כללי

עיתונאי פלסטיני: העברת שגרירות ארה"ב לירושלים לא תפגע בזכויות העם הפלסטיני

 

כצפוי, הדיווחים על כוונת נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ להכריז ב-6.12.17 על ירושלים כבירת ישראל והעברת שגרירות ארה"ב לירושלים עוררו תגובות נזעמות בקרב הפלסטינים בפרט ובעולם הערבי והאסלאמי בכלל.  

 

בהודעת הסיכום של ישיבת החירום שכינסה הליגה הערבית ב-5.12 נכתב כי הכרה בירושלים כ"בירת מדינת הכיבוש", הקמת נציגות דיפלומטית כלשהי בירושלים או העברתה לעיר היא "מתקפה בוטה על האומה הערבית ועל זכויות העם הפלסטיני ועל כל המוסלמים והנוצרים... ואיום רציני על השלום, הביטחון והיציבות באזור."[2]  

 

בין כל הקולות נשמע גם קול חריג של בכר עויד'ה, עיתונאי פלסטיני ובעל טור ביומון הסעודי אל-שרק אל-אוסט היוצא לאור בלונדון, שהביע עמדה אותה כינה "שחייה נגד הזרם" ומתח ביקורת על התגובות הנזעמות והמתלהמות, בעיקר ברחוב הפלסטיני, שראו בהצהרה צפויה זו "חיסולו של העניין הפלסטיני".

 

במאמר שכותרתו "ירושלים והשגרירות – לא לייאוש" ופורסם ב-6.12 קרא עויד'ה למדינאים הפלסטינים לפעול בתבונה ולהימנע מהצהרות חריפות וחסרות תועלת בגנות מהלכו של טראמפ. לדבריו, על המדינאים הפלסטינים לחפש אחר חלופות ולהציע פתרונות, כדוגמת להזמין את ארה"ב לפתוח שגרירות ברמאללה וקונסוליה בעזה כדי לשמר את שיתוף הפעולה בין הפלסטינים לארה"ב. לטענת עויד'ה העברת דגל ארה"ב מבניין השגרירות בתל אביב לבניין בירושלים אין משמעותה ביטול הזכויות של הפלסטינים, מאחר שאלו ימשיכו להתקיים כל עוד הפלסטינים קיימים.

להלן תרגום קטעים נבחרים ממאמרו של עויד'ה:[3]

 

"ידוע לכל בר דעת כי שחייה נגד הזרם היא סיכון גדול. יתרה מכך, יתכן אף שזוהי טיפשות... שעלולה להסתיים בטביעה. דבר זה נכון כאשר אדם בוחר להכריז ברבים על דעה שהיא מנוגדת לדעות הרווחות שמהוות את עיקר דעת הקהל...

 

אני כותב את הדברים הללו בערב יום שני לאחר ששקעתי במשך שעות בתוך מבול הצרחות של רבים ברחבי בעולם הערבי והאסלאמי שמזהירים את אמריקה מפני התוצאות שעלולות להיות אם הנשיא דונלד טראמפ יסתכן ויכריז היום על החלטה להעביר את שגרירות וושינגטון [קרי, ארה"ב] לירושלים.

 

ראשית, יש לומר כי ההזהרות מפני תוצאות שליליות אפשריות לצעד אמריקני כגון זה הן דבר נחוץ. יתרה מכך, על בירות מדינות ערב והמדינות המוסלמיות להזכיר לממשל האמריקני הנוכחי כי העברת השגרירות מתל-אביב לירושלים היא חריגה ממנהגם של כל הממשלים האמריקנים מאז הקמת ישראל. ניתן להניח שזה אכן נעשה. ניתן להרחיק לכת ולומר כי גילויי הזעם והמחאה מצד הערבים והמוסלמים בעקבות ההחלטה להעביר את שגרירות ארה"ב - בין אם יוכרז עליה היום ובין אם תדחה למועד מאוחר יותר - יהיו מובנים ומוצדקים. זאת לא רק בשל השפעת ההלם [מהחלטה זו] אלא גם משום שההחלטה, בייחוד אם תיושם בפועל, תעניק לישראל כתב הכרה אמריקני שיעניק לגיטימיות לכיבוש מזרח ירושלים על ידה. מדובר בקפיצה מעל כל החלטות האו"ם מאז מלחמת 1967.

