ומאע"מ ותת מזכיר המדינה לענייני המזרח הקרוב בממשל קלינטון, ביקר לאחרונה באזור והעניק שורה של ראיונות לעיתונים ערביים. ווקר מנסה מזה תקופה לבנות גשרים בין ארה"ב לעולם הערבי; מצד אחד הוא מנסה לשכנע את וושינגטון לגלות יותר הבנה לצרכים ולרצונות של מדינות ערב, ומצד שני הוא מנסה לשכנע חוגי תקשורת ואינטיליגנציה בעולם הערבי לנקוט רטוריקה רציונלית יותר ולנסות להשפיע על דעת הקהל בארה"ב באמצעים המקובלים.
קרנו של ווקר בעולם הערבי עלתה בחודשים האחרונים בעקבות מאמר ב'וושינגטון פוסט'[1] שבו מתח ביקורת על מדיניות החיסולים של ממשלת ישראל. במאמר מוקדם יותר - שלטענת כלי תקשורת ערביים נדחה על ידי ה'פוסט' ולכן הופץ באופן פרטי - מתח ווקר ביקורת על טענות שעלו בתקשורת האמריקאית כי מצרים איננה מתנהגת כבעלת ברית ראויה של ארה"ב.
רבים בתקשורת הערבית סבורים כי הבעיות המתגלעות מדי פעם בין וושינגטון למדינות ערב אינן נובעות מניגודי אינטרסים אלה מתחבולות שמפעילים תומכיה של ישראל בארה"ב. אלו ראו בווקר, בעקבות מאמריו, שותף פוטנציאלי במאבק לתיקון העוול הזה.
עורך השבועון המצרי רוז אל-יוסף, מחמד עבד אל-מנעם, למשל, כתב לאחר פרסום אותם מאמרים כי "ישנו פקיד אמריקאי בכיר הניצב בלב וושינגטון באומץ נדיר וברמה גבוהה של מוסר וערכים, ומנהל יחד עמנו את המערכה האכזרית נגד הלובי הישראלי ונגד טענותיה ותרמיותיה של ישראל. הוא מתנגד למדיניות הסטנדרטים הכפולים, ומזכיר לבני ארצו את הערכים המוסריים והפוליטיים עליהם התבססה ארה"ב מאז הקמתה".
כעת, חזר השבועון "רוז אל-יוסף" על ציטוט זה, בהקדמה לראיון עם ווקר, והוסיף: "אדוארד ווקר ממשיך לנהל עמנו את המערכה שלנו. הוא מגן על מצרים ואומר לכל אלו הקוראים להפסיק את הסיוע האמריקאי למצרים ולכל מי שמנסים לדוג במים עכורים, ש'הסיוע המצרי לוושינגטון גדול מן הסיוע האמריקאי למצרים'... אלו הם דבריו ואלו הן עמדותיו, בהן הוא דבק. הוא מוכיח לכולם שהוא שייך לזן נדיר של בני אדם, שאינו מסתפק בהליכה אחרי העדר..."[2]
לכאורה, לא יכולים היו להיות תנאי פתיחה טובים יותר עבור סיורו המזה"ת תיכוני של ווקר. ואמנם, ווקר הצליח לספק חלק מן הציפיות של בני שיחו ומראייניו בתקשורת הערבית: הוא מתח ביקורת על ישראל והבטיח כי ההתנגשות בין ראש ממשלת ישראל לנשיא ארה"ב בלתי נמנעת; הוא אישר שהזרם השמרני בפנטגון פועל לקעקע את יחסי ארה"ב-מדינות ערב, כדי להוביל לתקיפת עראק; הוא שיבח את חזבאללה; וקבע כי ערפאת אינו נלחם בטרור מסיבות אובייקטיביות.
ואולם, בכל הנוגע לתהליך המדיני, נחלו בני שיחו של ווקר אכזבה מרה. ווקר לא הביא עבורם בשורה חדשה והוא אף נמנע מלקשור בין כשלון תהליך השלום לבין הטרור האסלאמיסטי. נראה גם, כי לפחות חלק מן העיתונאים הערביים לא קיבלו בברכה את עצותיו של ווקר בנוגע לדרך טיפולם בדעת הקהל האמריקאית.
על ההבדל בין טרור ל'התנגדות לגיטימית'
שאלת הגדרת הטרור וההבחנה בינו לבין 'התנגדות לגיטימית לכיבוש' מעסיקה מאוד את הפוליטיקה והתקשורת הערבית. בסוגיה זו הצליח ווקר להגיע להבנה חלקית עם בני שיחו הערבים, בעיקר בכל הנוגע לחזבאללה. כך למשל, בראיון ל"אל-מצור" המצרי, נשאל ווקר האם הוא סבור כי על ארה"ב להבחין בין הטרור מצד אחד לבין ה'התנגדות' של ארגונים כמו חמאס, הג'יהאד האסלאמי, וחזבאללה, מצד שני.
