כללי

סומיה אל-ר'אנושי, בתו של ראשד אל-ר'אנושי:

העוינות בין סעודיה ותנועת האחים המוסלמים – הזדמנות פז עבור התנועה להתרחק מהאסלאם הסלפי ולשוב למקורותיה הליברליים והרפורמיסטיים

 

סומיה אל-ר'נושי - כותבת תוניסאית ומומחית לענייני המזה"ת המתגוררת בצרפת, בתו של ראשד אל-ר'נושי מנהיג תנועת הנהדה האסלאמית בתוניסיה[1]- פרסמה מאמר ביקורת חריף נגד יחסה של סעודיה, ובכלל זה אנשי הדת שלה, לזרמים האסלאמיים השונים כדוגמת תנועת האחים המוסלמים.

 

לטענתה, סעודיה היא מדינה בעלת שלטון אבסולוטי, שחכמי ההלכה שלה הפכו למעין פקידים דתיים הנותנים הכשר לסטנדרטים הכפולים של המדיניות הסעודית. כך, למשל, היא מתארת כיצד פרסמו אנשי הדת פסיקות רבות נגד הכופרים, בעוד במלחמת המפרץ השנייה, כאשר סעודיה הזמינה את צבאות ארה"ב והמערב לשטחה, פרסמו אנשי הדת פסיקות המתירות קבלת עזרה מצבאות הכופרים.

 

אל-ר'נושי ציינה כי בעבר שיתפה סעודיה פעולה עם הזרמים האסלאמיים, בהם האחים המוסלמים, כאשר הדבר תאם את צרכיה, כמו למשל בעימות עם הקומוניזם, ועם הנאצריזם, אולם, בעקבות האביב הערבי, החלה סעודיה להיות עוינת לזרמים אלו, בשל רצונם לשלב בין האסלאם לבין הדמוקרטיה ותפיסתם את השלטון במדינות שונות באמצעות בחירות דמוקרטיות.

אל-ר'נושי כתבה בהתרסה, כי המשטר הסעודי, הנלחם כיום בקיצוניות של אל-קאעדה ודאעש, הוא האחרון שיכול להלין על קיצוניותם של הזרמים האסלאמיים, שמקורה באסכולה הוואהבית, ששורשיה בסעודיה.

 

לדברי אל-ר'נושי, הזרמים האלסמים בדמות תנועת האחים המוסלמים צמחו במקור בסביבה ליברלית-פתוחה ובקרב שכבות המשכילים במוסדות [המחקר] ובאוניברסיטאות המודרניות, והקצינו מאז שנות השישים והשבעים של המאה בשל השפעת הסלפיה ג'יהאדיה. לפיכך, לטענתה, המפנה המוחלט במדיניות הסעודית נגד הזרמים האסלאמיים מעניק לזרמים אלו הזדמנות פז להתרחק מהאסלאם הסלפי ולשוב אל מקורותיהם הליבראלים והרפורמיסטים. היא ציינה, כי יתכן שרבים  - ובכללם אביה השיח' ראשד אל-ר'נושי - לא יסכימו לקבל את עמדתה אולם לדעתה  זהו הכיוון העתידי הדרוש לעולם האסלאמי בכלל, ולערבים בפרט." 

 

סומיה אל-ר'נושי[2]

 

להלן תרגום קטעים מן המאמר:[3]

 

"מידי יום, מופיעות עוד ועוד ראיות לכך שסעודיה טעתה ושהיא עומדת לסבך את עצמה בעמדות ובמדיניויות שלא ייטיבו עמה. מדינה זו, המחזיקה בחיקה את המקומות הקדושים למוסלמים והיא כיוון תפילתם, ביססה את הלגיטימיות שלה על הדת ונמנית עם מדינות מעטות בעולם שאין בהן חוקה, בטענה שהיא שואבת [את הלגיטימיות] היישר מהשריעה, מהקוראן ומהסונה. כמו כן, אין עליה שום הגבלות ואין פיקוח על השלטון בה, בתואנה שיש לשליט זכות לציות ונאמנות מוחלטים מצד האזרחים. כך התנהלו הדברים במשך עשורים רבים..

