תחקיר ב"רוז אל-יוסף" על כיסוי ראש לתלמידות בי"ס יסודי במצרים
כתבת השבועון המצרי "רוז אל-יוסף", אסמאא נצאר, חשפה כי בבתי ספר יסודיים בכפרים שונים במצרים לובשות ילדות רבות בנות שבע ומעלה "נקאב" - כיסוי ראש המסתיר גם את הפנים – למרות שאין זו חובה אסלאמית. כן נחשף בכתבת התחקיר כי הוריהן של בנות אלה, המושפעים מהתפשטותן של תנועות סלפיות קיצוניות באזוריהם, אוסרים עליהן לשהות במחיצת בנים או במחיצתן של בנות אחרות שאינן לובשות נקאב. חלקן אף אינן משתתפות בשיעורי ציור ומוסיקה או בטיולים ואינן משחקות עם יתר הילדים.
נצאר העירה על התופעה שחשפה: "תופעה זו רחוקה מאוד מן הדת ומאנושיות... קיצוניות אינה מובילה אלא ליתר קיצוניות... בכל מדינות העולם המתקדם ישנם חוקים להגנה על הילד המאלצים את ההורים לכבד את תום ילדיהם ולהגן עליהם לבל ייכוו מאש מחלות הנפש של הוריהם. [אני פונה] לכל בר דעת במדינה זו ולכל מי שאכפת לו מהילדים... חשבו על פתרון..." בעקבות חשיפה זו, נמתחה ביקורת בעיתונות המצרית על אוזלת היד שגילו משרד החינוך ומשרד ההקדשים בפיקוח על המסרים הדתיים המועברים לילדים במצרים.
להלן תרגום חלקים מן הכתבה והתגובות שעוררה:[1]
"כאילו הייתי בטיול באפגניסטן"
"בתי ספר [רבים] במחוז כפר אל-שיח' מלאים בילדות ומורות הלובשות נקאב ובמורים בעלי זקן שאינם מדברים עם נערות או אפילו עם ילדות, אלא כשעיניהם מושפלות לאדמה... בצאתי משם [חשתי] כאילו אינני בארצי וכאילו טיילתי באפגניסטן...
[נתקלתי בתופעה] לראשונה כאשר ראיתי באחד מרחובות כפר אל-שיח' נערה העוטה רעלה ובידה תיק בית ספר הממהרת למונית. שאלתי אותה בת כמה היא, והיא השיבה כי היא בכתה ח'. אמרתי לה: 'האם אינך קטנה מדי מכדי [ללבוש] נקאב?' היא צחקה ואמרה: 'התחלתי ללבוש נקאב בכתה ד'.' היא נכנסה למונית ונסעה משם, אך היא לא יצאה לי מהראש. לרגע קט דמיינתי את עתידה של נערה זו שילדותה נמחקה ושׂכלה התאבן עוד בטרם נפתח והתפתח כך שתהיה לה זכות לבחור.
לאמיתו של דבר לא ציפיתי כלל למצוא עשרות נערות ואף ילדות בגילאי 7 ו-8 העוטות רעלה. אולם כשנכנסתי לבית הספר היסודי על שם אבו בכר אל-צדיק בכפר אל-שיח' בשעת ההפסקה, מצאתי ילדה בעלת רעלה בכתה ג' רצה, משחקת ומתיזה על חברתה מים. מחזה משונה וכואב בעת ובעונה אחת, הוא לראות ילדה שנראית כבת לא יותר משבע, שבגדים שחורים מכסים את גופה הרזה והקטן, מתחבאת לחברתה מאחורי גדר, כדי שזו תחפש אותה, ומשמצאה אותה, פרצו שתיהן בצחוק...
הלכתי לבית ספר אחר – בית הספר היסודי על שם מחמד רגב – והמחזה שם היה קודר עוד יותר. מיד כשנכנסתי לבית הספר נתקלתי בכמה [נשים] העוטות רעלה, ולא ידעתי האם מדובר במורות או באימהות. כשעליתי במדרגות ראיתי מולי שלוש ילדות בכתה ג' בגובה מטר ולא יותר, אחת לבושת נקאב, השנייה לבושת ח'מאר [צעיף המכסה את הראש], והשלישית לבושת אסדאל [שמלה ארוכה]..."
מורה: הנקאב אינו מהווה בעיה
עוד נכתב בתחקיר: "המורה רצ'א לכתה ג' אמר לי: 'לבישת נקאב על ידי הבנות אינה מהווה בעיה עבורן כל עוד הן פותחות את ידיהן כשבאים להכותן - כמוהן ככל הילדות.' מששאלתי אותו האם ילדות אלה מדברות עם הבנים, השיב: 'הבנות בכיתות ב' וג' לפעמים מדברות איתם ולפעמים מסרבות, אך בכיתות ד-ו' הבנות העוטות רעלה מסרבות לחלוטין לשהות במחיצת בנים או לשוחח איתם, או אפילו עם הבנות.' שאלתי אותו כיצד הוא בודק את זהותן של התלמידות, והוא אמר: 'הבנות מתנגדות לחלוטין לכך שמישהו יחשוף את פניהן. לכן, במקרה שיש צורך לוודא את זהותה של תלמידה, אנו מביאים מורָה...'