"אתחיל בחזבאללה, בתור דוגמא", השיב ווקר, "חזבאללה הינו, למעשה, שלושה ארגונים שונים: תנועה פוליטית לבנונית; מפלגה שיעית מן הדרום הנהנית מלגיטימיות ומיוצגת בפרלמנט ואנו מעודדים זאת; ו תנועת התנגדות, הנאבקת באופן לגיטימי נגד הכיבוש הישראלי של דרום לבנון. כל ההתקפות שביצע חזבאללה נגד הכוחות הישראליים הם מעשים לגיטימיים של התנגדות ולא טרור; עם זאת, לחזבאללה יש היסטוריה של טרור, כאשר הוא השתתף בפעולות טרור כמו פיצוץ אזרחים בבואנוס איירס [השגרירות הישראלית ובניין הקהילה היהודית] ובפעולות נוספות.
ואולם, הנשיא בוש הודיע כי אנו לא מביטים אל העבר, אלא אל העתיד. אם חזבאללה יגדיר את עצמו בעתיד כתנועה פוליטית וכתנועת התנגדות, לא תהיה בעיה אתו".
"ומה בנוגע לחמאס ולג'יהאד?", הקשה המראיין וווקר השיב: "חמאס והג'יהאד הפרו את העיקרון שהציבה ארה"ב מאז ה-11 בספטמבר. אלו הם ארגונים המכריזים על עצמם שהם ארגוני טרור ומצהירים כי הם ימשיכו לפוצץ אזרחים בכל מקום בו הם מצויים. הבעיה היא אם כן לא בארגון אלא באמצעים בהם הוא נוקט. אם חמאס תמקד את פעילותה בתקיפת הכוחות הישראליים, כפי שעשה חזבאללה, זה כבר יהיה עניין אחר. אבל הם לא עושים זאת."[3]
נושא זה עלה גם בראיון עם "אל-איאם" הפלסטיני, בו נשאל ווקר האם 'חמאס' היא המטרה הבאה אחרי הטאליבאן והשיב: "מה מציעים אלו הטוענים זאת? שנשלח את המארינז? שנשלח את הכוחות המיוחדים שלנו? ראה, אנו לא אוהבים את 'חמאס', אנו לא אוהבים את מה שתנועה זו עשתה ועושה. אנו איננו מתנגדים ל'התנגדות', אבל אנו מתנגדים לכך שיבוא אדם לכאן, לדוגמא, יפעיל את הפצצה שלו, ויהרוג את כולנו. מדוע הוא הורג אותי, הורג נער או נערה בצד האחר? אתה יודע, מוסלמים רבים נהרגו במרכז הסחר העולמי; היו בהם מצרים, ירדנים, ואחרים. זה לא מובן. אני אינני מסכים אם האמצעים בהם הם נוקטים."
"האם משמעות הדבר שאתה מבחין בין לחימה בישראלים בתוך ישראל לבין לחימה בהם בשטח הכבוש", שאל המראיין. "אינני סבור שזוהי הבחנה ראויה", השיב ווקר, "נראה לי שאם אתה רוצה להיות לוחם ואתה מוכן להקריב את חייך, עליך להיות מוכן להילחם בחיילים. זה מה שעשה חזבאללה. חזבאללה לא ניצח באמצעות פיצוץ אזרחים; הוא הכריח את הישראלים לסגת משום שהם [חזבאללה] תקפו חיילים באופן מתמשך והיו מוכנים להתקומם נגד הצבא הישראלי; לעתים הם נכשלו ולעתים הם ניצחו".
"אז אתה אומר שלחימה נגד החיילים בשטחים הכבושים היא דבר לגיטימי", ביקש המראיין לקבוע מסמרות. "בשטח כבוש? כן, בודאות, על פי מרבית ההגדרות של כיבוש", היתה התשובה, "אינני חושב שמישהו סבור שהלחימה בין החיילים הישראלים לאנשי הביטחון הפלסטיניים היא טרור".
"ומה בנוגע למתנחלים", ניסה המראיין בכל זאת. אך ווקר לא ויתר והצהיר: "אני חושב שהנשים, הילדים, ותלמידי בית הספר אינם המטרה הראויה. ברור שהם לא היו צריכים להיות שם, אבל אני עדיין מתנגד להרג נשים וילדים ואינני חושב שלאיש יש זכות לעשות זאת. לחימה בין אנשי צבא זה דבר שונה לחלוטין."[4]
נושא חזבאללה עלה בהרחבה בראיון שהעניק ווקר ל-"The Daily Star" הלבנוני. ראיון זה התקיים לאחר שארה"ב תבעה להקפיא את חשבונות הבנק של חזבאללה וכמה ארגונים פלסטינים מיליטנטים. ווקר התייחס להחלטה זו ואמר כי "התזמון של הצו הזה קשור במידה רבה לאותם אנשים בארה"ב שיש להם אינטרס ישיר בישראל שדעתם נטרפה מכך שארגונים כמו חמאס, הג'יהאד האסלאמי, והחזית העממית לשחרור פלסטין לא נכללו בצו הנשיאותי המקורי של הנשיא בוש מה-24 בספטמבר."