 

למרות שנהוג לחשוב שסעודיה היא מדינה דתית מוחלטת, הרי שהתיאור הקרוב יותר למציאות לגביה, הוא   שהיא מדינה אבסולוטית[4], שמנהיגיה שולטים על התחום החומרי ועל התחום הרוחני [בה] כלומר שיש להם השפעה על המשאבים ועל הדת ועל כל דבר. עם קום [המדינה] התבסס הקשר [בין החומר לבין הרוח] על מעין ברית בין אנשי החרב לבין אנשי הדעוה הדתית, אלא ש[ברית זו] החלה להיות מופרת בהדרגה לטובת שלטון החרב על חשבון אנשי הדעוה, ועם הזמן הפכו חכמי ההלכה של סעודיה למעין פקידים דתיים רשמיים ותו לא, שמקבלים משכורות וקצבאות מהמדינה בהתאם למידת נחיצותם ובהתאם לשוק ההיצע והביקוש.

 

אנשי הדת הסעודים הצטיינו בהתמקדות במאבק נגד הכופרים, הפוליתיאיסטים והסוטים מדרך הישר, אלא שכאשר הזמינה סעודיה את צבאות ארה"ב והמערב במהלך מלחמת המפרץ השנייה אל אדמות המוסלמים [קרי לשטחה], נחלצו חכמי ההלכה של סעודיה לפרסם פתוות שעניינן 'התרת ההסתייעות בצבאות הכופרים'.

 

סעודיה ניסתה לכונן ברית עם זרמים אסלאמיים שונים, במיוחד האח"ס

במסגרת התמודדותה עם התפשטות השמאל והנאצריזם, ניסתה סעודיה לכונן סוג של ברית עניינית עם הזרמים האסלאמיים השונים ובפרט עם האח"ס. המלך המנוח פיצל [בן עבד אל-עזיז, ששלט בין השנים 1975-1964] טיפח כמה ממנהיגי האח"ס בתקופת העימות שלו עם [נשיא מצרים דאז, גמאל] עבד אל-נאצר. בהמשך, כרתה סעודיה ברית עם פקיסטן בחסות ארה"ב וסייעה [יחד עם פקיסטן] ללוחמים האפגניים בכסף ובנשק בעימות שלהם עם מה שכונה אז אימפריית הרשע הקומוניסטית [בריה"מ].   

 

כך המשיך הקשר של סעודיה עם הזרמים האסלאמיים על ענפיהם השונים להתקדם, החל מברית או לפחות מפגש [אינטרסים] ענייני בעימות עם הקומוניזם ועד [למאמציה כיום] לריסון ההתפשטות השיעית האיראנית.

החידוש בעניין זה היה כשמתוך פחד פתולוגי אובססיבי מפני מהפכות האביב הערבי, נקטה סעודיה בתקופת המלך עבדאללה [בן עבד אל-עזיז, ששלט בין השנים 2015-2005], עמדה עוינת כלפי הזרמים האסלאמיים... לא משום שהם אסלאמיים, אלא משום שהזרמים הללו ביססו את השקפתם על עקרון ההרמוניה בין האסלאם לבין הדמוקרטיה והתקדמו לעבר כס השלטון ביותר ממדינה אחת, על בסיס הלגיטימיות של הבחירות. סעודיה ראתה בכך אחד החטאים הפוליטיים החמורים שאינה יכולה לשאת, שהרי היא עצמה ביססה את הלגיטימיות של שלטונה על  הטענה של יישום השריעה וכפיפות הלכתית ישירה  לקוראן ולסונה ואחר כך [ניכסה לעצמה] שליטה בלעדית באסלאם הסוני.