המורה רצ'א אינו רואה כל הבדל בין ילדה העוטה רעלה לילדה שאינה עוטה רעלה, פרט לכך שהילדה בעלת הרעלה היא יותר מופנמת, ואינה רצה משחקת הרבה מתוך דאגה שמא המשחק והעליזות סותרים את לבושה. המורה לקוראן, פרג, סבור כי הילדות הלובשות נקאב רק מחקות את אמהותיהן. לדבריו, הדבר נכפה על חלק גדול מהן על ידי משפחותיהן, בעוד שהן עצמן אינן מבינות דבר...
[בשיחתי עם] תלמידת כתה ו', סמאח אבראהים, אמרה הילדה: 'חובה לכסות את הפנים משום שהפנים הן מרכז היופי הנשי, ויש להסתירו.' מוזר שהן מדברות על נשים ולא על ילדות. הן רואות את עצמן כנשים בוגרות [שחובה זו] חלה עליהן, [בעוד שהיא חלה על בנות מגיל 13 בלבד]..."
ההורים אוסרים שיעורי ציור ומוסיקה
"שאלתי את המורה לערבית, אחמד תופיק, על שיעורי הציור, והוא אמר: 'אסור להן לצייר. הן נמנעות משיעורי ציור בהוראת הוריהן.' אולם המורה לציור צפאא הסתייגה מדבריו ואמרה כי היא מבקשת מבנות אלה לצייר מסגד, את הכעבה או מסגרת ובתוכה פסוק קוראן. ביחס לשיעורי מוסיקה אמר המורה אחמד: 'בעיקרון, בכל בתי הספר של אל-אזהר המוסיקה אסורה.' לגבי הטיולים הוא אמר: '... בטיול האחרון, לאלכסנדריה, לא השתתפה אף תלמידה הנוהגת לעטות רעלה, שכן משפחותיהן מתנגדות לכך בשל העירוב [עם הבנים]...'"
כותבת התחקיר הוסיפה כי מששאלה את אחד מהוריהן של הילדות העוטות רעלה, גבר בעל זקן בשם אבראהים עבאס העובד כרואה חשבון, על [הנהוג] בביתו, אמר: "'חובה על הבת ללבוש נקאב מרגע שמתגלים בה סימני הנשיות. זכותו של אביה [לחייב אותה] ללבוש נקאב, על פי השריעה...' אמרתי לו: 'אבל ילדתך בכתה ד', היא קטנה ולא ניכרים בה סימני נשיות כלל.' הוא כעס: 'הזאבים האנושיים ממלאים את הרחובות, ולא מבחינים בין ילדה קטנה לנערה משום שהסמים מסמאים את עיניהם ואת ליבם. עליי להגן על בתי, ואל לאיש להתערב בחינוך שאני מקנה לה, משום שזהו החינוך האסלאמי הנכון...'
שאלתי אותו האם הוא אוסר על ביתו לצייר, והוא אמר: 'הציור אסור משום שביום הדין אללה יגיד למי שצייר את הציור להפיח בו רוח חיים, אך הוא לא יידע לעשות כן, וייגרר על גחונו לגיהינום. גם המוסיקה אסורה. אין מניעה שהבן או הבת יכו בתוף, משום שגם הנביא השתמש בכלי זה, אך יתר כלי הנגינה הם כלי השטן...'"
תלמידה: הצפייה בטלוויזיה אסורה
שיח' בית הספר, אחמד אל-שנאוי, התייחס בתחקיר לתופעת התפשטות נקאב בקרב הבנות הצעירות ואמר: "'תופעה זו אינה יוצרת כל בעיה. זהו דבר טבעי וצפוי. מה ניתן לצפות מאבות בעלי זקן ומאימהות בעלות נקאב? הילדות הללו הן השתקפות של סביבתן זו ההולכת ונעשית אדוקה יותר.' נצאר הוסיפה: "כשאמרתי לו כי ראיתי מספר רב [של בנות בעלות נקאב], אמר אל-שנאוי כי מספרן אף גבוה ממה שראיתי, וכי בבית ספרו למעלה מ-50 ילדות בעלות נקאב כבר מכתה ב'. לדבריו, הוריהן אינם משכבות חברתיות נמוכות, אלא רובם רופאים, מהנדסים וסוחרים, אך כולם נמנים עם תנועות סלפיות שהלכו והתפתחו בתקופה האחרונה בכפר אל-שיח'..."
בתחקיר נכתב עוד: "המשכתי לאחת מחטיבות הביניים לבנות של אל-אזהר, שם המראה שונה לחלוטין, וישנן עשרות בנות בעלות נקאב בגילאי 11-13, שמרביתן החלו לעטות את הנקאב מבית הספר היסודי. כמחצית הבנות בבית הספר לבשו נקאב...
