כללי

טרור באמריקה (8)

             עיתוני האופוזיציה במצרים: השמחה במקרה זה היא חובה לאומית ודתית

 

עיתוני הממסד במצרים גינו את פיגועי הטרור בארה"ב ובדרך כלל צרפו לכך קריאה לשינוי המדיניות האמריקאית במזה"ת ואזהרות מפני מתקפה בלתי מחושבת נגד הטרור. אותם עיתונים גם מתחו ביקורת על גילויי שמחה של ערבים, ששודרו בתקשורת העולמית.

 

יוצא דופן בעיתונות הממסדית, היה אחמד רגב, בעל טור באל-אח'באר, שבעבר הביע תמיכה בהיטלר. רגב התקשה להסתיר את שביעות הרצון שנגרמה לו בעקבות אסונה של ארה"ב: "אני מכיר אדם, בעל עושר מופלג, בעל השפעה מפחידה, הנוהג בעריצות, וכופה על הכל לציית להוראותיו, והמאבד את אהבת כולם. לפתע פתאום, מן האפלה, חטף האדם הזה הצלפה כואבת על ישבנו. הוא הסתובב וראה רק רוחות רפאים".[1]

 

רבים מעיתוני הממסד המצריים התייחסו ל"נפילתה" של "המעצמה", ארה"ב, ול"טרור האמריקאי והישראלי" בעולם, אך שמרו על נימה עליזה פחות מזו שנתגלתה בטורו של אחמד רגב. בעיתונות האופוזיציה המצרית, לעומת זאת, המצב היה שונה לחלוטין:

 

אחמד מראד, בעל טור בשבועון הנאצריסטי, אל-ערבי, למשל, כתב: "במלוא הכנות ומבלי ללכת סחור סחור: אני שמח על [מה שקרה ל]אמריקה; אני שמח על נפילת המספר האדיר הזה של הרוגים אמריקאים. שיאשימו אותי במה שהם רוצים, הדבר אינו משנה ואינו מפחית מן האושר ומתחושת השיכרון המציפים אותי. איש לא יוכל לגרום לי לחזור בי מדברים אלה, יהיו טיעוניו ונימוקיו אשר יהיו. כל אותם אזרחים חפים מפשע שנהרגו הם קורבנות הברבריות והטרור האמריקאי במשך מחצית המאה... מנו את מספרם של מי שנהרגו בנשק אמריקאי בעולם והשוו אותו למספר ההרוגים בארה"ב; תגלו שמספר [ההרוגים בארה"ב] נמוך בהרבה מאחוז אחד. זכותי לשמוח; זכותי להיות מוצף אושר; סוף סוף טעמו האמריקאים את טעמו המר של המוות".[2]

 

גם העורך בפועל של "אל-ערבי", עבד אל-חלים קנדיל, עמד על 'זכויותיו': "כן, זכותנו לשמוח. היה זה הצעד הראשון במסע אלף המילין לעבר תבוסתה של אמריקה בנוק-אאוט".[3] ואילו נור אל-הדא זכי, בעלת טור באל-ערבי, כתבה: "אינני יכולה להסתיר את רגשותיי; אינני יכולה להשתלט על שמחתי. בפעם הראשונה בחיי אני חוזה במו עיני בתבוסת היוהרה, העריצות, הגאוותנות, והרשע האמריקאיים. לראשונה אני שואלת את עצמי: האם סוף סוף נענה אללה לתפילותיהן של אמהות ולתחינותיהם של הקורבנות בפלסטין, בעראק, ובלוב?...

 

האם עלי לשקר ולנהוג בצביעות, כמו האחרים, ולגנות את הרג האזרחים, להביע את צערי על הקורבנות האמריקאים והאחרים, או להתפלל ולתרום דם למענם?! מדוע אנו מנסים להביא לאדון הגאוותן בבית הלבן הוכחות לחפותנו. מדוע? הרי לאורך ההיסטוריה כולה לא נתפסנו מעולם, כשמידינו נוטף דמם של החפים מפשע - דמם של האינדיאנים, העבדים, הוייטנאמיים, הפלסטינים, והעיראקים. אני לא רוצה לכרות ברית עם אמריקה; הספיקה לי הבושה של [מה שקרה ב]עראק. אני לא רוצה להתפלל למען האמריקאים או לתרום להם את הדם שלי; אינני רוצה לגנות את מה שקרה. אמריקה היא שהרגה אותם, כפי שהיא הרגה אותנו בעראק, וכפי שהיא ממשיכה לשחוט אותנו בפלסטין".[4]