 

סעודיה נאבקת באל-קאעידה ודאעש לאחר שיצאו נגדה, באיראן, בזרמים השיעיים ובאח"ס

כך מנהלת סעודיה את המערכה הקדושה שלה כיום בחזיתות דתיות רבות: מערכה נגד אל-קאעדה ודאעש שנוצרו בחממה הווהאבית, לאחר שיצאו נגדה ותרגמו למעשים את התכפיר ואת הנטייה לקיצוניות המגולמים בווהאביה ומעוגנים בה; החזית השנייה היא מול איראן והזרמים השיעיים במפרץ ובכל האזור; ואחרונה חביבה היא המערכה נגד האח"ס, והכוונה בכך היא לכוחות האסלאמיים הדוגלים ב'ווסטיה' ['דרך האמצע'], אשר אינם שותפים לדרכה ולתפיסתה של סעודיה.

 

לפני ימים אחדים, פרסמה מועצת חכמי הדת [הסעודית] פסק הלכה דתי בנושא האח"ס שנתפר בדיוק למידותיו [של ארגון האח"ס], בהתאם לצרכי המערכה שמנהלת סעודיה [נגדו], בהובלתו של מוחמד בן זאיד [יורש העצר של אבו דאבי]. תמציתה של פתוא זו היא שלאח"ס אין עניין באמונה [הדתית] ולא בתיקונה ושדרכם היא כוזבת ומושחתת ומבוססת על מרד נגד המדינה.[5]

יש נושאים רבים שבהם יכול אדם לחלוק על האח"ס או להעריך את  ניסיונם, אך כאשר מדובר בגורם המותח ביקורת או ליתר דיוק מאשים [הכוונה למועצת חכמי הדת בסעודיה], אזַי, יש דברים שנחוץ לומר: הממסד הדתי הסעודי ששורשי הקמתו נעוצים באסכולה הווהאבית, הוא האחרון שיכול לדבר על קיצוניות. למעשה, הוא דוגמא חיה לקיצוניות דתית ולניכור מהמודרניזם והוא הדבר הדומה ביותר למועצת קרדינלים שתפקידה אינו חורג ממתן גיבוי דתי להחלטות הפוליטיות והוצאת פסקי הלכה בהתאם להוראות שניתנות לה.

פסק ההלכה [הסעודי] מאשים את [ארגון] האח"ס כי אינו מתעניין בתיקון האמונה ומשתמע ממנו שמועצת חכמי הדת היא זו שמייצגת את האמונה הנכונה והאיתנה הזו ושומרת עליה, ושכל דבר אחר זולתה הוא סטייה מדרך הישר ופוליתאיזם, רחמנא לצלן! פסק הלכה זה מתנגד לדרך התכפיר [האשמת האחר בכפירה] המושרשת באסכולה הווהאבית שאותה מייצגים הללו [חברי מועצת חכמי הדת] והם החלו להילחם בטחנות רוח, קרי לנהל קרבות נגד חזיתות לא נכונות, הפוגעים פגיעה אנושה בתדמיתו של האסלאם. הם הפכו את האסלאם לסמל של דיכוי האישה והפקעת זכויותיה, לרבות זכותה הפשוטה לנהוג ברכב. הם הפכו את האסלאם לשם נרדף לפיגור פוליטי באמצעות מתן הכשר לציות מוחלט לשליט, ללא חוקה או חוקים מגבילים, ללא בחירות, ללא מערכת משפטית עצמאית ולא שום דבר, וזהו שיא השחיתות בדת ובאמונה.