"איש אינו חולק על כך שהארגונים הפלסטיניים תקפו אזרחים", אמר ווקר, "אך המקרה של חזבאללה מורכב יותר. הם (תקפו אזרחים) בעבר. (אבל) אני לא יודע איזו פעילות טרוריסטית הם מבצעים כיום. מחלקת המדינה עדיין סבורה שהם מעורבים בכך; זה מה שהם אומרים, אבל הם לא נתנו שום הוכחות לכך."
"מה שחזבאללה עשה, לדעתי, זה לירות על חיילים ישראלים ולא לירות על אזרחים. ניתן להתווכח בנוגע לשבעא ולשאול האם זוהי מטרה לגיטימית או לא, ואנו בהחלט סבורים שלא, אבל בכל מקרה אין מדובר בטרור בינלאומי וזה לא מכוון נגד אזרחים. לכן, אין זה מתאים לקטגוריות שקבע הנשיא בוש."
ווקר טען כי ארגונים שאינם מזרח-תיכוניים הוספו לרשימה רק לצורכי הסוואה: "אחת הסיבות שהם שמו אותם [ברשימה] היתה כדי שלא לתת דגש לעובדה כי הם מכניסים עוד ארגונים מזרח תיכוניים... ישראל והחברים של ישראל רצו (את חזבאללה והארגונים הפלסטיניים) ברשימה ולא היה איכפת להם בנוגע לשאר."
"חזבאללה עושה כל כך הרבה דברים טובים", אמר ווקר בהתייחסו לפעילות הסוציאלית של הארגון, "זה כוח פוליטי במדינה והוא יכול להיות כוח חיובי בלבנון. אין שום הגיון אמיתי בהמשך התמיכה בפעולות טרור המכוונות נגד אזרחים. גם אם הם [חזבאללה] לא עושים זאת באופן ישיר, יש סימנים לכך שהם תומכים באחרים שעושים זאת".
ווקר התלווה לכתב The Daily Star לסיור בגבול הישראלי דרום לבנון. הוא נפגש עם שלושה מלוחמי חזבאללה "והחליף עמם דברי נימוסין". לאחר שראה את אזור שבעא אמר: "כשאתה רואה את המקום עצמו ורואה כמה מנקודות המפתח הבעייתיות, כמו החצבאני, אתה רואה שמדובר בשטויות, ובכל זאת אנשים נהרגים בשביל השטויות האלה. זה נראה בלתי הגיוני. כשרואים זאת, זה עוזר להכניס את הדברים לפרספקטיבה."[5]
ערפאת והמאבק לסיכול פיגועי טרור
גם בשאלת מאמציו של ערפאת לסכל פיגועי טרור נגד ישראל חרג ווקר מן הקו של הממשל האמריקאי וקבע כי "ערפאת נתון במצב קשה ביותר. רבים תובעים ממנו לפעול, אבל הם לא עוזרים לו בכך. קשה לתבוע ממנו לעצור את הטרוריסטים בשעה שאנשי המשטרה הפלסטינית אינם יכולים לנוע באזור בשל המגבלות שמציבה ישראל. כאשר הפלסטינים אינם מסוגלים לנוע בחופשיות, הרי שהם מוגבלים וקשה להם לפעול ביעילות כמדינה. זוהי סיבה הגיונית המונעת את ערפאת מלפתור רבות מן הבעיות. אבל מצד שני, אני סבור שהוא מסוגל לפתור את הבעיות, אם יינתן לו קצת סיוע. הוא יכול לשנות דברים רבים. אבל קיימת בעיה אחרת [לגבי ערפאת], והיא הביקורת הרבה מצד הפלסטינים שאינה נובעת רק מן המעשים הישראליים, אלא מדרך ניהולו את המדינה." [6]
יחסי ארה"ב-ישראל
גם בשאלת יחסי ארה"ב-ישראל, עמדתו של ווקר נעמה לאוזני בני שיחו. "שרון נכנס לעימות עם הנשיא האמריקאי והוא עושה זאת מזה תקופה, שהתחילה בכך שהאשים את הנשיא בוש שהוא מפייס את הפלסטינים, כדי לזכות בתמיכה בקואליציה", הוא אמר, "העימות שאנו עדים לו היום בין שרון לנשיא הוא בלתי נמנע, משום שהמדיניות של שני הצדדים מתקדמת בכיוונים שונים. שרון מנסה לקדם מדיניות של הימנעות ממו"מ, [בטענה] שהם [הפלסטינים] אינם רוצים בשלום על בסיס אותו רואה העולם כסביר ומקובל ואילו הנשיא בוש רוצה ליצור תנאים שיהפכו את השלום לאפשרי... אני חושב שהם במסלול של התנגשות... המדיניות של שני הצדדים הולכת בכיוונים מנוגדים... אנו איננו מחפשים עימות עם ישראל, אבל אם עימות כזה יבוא, אז הוא יקרה..."[7]
יחסי מצרים-ארה"ב
ווקר, שכאמור הגן בעוצמה על חשיבות יחסי ארה"ב-מצרים, התייחס לביקורת בעיתונות האמריקאית על העיתונות המצרית ועל מדיניותו של המשטר המצרי. הוא ניסה להסביר לעיתונאים המצריים את המציאות הפוליטית בארה"ב, המובילה לביקורת על מצרים, ולייעץ להם כיצד לפעול כדי להימנע מלהגיע למצב זה.