הצלחתי לשוחח עם כמה מהבנות. עאישה, תלמידת כתה ח', סיפרה כי צפייה בטלוויזיה אסורה, משום שביום הדין תיתלה האישה מכל שערותיה [בשל כך]... כן אמרה כי חובת האישה להסתיר את צחוקה לבל יחשקו בה גברים. שאלתי אותן כיצד הן מבלות בחופשה, ופאטמה השיבה: 'איננו יוצאות אף פעם לחופשה אלא לשם שינון הקוראן בעל פה...' שאלתי האם הוריהן מכים אותן, ועאישה השיבה: 'אבי מכה אותי כאשר אני מאחרת לתפילה או שוכחת להתפלל.' ואילו פאטמה השיבה כי אימה מכה אותה כאשר היא יוצאת עם חברותיה, משום שהיא פוחדת פן תיחטף או תותקף על ידי נער או גבר... פאטמה סיפרה: 'קייטנות אסורות. אינך מוסלמית, ואינך יודעת כי אלו ההולכים לקייטנה הם כמו הכופרים?...'
שיח' בית הספר אמר לי: 'שיעור הבנות בעלות נקאב אכן גבוה אצלנו, מרביתן [עוטות רעלה] עוד מבית הספר היסודי, והאחריות היא בראש ובראשונה של הבית. מחזה זה מצער אותי באופן אישי משום שהן עדיין צעירות... אך למרות זאת איני יכול לקבל שום החלטה [נגד התופעה] או אפילו להביע את דעתי בפניהן, לבל תתחולל נגדי מהפכה...'"
אחת הילדות: אין להותיר פתח אפילו לעיניים
"בבית הספר בכפר מנשית עבאס ניגשתי לדבר עם אחת הילדות שלבשה נקאב שחור שכיסה גם את עיניה. ביקשתי ממנה לראות לפחות את עיניה כדי שאוכל לדבר איתה, אך היא התנתה זאת בכך שהמורה ייצא [מהכיתה] משום שאסור לה לחשוף את עיניה בפניו. המורה יצא והותיר אותנו בכתה, ואז היא חשפה את עיניה. אמרתי לה כי חברותיה חושפות את עיניהן מבעד הנקאב, אך היא השיבה בכעס: 'אם הן לובשות את הנקאב באופן שגוי, אין פירושו שגם אני צריכה לנהוג כמותן.' חברותיה חשו מבוכה. אחת מהן אמרה כי היא חושפת את עיניה רק משום שראייתה חלשה, ואחרת הסבירה כי היא חושפת את עיניה משום שהיא יושבת מאחור ואינה יכולה לראות את הלוח...
התופעה אופיינית לא רק לכפר אל-שיח', אלא גם לכפרים ומרכזים אחרים בהם הופיעו תנועות סלפיות קיצוניות... שיח' בית הספר על שם עבד אל-פתאח אל-שיח' בכפר כתאמה במחוז
אל-ע'רביה הסביר: 'זוהי מגמה דתית הרווחת בכפר כולו, ואין עם זה כל בעיה... התופעה קיימת בכל מקום, גם בבתי הספר של משרד החינוך והתרבות, והיא הפכה לדבר רגיל מאוד. בנוסף, אין לי כל הוראה רשמית, בין אם לחייב את הבנות ללבוש את הנקאב ובין אם להסירו.'"
בעל טור ביומון מצרי: זו חזרה לתקופות הנחשלות
אבראהים סעדה, בעל טור ביומון המצרי "אל-אח'באר", מתח ביקורת על התופעה שחשפה נצאר: "לולא אמוני בעיתון 'רוז אל-יוסף' ובעיתונאית שגילתה את הסקופ הזה, ייתכן שהייתי מטיל ספק באמיתותם של הדברים. מי היה מאמין שאנו במאה העשרים ואחת, ולמרות זאת אנו שומעים, רואים וקוראים כי יש בקרבנו כאלו שהצליחו להחזיר את חלקנו לתקופות הנחשלות, הבורות והאמונות התפלות, ויתרה מכך, כי מה שהיה [תופעה] מצומצמת הפך לנפוץ, ומה שהיה מוגבל לרחוב, שכונה או כפר מסוימים, הפך לנפוץ בכל מקום.
מה שאנו קוראים ב'רוז אל-יוסף' מראה לנו עד כמה אנו עדיין פרימיטיביים. [כיצד] דמיינו לעצמנו כי יש לנו משרד ושר לחינוך ולתרבות, מורים בכירים, אנשי דת דגולים בענייני דת ושריעה, ומורים לדת המלמדים את בנינו ובנותינו את עקרונות אמיתות הדת, סובלנותה, דיניה ורחמיה, וכי יש לנו גם משרד הקדשים העוקב, מפקח ומנחה את השיח'ים והאימאמים במסגדינו? [תפקידם] להבטיח שהדת האסלאמית תופץ בקרב האזרחים, ושהם יידעו את עקרונותיה ללא כל התערבות או שליטה של התנועות הסלפיות ושל ההולכים בדרכן."[2]