המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
מאמר באל-שרק אל-אוסט: במקום לקונן על הצהרת בלפור, נחוץ חשבון נפש
2/11/2017


מאמר באל-שרק אל-אוסט במלאת מאה שנים להצהרת בלפור:

קינות לא יועילו, יש לערוך בדק בית ולהפיק לקחים

 

לרגל יום השנה המאה להצהרת בלפור, שחל ב-2.11.2017, פרסם עות'מאן מירגאני, עיתונאי סודאני הכותב יומון אל-שרק אל-אוסט, מאמר בו יצא נגד הנהי הערבי והפלסטיני נוכח ההצהרה וקרא לבחון לעומקן את הסיבות שהביאו את ישראל להישגים ואת הפלסטינים והערבים למצבם כיום. לדבריו, הפלסטינים החמיצו הזדמנויות, שגו בקריאת המציאות ושקעו בהתנצחויות פנימיות, במקום להתלכד ולהגדיר יעדים, כפי שעשו הישראלים, כדי להגיע הישגים.

 

הלורד ארתור ג'יימס בלפור והצהרתו[1]


 

להלן קטעים מתורגמים מהמאמר:

 

"בערבית הצהרת בלפור לא מוזכרת מבלי שיוצמד אליה התואר 'האומללה'. ההצהרה, שהיום חל יום השנה המאה להכרזתה, בוודאי היתה אירוע אומלל וקטסטרופלי עבור הפלסטינים, אסון לערבים ונקודת מפנה בהיסטוריה של האזור, שהביאה יחד עמה אסונות, מלחמות ונכבות. סיפורה של ההצהרה ידוע והשורות הספורות של האיגרת הבריטית, שכללה הבטחה להשקיע כל מאמץ למימוש החלום הציוני להקמת מולדת ליהודים בפלסטין, כמעט שגורה בפי רבים באזור, בפרט בקרב הפלסטינים.

 

ביום השנה המאה להצהרת בלפור אפשר לכתוב קינה, שתתווסף לשורה ארוכה של קינות שנכתבו עליה לאורך השנים, אך האם זה מה שנדרש? האם הדבר ישנה משהו במציאות?

 

קולות רבים נשמעו דורשים מבריטניה להתנצל על ההצהרה[2] ועל מה שגרמה לפלסטינים ולאזור, דבר שממשלות בריטניה [לדורותיהן] מסרבות לעשות עד לרגע זה. הדרישות הללו מלוות הפעם בהבעת זעם לאחר שראשת ממשלת בריטניה, תרזה מיי, החליטה להפוך את יום השנה המאה לאירוע חגיגי, אליו הוזמן ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו. בתגובה לדרישות שבריטניה תתנצל, אמרה מיי כי היא תחגוג את האירוע ברוב פאר וכי היא גאה בתפקיד שמילאה בריטניה בהקמת [מדינת] ישראל. צעד מתגרה זה התקבל בגל של זעם בקרב הפלסטינים ובביקורת מצד גורמים בבריטניה...

 

ייתכן, שהחגיגה של מיי אומרת הרבה על אופן החשיבה ועל מעמדה של ראשת הממשלה הבריטית, אך היא אומרת הרבה יותר על מצבם הנוכחי של הערבים. שכן, בריטניה איננה היחידה שרואה את אובדן הדרך של הפלסטינים ואת חולשת הערבים ומבינה את מאזני הכוח באזור. לנוכח ראייתה המציאותית, בריטניה אינה מרגישה שהיא עלולה להינזק מהתגאותה בהצהרת [בלפור] או בתפקידה בהקמת [מדינת] ישראל. היא גם לא רואה סיבה להתנצל. האמת המרה והנוראה יותר, היא שגם אם בריטניה תואיל בטובה [לפרסם] הודעת התנצלות, הרי שהדבר כלל לא ישנה את המציאות המרה, כיוון שמציאות זו לא יכולה להשתנות מפרסום הודעות, אלא מתוך רצונות [כנים] שאינם קיימים היום.