בשיחה עם כמה מכתבי השבועון המצרי "רוז אל-יוסף", התלונן העורך, מחמד עבד אל-מנעם, באזני ווקר על כך ש-CNN השמיטה באחד מדיווחיה את דברי התמיכה של מבארכ בצעדיה של ארה"ב, ושדרה רק את דבריו על הבעיה הפלסטינית ופגעה בכך בתדמיתה של מצרים.
ווקר הסכים עם טענת בני שיחו כי התקשורת האמריקאית מבליטה את התגובות השליליות בעולם הערבי ומנמיכה את סיקור ביטויי התמיכה הערביים בארה"ב. לטענתו, הדבר נובע משתי סיבות. האחת היא שהציבור האמריקאי 'רוצה דם' והשניה שאמצעי התקשורת משמשים אמצעי במאבק בין יונים לנצים בוושינגטון: "חלק מן המדיניות הזו של התקשורת האמריקאית נובעת מכך שהעם האמריקאי חש זעם לאחר האסון ומרבית אמצעי התקשורת עובדים למען הציבור שלהם. לפני כל דבר אחר, הם משרתי הציבור. עמדות מסוג זה [כמו של מבארכ] מהוות מסר תקשורתי מרגיע שניתן לשדרו, אבל הן אינן פופולאריות... האנשים רוצים לראות מישהו שותת דם, כפי שנהרגו 5,000 אמריקאים וכפי ששלושים או ארבעים אלף בני משפחותיהם חשים אובדן וכאב וילדים איבדו את הוריהם. האנשים רוצים נקמה ואינם רוצים לראות את מה שקורה בפלסטין, שבה אנשים נהרגים ברחובות. מה שעושה התקשורת זה לגרום לאנשים לחוש זעם ולחצים ולהתחיל לצרוח ולתבוע נקמה. זוהי תגובה אנושית טבעית. על אף שתגובה זו אינה צריכה להשתלט על המדיניות שלנו, היא שולטת על התקשורת שלנו ועל העיתונות שלנו...
בעקבות האסון שמענו כמה שייחים ואמאמים האומרים שאסמאה בן לאדן עשה את הדבר הנכון. לעומת זאת, לא שמענו את הצהרותיו של שיח' אל-אזהר, המופתי של ירושלים, או חכמי דת מוסלמים מסעודיה. לא שמענו הצהרות חיוביות..."[8]
ווקר גם טען כי הזרם הניצי בוושינגטון מחבל ביחסי ארה"ב עם העולם הערבי, כדי לשכנע את הנשיא בוש לתקוף את עראק: "המטרה שלהם מנוולת. הם רוצים ליצור משבר ביחסים בין שתי המדינות בעיתוי הזה, משום שהדבר יחסל את מדיניותו של שר החוץ האמריקאי להקמת הקואליציה והדבר ייתן להם את הזכות ללכת לנשיא האמריקאי ולומר לו שהמדיניות הזו לא תצלח ועלינו לתקוף את עראק".
"בימים האחרונים תקפו כמה חוגים בוושינגטון את מצרים. מדוע הם פונים לכך דווקא כעת", נשאל ווקר, "האם מדובר בסוג של הפעלת לחצים? האם החוגים האמריקאים האלה כבר אינם מבחינים בין מדינות ידידות לארה"ב למדינות שאינן ידידות?"