 

בעלי טורים נוספים באל-ערבי, המשיכו את אותו הקו. "כעת, על האמריקאים לסגת מן העולם כולו", כתב מחמד בדר אל-דין, "הו אמריקאים, עליכם לסגת מן העולם, עליכם לסגת ממנו כמו גנב וכמו שוטר בעת ובעונה אחת... או שתנהגו בכבוד באומות ובעמים, או שתמותו".[5] עמיתו של בדר אל-דין, סעיד שעיב, הוסיף על כך: "שמחתי מאוד על מה שקרה לממשל האמריקאי, והצטערתי מאוד על ההרוגים האזרחיים. האם יש סתירה בכך? כמובן שזוהי סתירה, אבל זה מה שקרה."[6] ואילו מאהר זוהדי, סיכם: "אינני יכול לתאר עד כמה שמחתי. כמובן שלא שמחתי על הקורבנות, כי אסור לשמוח לאידם של המתים, אבל שמחתי על כך שכבודה של ארה"ב הפך לסמרטוט המשמש לניגוב הרצפה".[7]

 

ביטויי שמחה גלויים היו גם ביומון המפלגה הליברלית המצרית, אל-אחראר. בעל הטור, סלים עזוז, כתב: "איוווווה, חברה! הוד רוממותה, אמריקה, חטפה את התבוסה הזו והתברר שהיא נמר של נייר ושהאמריקאים הם בסך הכל חבורה של ילדים עבריינים. התברר שבוש... - שהתייחס אלינו כמו אל משרתים בחצרו  -  אינו ראש מדינה, אלא עכבר המנהיג חבורה של עכברים. ברגע שקרה מה שקרה בניו יורק ובוושינגטון, הוא נעלם למקום בלתי ידוע...

 

איוווווה, חברה! אמרו לנו שמי שעוקץ את אמריקה גומר בקבר; אמרו שהיא מגנה על בתי המלוכה הערביים; אמרו שהיא יכולה לגלות נמלה שחורה בלילה אפל במדבר הצחיח; שיש לה את מנגנון המודיעין החזק בעולם, היודע את שמתרחש בחדרי השינה שלנו; מנגנון מודיעין המסוגל לצותת למכשירי הטלפון שלנו ולדעת באמצעות לוויינים היכן אנו גרים ולאן אנו הולכים; מנגנון היודע את סוג התחתונים של נשיא עראק ורק אם יחליט לסלק אותו, הוא יביא אותו מבגדאד, לפני שהנשיא בוש יספיק למצמץ בעיניו. הוכח שהכל היה אשליה..."[8]

 

במאמר נוסף, קבל סלים עזוז על הלחץ החברתי, ואולי אף השלטוני, המופעל על כל השמחים לאידה של ארה"ב: "נאסר עלינו להפגין את האושר והשמחה לאיד שאנו חשים, כדי שלא לפגוע ברגשותיהם של האמריקאים, למרות שהשמחה במקרה הזה היא חובה לאומית ודתית. ארה"ב היא המגנה על ישראל. כאשר היא מתמוטטת בהרף עין, ואנו רואים את הגיבורים כשהם נמלטים אחוזי אימה בעור שיניהם - איסור על הבעת שמחה מהווה גזרה שהציבור אינו יכול לעמוד בה. אבל הם מנעו זאת מאתנו והכריחו אותנו להביע סימפתיה לתליינים שלנו..."[9]

 