כל הנאמר לעיל מובן, אך לא מדובר בהסכמה עם כל הצרחות שנשמעו בימים האחרונים.          

 

אני מסתכן בשחייה נגד הזרם ואתחיל זאת בהתייחסות לייאוש שאפיין את רוב התגובות הפלסטיניות שהוכנו מראש בנוגע לאפשרות של הכרזה על ההחלטה להעביר את השגרירות. הכוונה בייאוש היא לכך שמדברים על העברת מבנה שגרירות ארה"ב לירושלים או אפילו על ההכרה של הנשיא טראמפ בירושלים כ'בירה מאוחדת של מדינת ישראל', כאילו מדובר בקבירה סופית של זכויות העם הפלסטיני. אולי יועיל בנקודה זו לעמוד על המשמעויות של המילים שנאמרות ונכתבות בלי הרף. למשל, מה הכוונה במונח 'חיסול העניין הפלסטיני' שעולה בכל פעם שמופיעה באופק האפשרות לשלום בין ישראל לפלסטינים וש[השימוש] בו גבר לאחר שתוכנית טראמפ הצפויה כונתה 'עסקת המאה'... המשמעות המוכרת של 'חיסול' דבר כלשהו היא שלא תהיה לו עוד תקומה. בלתי אפשרי שזה יהיה סופו של העם הפלסטיני, של ההיסטוריה והמורשת שלו... שהם הבסיס להמשך קיומם של הפלסטינים על אדמתם, כולל הפלסטינים הפזורים ברחבי העולם. כל עוד יש פלסטיני [אחד] בקרב בני האדם, יש [קיום] לזכויות הפלסטיניות ולעניין הפלסטיני. זאת ללא כל קשר להתייחס לזהות בעל ההחלטה באו"ם ולזהות הכוח הצבאי החזק ביותר בעולם.

לכן, על מה כל החרדה הזו, הפלסטינית בעיקרה? האם אמונה עמוקה בזכותו של האדם על אדמת אבות אבותיו, אינה מספיקה כדי להרגיע את בעלי הזכות הזו, זאת מפני שזכותם תהיה שרירה וקיימת כל עוד הם ממשיכים להתקיים? אכן כן.       

 

ניתן לסכם את נושא שגרירות ארה"ב או של מדינה אחרת בישראל, בכך שמעבירים את דגל המדינה [קרי, ארה"ב] ממבנה אחד בתל אביב למבנה אחר בירושלים. זה לא יפסיק את המאבק שהתנהל לאורך מאות שנים.

כמו כן, ההיסטוריה של "אורשלים" , מספרת על טרגדיה של מלחמות חוזרות ונשנות בין השבטים העבריים, ועד היום הפלג של נטורי קרתא היהודים מסרבים להכיר במדינת ישראל. האם ההחלטה להעביר את השגרירות תשים קץ לכל זה? כלל  לא.

 

על המדינאים הפלסטינים להצטייד בתבונה רבה יותר וייתכן שגם ביתר פקחות פוליטית. במקום צרחות שלא ישנו דבר, יש להתמודד עם האתגר בצורה רגועה. עדיף להציע פתרונות ולהניח [על השולחן] חלופות. למשל, ניתן להזמין את וושינגטון לפתוח שגרירות בראמאללה וקונסוליה בעזה, כדי להדגיש את רצונה להמשיך את הקשר עם הפלסטינים.

האם הסתכנתי בשחייה נגד הזרם יותר ממה שראוי? אולי, אך עומדת לזכותי  ולזכות אחרים זולתי השותפים לי במה שנראה כדעת מיעוט, האמת ששורשיה של ירושלים של פלסטין יישארו בלבבות [הפלסטינים], גם אם יתרבו צווחות העורבים המתנחלים בה ומסביבה."