"הסיבה האמיתית היא שאנו מצויים בעיצומו של משחק שיש בו כמה גורמים בארה"ב ובממשל האמריקאי המעלים שאלות בנוגע למדיניות שמוביל פאול", חשף ווקר את מזימתם של אנשי הזרם הניצי בוושינגטון, "הנשיא האמריקאי אינו מוכן להפעיל כוח צבאי כדי לתקוף את עראק, סוריה, או כל מדינה אחרת, אבל אם שר החוץ לא יוכל לפתור את המצב הזה, הקואליציה תיכשל, העם האמריקאי ימשיך לכעוס ותמשיך להתקיים האפשרות הסבירה שהנשיא יפנה יותר ויותר לאמצעים של כוח צבאי. הדרך הטובה ביותר להראות את כישלון מדיניותו של פאול זה להוכיח כי בעלות בריתנו במזה"ת, מצרים וסעודיה, אינן משתפות פעולה עמנו ולהמציא סיפורים".[9]
התהליך המדיני
בנושאי המהות של התהליך המדיני בין ישראל לפלסטינים, נתקל ווקר במבוי סתום. הוא הצהיר: "אני אקבל הסכם המבוסס על גבולות 1967, שיכולים להיעשות בהם כמה שינויים; אני אקבל מדינה עצמאית שבירתה בירושלים; כמו כן, אני אקבל את הסרת ההתנחלויות מן החלקים הפלסטיניים [של הגדה המערבית ורצועת עזה]..."[10] "אם הפלסטינים תובעים מדינה פלסטינית, עליהם לקבל גם שתהיה לצד המדינה הפלסטינית מדינת ישראל ולא תהיה מדינה פלסטינית ומדינה נוספת, אף היא פלסטינית. באותה מידה, על ישראל לקבל שלא תהיה מדינה ישראלית ומדינה נוספת אף היא ישראלית..."[11] "כמה פלסטינים רוצים לפעול באופן שונה [מערפאת] למען הפתרון. חלקם תומכים בגישה שתוביל בסופו של דבר להקמת שתי מדינות: פלסטינית ופלסטינית [נוספת]. לאחר שיחזרו הפליטים, הם ישתלטו על האדמות האחרות, המהוות את ישראל, שתהפוך [גם היא] למדינה פלסטינית. אנו איננו יכולים להסכים לכך. זוהי אינה הדרך לפתרון. הצעות דומות אנו יכולים למצוא בצד הישראלי, כלומר להקים שתי מדינות ישראל וישראל. זה מה שרוצה שרון..."[12]
במילים אחרות, ווקר תומך בהצעת קלינטון , מקמפ-דיוויד בקיץ 2000, שנדחתה על ידי הפלסטינים, בגיבויו של מבארכ.
באין בפיו חזון מדיני חדש, הציג ווקר בכל ראיונותיו חזון חלקי בלבד המתנה את עצם הקמתה של מדינה פלסטינית באופי השלטון שיהיה בה. על פי השקפתו, על ההנהגה והעם הפלסטיניים להחליט אם מדינתם העתידית תהיה דמוקרטית או לא. אם אכן הם רוצים במדינה דמוקרטית, יקל הדבר על ישראל להסכים להקמתה. אולם, הם רוצים מדינה תיאוקרטית - ישראל, ארה"ב וווקר עצמו אינם פרטנרים לכך:
"אם מרבית הפלסטינים ירצו בכך, המדינה הפלסטינית צריכה להיות בעלת משטר דמוקרטי, וליהנות מהפרדת רשויות, ומשלטון החוק. מדינה שכזו לא תהווה איום כלפי אף אחד והדבר יקל על העם הישראלי לקבל אותה. לעומת זאת, אם אתה מדבר על מדינה תיאוקרטית, שיכולה ליפול לידיים פונדמנטליסטיות, ותהפוך לקרש זינוק להתקפות בלתי נפסקות נגד זכותה של ישראל להתקיים, באופן בו מעונינת תנועת ה'חמאס', אז יהיה קשה למצוא תמיכה למדינה זו באירופה או בארה"ב. משום כך, אין זו רק שאלה של גבולות, אלא גם שאלה של תוכן. ואולם, במהלך שיחותי עם גורמים פלסטיניים שונים, מצאתי שהם רוצים מדינה דמוקרטית".[13]
"כשאני לוקח בחשבון את התמיכה [בעולם הערבי] בארגונים הפונדמנטליסטיים ובאסאמה בן לאדן, אני משוכנע שאנו כמדינה [ארה"ב] לא נהיה נלהבים לראות מדינה שכזו, כלומר מדינה פונדמנטליסטית. איננו רוצים לראות טאליבאן שניה בלב המזה"ת. משום כך אני סבור שכל עוד חסרה הבהירות לאן הולכת המדינה הזו, לא תהיה התלהבות להוציא צ'ק פתוח. כמובן שזהו עניין פלסטיני פנימי, ולאיש [מבחוץ] אין זכות להתערב; מצד שני, מרבית הפלסטינים שואפים למדינה דמוקרטית והומאנית..."[14]
"הבעיה נעוצה בכך שאיננו יודעים בודאות מה בדיוק רוצים הפלסטינים. זוהי הבעיה. כמה פלסטינים תובעים מדינה שונה מזו שתובעים פלסטינים אחרים. התמונה מבלבלת. לא ראיתי מצד ערפאת השקפה מוגדרת בנוגע לצורתה של המדינה הפלסטינית: האם תהיה זו מדינה דמוקרטית? האם יהיה בה שלטון חוק? מה שאנו רואים כעת מהרשות הפלסטינית אינו מעודד." [15]
טענותיו של ווקר כי הדיון באופיה הדמוקרטי של המדינה הפלסטינית העתידית קודם לדיון בהקמתה מזכירות את עמדתו של בנימין נתניהו ותביעתו לדמוקרטיזציה של העולם הערבי והפלסטינים בטרם ייחתמו הסכמי שלום ובטרם תיסוג ישראל. לכן, אין להתפלא שבני שיחו הערביים של ווקר התרעמו ושאלו - בכל שלושת הראיונות הנסקרים במסמך זה - מדוע יש לדון באופי המשטר של המדינה בטרם דנים בשאלת גבולותיה.