עורך אל-אחראר, צלאח קבצ'איא, התייחס לכל פרשת הפיגועים בלצון. "ככל הידוע לי", הוא כתב, "אין בעולם ארגון המסוגל לבצע את מה שקרה. לפיכך, עלינו להניח שהמעשה בוצע מחוץ לכדור הארץ... ידוע שהנשיא בוש האב הבטיח במסגרת תעמולת הבחירות שלו לחשוף את ההתקשרויות החשאיות בין הממשל האמריקאי לארגונים מהחלל החיצון, במידה והוא יזכה בבחירות. הוא אמר שבכספת של הבית הלבן יש רישומי שיחות שהתקיימו בין הנשיא האמריקאי אייזנהאור לאנשי החלל. אבל בוש לא הצליח וקלינטון זכה ומאז איש לא דיבר על הנושא. יתכן שבוש הבן ניסה לעשות משהו כזה, או שהוא הכעיס את אנשי החלל בדרך זו או אחרת, והם שיחקו במטוסיו ושלחו אותם כדי להעביר לו מסר קשה זה..." [10]

 

עאדל אל-גוהרי, נאצריסט הכותב באל-אחראר, יצר הבחנה בין העם לממשל האמריקאי: "אין סיבה לשמוח לאידו של העם האמריקאי, שטרם הבין שחמישה מליון יהודים לא שווים את כל הקורבנות האלו שהוא משלם, הן בתקציבים והן בילדים. עמדת ארה"ב בסכסוך הערבי-ציוני גורמת לערבים לשמוח על כל אסון שנגרם לממשל, אך לא לעם, האמריקאי, משום שממשל זה הגזים בעושק שלו."[11]

כל בעלי הטורים בשבועון האופוזיציה הפאן-ערבי, אל-אסבוע, שבימים כתיקונם מרבה לתקוף את ארה"ב, עסקו, באופן טבעי, בפיגועים. סגן עורך אל-אסבוע, מגדי שנדי, כתב: "חשבתי לשכור מקוננת מקצועית, כדי להתאים את עצמי לאווירה הבינלאומית המאופיינת בצביעות ובבכי על קורבנות הפיצוצים באמריקה; ואולם, חששתי לדפוק על דלתה של אחת מאותן מקוננות מקצועית, משום שידעתי שגם אלו מביניהן המשכירות את שרותיהן לפי מחיר לשעה, יסרבו, גם אם אבטיח להן מאה דולר על כל דמעה.

 

אלוהים, מה אעשה עכשיו? כיצד אכתוב מאמר מבלי לקלל את אותם טרוריסטים שפתחו במלחמה לא רק נגד אמריקה, אלא גם נגד התרבות המערבית? איך אוכל שלא לכנותם פראים, ברברים, טטארים, אנשים הרוצים להחזיר את הציוויליזציה והקידמה לימים שבהם היו משפשפים שתי אבני צור כדי להדליק אש? כיצד יכול בעל טור, החושב שאמריקה קיבלה את העונש ההולם את הטרור שלה - עונש הולם על כך שהיא מצצה את דמם של העמים – [כיצד יכול הוא] להינצל מן הגיליוטינה של הצבועים לאורכו, לרוחבו, ולעומקו של כדור הארץ? דברי השקר של [אותם צבועים] מציפים אותך מעל גבי מסכי הטלביזיה, בשעה שהם מתנדבים להביע צער, תורמים דם, ומציבים את כל מנגנוני המודיעין שלהם בשרות האדון מקרטון... אמריקה בוכה. הניחו לה לחפש לבד מקוננת מקצועית. אנא מכם, על תשתתפו במפגן הצער הזה. אם אתה נרצח על ידי בריון, זוהי השפלה; אבל אם מכריחים אותך לצעוד במסע ההלוויה שלו, זוהי פסגת ההשפלה. תסלחי לנו אמריקה, לא נשארו לנו דמעות כדי להשתתף בצערך".[12]

 

מחמד מסתגאב, בעל טור באל-אסבוע, כתב על חוויותיו מצפייה בהתנגשות המטוסים במרכז הסחר העולמי: "[אותם רגעים של] גיהינום יפה וזוהר, היו רגעי חיי היפים והיקרים ביותר. המגדלים, החומות, [סמלי] השלטון [בארה"ב] היוו מפלצת מודרנית מפחידה, אליה חדרה צרעה דוקרנית ואמיצה, שעקצה את המפלצת... המפלצת המיתולוגית הזו היתה נוראה בכאבה, בצרחותיה, ובנפילתה שדמתה לגיהינום. כל אמצעי התקשורת, בעלי הריח האמריקאי, שידרו לנו שוב ושוב את התמונות האלה, שדורות העבר, ובעזרת אללה גם הדורות הבאים, יקנאו בנו על שהיינו עדים להן."[13]