 

במקום [לכתוב] קינות, יש צורך לעצור לביקורת עצמית, לבחון את המצב שנוצר במאה השנים מאז פורסמה הצהרת בלפור, ולחקור ברצינות את הסיבות [לכך], בתקווה להפקת לקחים. מה השיגה ישראל ולאן היא הגיעה ומה השיגו הפלסטינים והערבים בעניין הבעיה [הפלסטינית], שאין הצהרה ערבית, שלא מתארת אותה כ'גורלית', 'מרכזית' או בביטויים אחרים, שכבר הפכו לריקים מתוכן ממשי.

 

יש מי שיאמר שישראל נתמכה על ידי המעצמות, דבר שהוא נכון ואין ויכוח לגביו. אולם, גם הערבים נתמכו על ידי בעלי ברית חזקים במהלך ההיסטוריה שלהם. הפלסטינים זכו לתמיכה רחבה בזירה הבינ"ל יותר מזו לה זכתה ישראל. ההבדל להערכתי הוא שהישראלים נשארו מרוכזים במטרותיהם וניצלו את כל יכולותיהם להשגתן, בשעה שהפלסטינים ויתר הערבים נפוצו לכל עבר ושקעו בסכסוכים בינם לבין עצמם, שלא ניתן לומר כי ישראל היתה הסיבה לכולם.

 

הפלסטינים יותר מהאחרים צריכים לעשות חשבון נפש לנוכח שורה ארוכה של הזדמנויות שהוחמצו, הבנה שגויה [של המציאות] ופילוגים, שהגיעו עד כדי לחימה, חיסולי חשבונות והתנקשויות. למרות כל האימרות והסיסמאות שנשמעו פעם אחר פעם [שהענין הפלסטיני הוא] 'העניין הערבי הראשון במעלה', הרי שבסופו של  דבר, העניין יישאר  שלהם [בלבד]. כך שאופן התייחסותם [של הפלסטינים] אל העניין, התפקיד של מנהיגיהם בעניינו, [ומידת] התלכדותם סביב המטרה הם שיהוו זרז או גורם מעכב בעבורם ובעבור כל אלה התומכים בהם ומגלים סולידריות לזכויותיהם.

 

קצרה היריעה מלהכיל דיון בכל הצעדים השגויים [שנעשו], או סקירה היסטורית מקיפה של הסכסוכים האלימים והפילוגים הרבים, שהזיקו לפלסטינים ולעניינם. אולם, די להצביע על מה שקרה מאז הסכם אוסלו ועד היום, או על הסכסוך בין הרשות הפלסטינית לבין תנועת חמאס בשנים שלאחר השתלטות חמאס על [רצועת] עזה, שפגע בפלסטינים. הפלסטינים שילמו מחיר יקר מכל הבחינות כתוצאה מסכסוך זה עד שלאחרונה הם חתמו על הסכם פיוס בקהיר לאחר ניסיונות תיווך ערביים ולחצים, שנבעו מהמצב באזור. רבים חוששים שהסכם זה לא יחזיק מעמד זמן רב נוכח העמדות ושיקולים השונים בין הצדדים ולאור ההיסטוריה הפלסטינית רוויית הפילוגים.

 

יום השנה להצהרת בלפור עשוי להיות הזדמנות לביקורת עצמית, בחינה של כל טעויות העבר, שתרמו למצב אליו הגענו. הפלסטינים לפני כולם צריכים לעצור ולהבין כי יש להם צורך דחוק לאחד את השורות ולהגדיר את יעדיהם, במיוחד בזמן שבו מהמרים על השלום ומתגברים הדיבורים על מה שמכונה 'עסקת המאה'!"[3]

 

 



[3] אל-שרק אל-אוסט (לונדון), 2.11.2017