"זה נכון",השיב ווקר, "הם [הפלסטינים] מדברים הרבה על הגבולות, אבל לא הגבולות הם המגדירים מדינה. ארה"ב עצמה התחילה [להתקיים] בשלושים קהילות [בלבד], אבל היו לה עקרונות שהיא דבקה בהם. מה שמשתנה אינו האופי הבסיסי של המדינה, אלא גבולותיה. אופייה של המדינה נסמך על דמוקרטיה, זכויות אדם, שוויון בהזדמנויות, ועניינים נוספים."[16]
"אני יודע שהפלסטינים רוצים את הסרת ההתנחלויות והם רוצים את גבולות 1967, כל זה ידוע לי. אבל הבעיה היא שהם לא דיברו מעולם על אופייה של המדינה: האם היא תהיה דמוקרטית? מהי עמדתם בנוגע לחופש הביטוי, לחופש העיתונות, לשוויון בפני החוק? האם תהיה רשות שופטת חזקה? התמונה בנוגע לכל הסוגיות האלה איננה ברורה... אם לאדם המנהל את המדינה אין השקפה ברורה בנוגע לאופי המדינה שהוא רוצה להקים, אז מדינת פלסטין איננה מעניינת אותי, משום שאנו, במלוא הכנות, איננו רוצים לברוא מדינה טרוריסטית או קיצונית בלב המזה"ת. אני, כמובן, מקווה שזה לא יקרה. משום כך, הגדרת ההשקפה חשובה ביותר. המדינה צריכה לזכות בתמיכה מן הקהילייה הבינלאומית ולהיות מקובלת על ישראל עצמה; אם הישראלים יחשבו שמה שערפאת יוצר זה משטר הדומה למשטר הטאליבאן, הם לא יסכימו לעולם להקמתה של המדינה הזו וגם אנו נסרב לכך. משום כך, על ערפאת מוטלת האחריות להציג בפני עמו את מה שעובר לו בראש...
זהו תפקידו של ערפאת ולא שלנו [ארה"ב]. אנו איננו יכולים להגדיר את מה שרוצים הפלסטינים בעתידם. העניין הוא שאנו יכולים לתמוך בעתיד הזה ויכולים שלא לתמוך בו. זוהי כבר סוגיה אחרת. ואולם, אם על פי השקפתו של ערפאת הוא יעביר את מושכות השלטון על המדינה לאנשים כמו ה'חמאס', אנו לא נתמוך בכך. לעומת זאת, אם הוא ימנע זאת ויציג משהו חיובי על שולחן המו"מ, זה כבר דבר אחר. ואולם, אנו לא ראינו את הדבר החיובי הזה מצדו של ערפאת עד כה." [17]
התקשורת הערבית ודעת הקהל בארה"ב
נושא מרכזי נוסף שעמד במסעו של ווקר היה הטיפול הערבי בדעת הקהל האמריקאית. ווקר קיווה ליצור הבנה בקרב בני שיחו לחשיבות המסרים היוצאים מן התקשורת הערבית ושלעתים פוגמים בתדמיתם של הערבים בקרב הציבור האמריקאי. ואולם, נראה כי חלק משומעיו המשוכנעים בצדקת דרכם, התקשו להתמודד עם התביעה למיתון הרטוריקה שלהם. אחד מאלה הוא ח'אלד צלאח מהשבועון המצרי הממסדי, "אל-אהראם אל-ערבי" ,שכתב:
"...אדוארד ווקר הופיע באזור והציג את עצמו כאחד מראשי היונים בחוגים הפוליטיים האמריקאים. כמעט כל מי שהכירו את ווקר בתקופת פעילותו הדיפלומטית בקהיר, מסכימים שהרטוריקה שלו מתונה בכל הנוגע למזה"ת. ואולם, הרטוריקה הזו התגלתה במהלך ביקורו האחרון בקהיר כשינוי "מוגבל" ותו לא בנוסחאות הדיפלומטיות...