 

בעל טור נוסף באל-אסבוע, פארוק אבאט'ה, נהג באיפוק ביחסו לקורבנות הרבים: "אין אדם בעל רגשות אנושיים המסוגל להפיק הנאה ממראה ריטוש גופם של הקורבנות, שרפתם, ומעיכתם תחת ההריסות. אללה ברא את כל בני האדם כך שיחיו על האדמה הזו תחת מטריה של שלום, אהבה ויופי. ואולם, ישנם כמה טיפשים ומטומטמים המעוותים את הערכים הנעלים האלה ומנסים להשליט את התנהגותם, את האידיאולוגיה החולנית שלהם, ואת טיפשותם הממארת... אחד מאותם אנשים הוא בוש הקטן, שהגורל המקולל הושיב אותו על כס השלטון במעצמה, השולטת בעולם כולו. זהו עריץ המשחק גולף בחווה שלו, מחייך, ומתמלא אושר כאשר מגיעות אליו ידיעות על מספר הקורבנות הערבים בפלסטין, ובהם ילדים, נשים, וזקנים. אלא שבוש התעורר מעלפונו ומן החלום על עוצמתו המזויפת, באמצעות מהלומה שאני חושב שהוא לא יתאושש ממנה לעולם, וסטירה שהשפילה את גאוותנותו ואת יהירותו.

 

מה שקרה באמריקה לא קרה מעולם בהיסטוריה של המין האנושי. למרות זאת, מיהר השטן לבכות על החורבות ולקרוא לעולם לעמוד לצד המעצמה, סמל הציוויליזציה והדמוקרטיה... הו בוש, שתה מן הכוס המרה של דם עמך, כדי שתאמין כי אללה צודק!"[14]

ביומון של מפלגת האופוזיציה הגדולה במצרים, אל-ופד, התרעמו על תרומת הדם המצולמת של ערפאת לקורבנות הפיגוע. עורך אל-ופד, מגדי מהנא, כתב: "ערפאת יכול, אולי, להשפיע על דעת הקל האמריקאית באמצעות ההצגה התיאטרלית הזו, אבל אני לא סבור שהוא הצליח לשכנע את הצופה הערבי בכך. ערפאת חסר אמינות גם כאשר הוא עוטה על פניו ארשת של עצב על הקורבנות האמריקאים... על ערפאת לעמוד לצד עמו ולהפסיק לעשות הצגות."[15]

 

 גם ביטאון תנועת 'האחים המוסלמים', אפאק ערביה, הצטרף לחגיגה. בעל הטור, וחיד גהשאן, פרסם שיר שכתב בעקבות הפיגועים: "..."אללה אכבר" צעק הגיבור... היהירות שקעה ברפש... אין במזרח מי שהזיל דמעה בשבילכם; אללה גזר את הנקמה בכם; אם אללה לא היה רוצה, זה לא היה קורה; חזרו לדרך הישר, כי עינו של אללה עוקבת אחריכם..."[16]

 

בעל הטור, עאמר שמאח', הוסיף: "ארה"ב היא בעיני המוסלמים כוח עושק, ולכן מתייחסים המוסלמים למה שקרה כאל נקמה אלוהית, שבוצעה תחת השגחתו של אללה, באמצעות חיילים אלמונים. אמריקה כמעט ואמרה לעולם: רק אני אלמד אתכם מיהו אללה. אללה רצה ללמד אותה לקח... לולא קרה מה שקרה, לולא נפצע האריה במקום מרבצו, היינו חושבים שתפילותינו היו לשווא והיינו נתקפים ייאוש... האמריקאים חשבו שהם לא יכולים לחטוף תבוסה... הם העדיפו את הקופים [הכוונה ליהודים] על פני בני האדם, התייחסו בזילות לבני האדם מחוץ לארה"ב, תמכו בהומוסקסואלים ובריבית. הם שכחו שביקום הזה יש אל שאיש אינו נמלט מעונשו... אללה הגיע מכיוון שהם לא ציפו לו והפגיז את ליבותיהם באימה..."[17]