 

הוואהביה היתה הראשונה למרוד בשלטון לאחר שהאשימה את השלטון העות'מאני בכפירה

לגבי עקרון המרידה בשליט, הרי שווהאביה הייתה הראשונה שמרדה בעות'ומאנים התורכים לאחר שהאשימה אותם בכפירה והוקיעה אותם, בעת שהם ניהלו מלחמות התשה נגד מדינות אירופה...  חיידק האשמת האחר בכפירה והמרד המזוין, מושרש במחשבה הווהאבית עוד בטרם הפכה הווהאביה לאידיאולוגיה רשמית בשירות המדינה. [בינתיים,] רעיון המרידה בשליט דעך, משום שחרבו של השליט חגה מעל ראשיהם של אנשים משוללי כוח, ואילו המערכה על האמונה ממשיכה לבעור, בטענה [שהמשטר הסעודי] מייצג את האמונה של הדורות הראשונים של האסלאם ואילו הזרמים האחרים באסלאם כופרים... הקרבות הללו מותרים [לשיטתם של חברי מועצת חכמי הדת] ואף מומלץ לנהלם עד אין סוף, שכן [לא זו בלבד ש]אין הם עולים דבר, [אלא ש]הם מעסיקים אותם [את הסעודים] במלחמה בטחנות רוח. 

 

למעשה, חרף הסכנות הנסיבתיות הטמונות בהפרדה ובעידוד השוני בין עמדות הווהאביה לבין הזרמים האסלאמיים[האחרים] היום, הרי שיש בהם מגמה ראויה לשבח ואף רצויה, אשר יתרונותיה עולים בהרבה על נזקיה, ובראשם השאיפה להיפטר ממורשת הסלפיה הקיצונית...

 

לקשר הזה - המחושב פוליטית - בין סעודיה לבין הזרמים האסלאמיים הסונים, היו השלכות שליליות ביותר שהתבטאו בכך שהתנועות הללו פנו לעבר קיצוניות דתית והוטבע בהם חותם בעל גוון של סלפיה והאביה, עד כדי כך שבמסגרת מה שנודע בשם 'אל-צחוה אל-אסלאמיה'[6] היטשטשו בהדרגה קווי ההפרדה בין זרמי האסלאם הפוליטי לבין הווהאביה הסלפיה. הדבר ניכר באופן ברור וגלוי מתוך מגמת ההקצנה כלפי האישה ו[נגד] חופש המחשבה והמצפון ונוכח התפשטות קוד הלבוש הסלפי שהדת [מבחינת לובשיו] מסתכמת בכותונת, זקן ומקל אניס, כמו גם בשקיעה במאבקים עדתיים ובהתעניינות בטקסטים על חשבון המציאות, והתמקדות בצורה במקום בתוכן.  

 

השינוי במדיניות הסעודית ביחס לזרמים האסלאמיים מעניקה להם הזדמנות להתנתק מהאסלאם הסלפי 

למרות שהזרם האסלאמי הסוני בדמות האח"ס צמח במקורו בסביבה ליברלית-פתוחה ובקרב שכבות המשכילים במוסדות [המחקר] ובאוניברסיטאות המודרניות, הרי שהדורות הבאים של [הזרמים] האסלאמיים מאז שנות השישים והשבעים של המאה הקודמת, לקו בשיגעון של הסלפיה הווהאביה וזו חדרה אל [האידיאולוגיה של זרמים אלו] עד כדי התמזגות בין השתיים לעיתים.

 

המפנה המוחלט הזה במדיניות הסעודית [נגדם], מעניק לזרמים האסלאמיים הזדמנות פז להתרחק באופן ברור ומוחלט מהאסלאם הסלפי ולשוב אל מקום הצמיחה של מורשת התנועה הרפורמיסטית עם ג'מאל אל-דין אל-אפגאני, מוחמד עָבּדוּ ו[מוחמד] רשיד רידא[7] ואחרים מקרב חלוצי הרפורמה האסלאמית כמובן שרבים  -ובהם אבי השיח' ראשד אל-ר'נושי - לא יסכימו לקבל עמדה כְּזו [שהבעתי במאמר זה], אדרבא, ייתכן שהיא תיתקל בהסתייגות רבה, אולם לדעתי זוהי העמדה הראויה והנכונה ביותר, אם האסלאמים הנאורים מעוניינים להשתחרר מרבים מהכבלים המחשבתיים והפוליטיים. זהו הכיוון העתידי הדרוש לעולם האסלאמי בכלל, ולערבים בפרט."