בשיחה שערך ווקר עם ארבעה עיתונאים מצריים המתעניינים בעניינים האמריקאים, היה ברור שהשגריר האמריקאי [הכוונה לווקר] לא בא לאזור רק כדי לשמוע ולהחליף דעות עם פקידים, אינטלקטואלים, ואנשי תקשורת; הוא נשא עמו רשימה של עצות פוליטיות ואסטרטגיות שלדעתו על הערבים להאזין להן היטב, כדי לשפר את "הרטוריקה" כלפי דעת הקהל המערבית וכדי לרכוש מיומנות בכללי המשחק הדיפלומטי בסדר העולמי החדש...
ווקר דיבר יותר משהוא הקשיב, לפחות באותה ישיבה פרטית עם העתונאים המצריים. הוא התמקד בקבוצה של סוגיות יסוד שסייעו [לנו] להבין כי קיימת למעשה קירבה בין הניצים ליונים [בוושינגטון]. על אף חילוקי הדעות בנוגע לפרטים, צורת הגשה, והנוסחאות הפוליטיות, לאדוארד ווקר לא היתה השקפה יוצאת דופן בנוגע למצב הנוכחי בפלסטין הכבושה. ישראל, מבחינתו, היא מדינה דמוקרטית הרוצה בשלום. ביקורתו של ווקר על שרון אינה שונה מזו שמטיח הממשל האמריקאי במנגנון האלימות הישראלי.
ווקר הקפיד גם להתחמק מן הקשר שבין הנטייה של המדיניות האמריקאית לטובת המדינה העברית ובין תחיית תנועות האלימות המזוינת. מתוך רצון להימנע מלהביע סימפטיה כלשהי לתנועות ההתנגדות הפלסטיניות, לא חרגו משפטיו מאותן הנוסחאות המשמשות את פקידי הממשל בשעה שהם מגנים את מה שהם מכנים האלימות הפלסטינית, שבעקבותיהן באה תמיד הקריאה לישראל לשמור על איפוק...
ווקר מתח ביקורת נוקבת על קהילת השגרירים הערביים בוושינגטון וסיפר כי אלו התכנסו בעקבות האירוע [ה-11 בספטמבר] כדי להחליט כיצד לטפל בו. ווקר אמר שהוא יעץ לכמה מן השגרירים הערביים לפרסם מודעות בעיתונים האמריקאים שיביעו צער על מה שקרה לעם האמריקאי... לדבריו, כמה מן השגרירים אמרו לו בברור: 'למה שנביע צער על מה שקרה?' הם אמרו לו כי הם חוששים שיהיה בכך מסר שגוי כאילו הערבים חשים אחריות למה שקרה... ווקר השווה בין התנהגותם של הערבים לבין היוזמה של הארגונים היהודיים האמריקאיים, אותם הוא תאר כמהירים ביותר [להגיב] והמשפיעים ביותר בסוג כזה של משברים...
המלצותיו של ווקר לא הצטמצמו לאופן שבו מציגים הערבים את בעיותיהם בוושינגטון, אלא נגעו גם לתוכן הרטוריקה הערבית. ווקר סבור שהערבים נוטים להשתמש בביטויים אמוציונליים ונוסחאות רגשיות, יותר מאשר בהגיון ונוסחאות משפטיות, שלדעתו, יכולה להיות להן השפעה רחבה יותר בחברה האמריקאית. הוא אמר כי הנוסחאות הרגשיות האלה נתפסות כפרובוקטיביות ולעתים אינן הולמות את המנטאליות האמריקאית.
בנקודה זו בדיוק, אמרתי לאדוארד ווקר שהטעות היחידה שהערבים, אולי, עשו אינה מצויה ברשימה שלו; הטעות היתה שהם האמינו במשך שנים ארוכות שארה"ב תיטה לעבר הצדק ברגע שהיא תבין [את המצב]. אמרתי כי זכויותינו הלגיטימיות אינן מצריכות את כל המאמץ הזה להשפיע על דעת הקהל האמריקאית ואת כל הכספים האלה על מודעות בעיתונות האמריקאית... לאחר שסיימתי את דברי, עלה בדעתי כי הפרתי את אחת מעצותיו הבסיסיות של אדוארד ווקר והיא שלא להשתמש ברטוריקה אמוציונלית...
ווקר חזר על אותם דברים שאומר הממשל בכל הנוגע לחשיבות המו"מ והדיאלוג, ההתנערות מן האלימות, ועד לאחרון הסיבוכים של המכונה הדיפלומטית הזו, אליה נכנסות הזכויות [הערביות] כשהן בריאות ושלמות ויוצאות ממנה עפר ואפר.
ווקר לא פיספס את ההזדמנות לרמוז בסוף דבריו למשוואה בין הניצים ליונים בוושינגטון, כאילו רצה לומר: 'אל תחזרו על הרטוריקה האמוציונלית הזו כדי שלא להעניק לנצים הזדמנות לזכות במונופול על קבלת ההחלטות בפנטגון..."
בסיום מאמרו, רמז צלאח כי הוא סבור שהסיבה האמיתית לביקורו של ווקר באזור היא גיוס כספים למען קידום האינטרסים הערביים בוושינגטון: "אם נכנע לרעיון של יונים ונצים, ונתקף חרדה שמא יזכו הנצים בפנטגון במונופול על קבלת ההחלטות, ויכרתו ברית עם ניצי ישראל – אזי עלינו להקשיב לעצותיו של ווקר. מאחר שווקר הציג את עצמו כאחת היונים המתונות, מדוע שלא נכריז על יסודה של 'חברת אדוארד ווקר לתעמולה ערבית בוושינגטון' והשגריר האמריקאי לשעבר ינהל אותה בעצמו, ויגבש את הרטוריקה הערבית באופן ההולם את מצב רוחה של דעת הקהל האמריקאית?
החברה הזו עלולה להיראות כדמיונית... ואולם מן השיחות שקיים בשש הבירות בהן ביקר במזה"ת עולה כי הוא מגלה עניין רב ברעיון של תעמולה ערבית והוא ממריץ את הערבים לפעול ולפרסם מודעות בעלות תוכן שכלתני שיכוונו לדעת הקהל האמריקאית. ווקר אף חזר והדגיש את התקציבים המועטים המוקצים ליועצי תקשורת בשגרירויות הערביות בארה"ב.
הכל מוביל למסקנה אחת: מדוע שלא תוקם חברה שתנוהל על ידי ווקר? מדוע שלא נשאיר לו לפקח על ביצוע המלצותיו בעצמו? ווקר לא אמר זאת בברור, אבל דבריו מרמזים כי תוכנית מסוג זה לא היתה מנותקת לחלוטין מסדר יומו בסיורו במזה"ת ומעצותיו."[18]
גם בעיתונות הלבנונית עלה נושא התמיכה הכספית בווקר, אם כי הגישה היתה חיובית יותר. "לפני שהעולם הערבי מתיישב לצפות בווקר וב'מכון המזרח התיכון' משנים את דרך המחשבה הוושינגטונית לבדם", נכתב במאמר המערכת של The Daily Star, "אולי צריך [העולם הערבי] לחשוב כיצד הוא יכול לעזור. בביירות אמורה להיחנך 'הקרן למחשבה ערבית' שהקצתה מיליון דולר כדי להגיע למכנה משותף עם מכונים במקומות אחרים. הקרן יכולה להשתמש בכסף הזה באופן הטוב ביותר אם היא תיצור קשר עם ארגונו של ווקר ותנסה לתאם גישה יעילה יותר כלפי הסכסוך הישראלי-ערבי... העולם הערבי לא התקשה אף פעם לזהות את אויביו האמיתיים או המדומים, אבל לעתים קרובות הוא היה איטי עד כאב בזיהוי ידידיו..." [19]
[1] וושינגטון פוסט, 21.8.2001.
[2] רוז אל-יוסף (מצרים), 27.10.2001.
[3] אל-מצור (מצרים), 2.11.2001.
[4] אל-איאם (רש"פ), 3.11.2001.
[5] The Daily Star (לבנון), 16.11.2001.
[6] אל-מצור (מצרים), 2.11.2001.
[7] אל-מצור (מצרים), 2.11.2001.
[8] רוז אל-יוסף (מצרים), 27.10.2001.
[9] רוז אל-יוסף (מצרים), 27.10.2001.
[10] אל-מצור (מצרים), 2.11.2001.
[11] אל-מצור (מצרים), 2.11.2001.
[12] רוז אל-יוסף (מצרים), 27.10.2001.
[13] אל-איאם (רש"פ), 3.11.2001.
[14] אל-איאם (רש"פ), 3.11.2001.
[15] אל-מצור (מצרים), 2.11.2001.
[16] אל-איאם (רש"פ), 3.11.2001.
[17] אל-מצור (מצרים), 2.11.2001.
[18] אל-אהראם אל-ערבי (מצרים), 3.11.2001.
[19] The Daily Star (לבנון), 29.10.2001.