המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
כותבים מצריים על אפשרות צירופה של ישראל לליע"ר לאחר יישוב הסכסוך עם הפלסטינים
14/6/2017

כותבים מצריים דנים באפשרות צירופה של ישראל לליגה הערבית לאחר יישוב הסכסוך עם הפלסטינים

 

על רקע קיומה של הפסגה הערבית האחרונה בירדן בסוף חודש מרץ האחרון, פרסם הבעלים של היומון המצרי "אל-מצרי אל-יום", איש העסקים צלאח דיאב המשתמש בשם העט "ניוטון", פרטי התכתבות בינו לבין רופא מצרי, ד"ר יחיא נור אל-דין טראף, בנוגע לאפשרות צירופה של ישראל לליגה הערבית, לכשיסתיים הסכסוך בינה לבין הפלסטינים. ד"ר טראף, שהעלה את הרעיון במכתב ששלח ל"ניוטון", טען כי מדינת קומורו הצטרפה לליגה הערבית בשנת 1993, חרף ריחוקה הגיאוגרפי ממדינות ערב וחרף היות השפה הערבית רק השפה השלישית בה, בעוד ישראל נמצאת בלב העולם הערבי והערבית היא שפה שנייה בה. "ניוטון" מצידו, הגיב בחיוב לרעיון ואף ציין כי הוא תואם את יוזמת השלום הערבית משנת 2002 ואף הוצג עוד בשנת 1965 על ידי נשיא תוניסיה בעבר, חביב בורגיבה, במסגרת קריאתו לסיום הסכסוך עם ישראל. 

 

בתגובה להתכתבות זו פרסם עבד אל-עאל אל-באקורי, עיתונאי בעיתון הממסדי אל-גומהוריה, מאמר המבקר הן את ההצעה לצרף את ישראל לליגה הערבית והן את העיתוי להצגתה. אל-באקורי טען כי בעצם העלאת הרעיון מתעלמים ד"ר טראף וניוטון מהיותה של ישראל מדינה תוקפנית ומהעובדה שלאורך שנים רבות היא הכשילה שורה ארוכה של יוזמות שלום. לדבריו, העמדה הערבית הרשמית לגבי ישוב הסכסוך מציבה בפני ישראל דרישות ברורות ואין הצדקה לוויתורים מקדימים מן הצד הערבי, כגון הדיון על צירוף ישראל לליגה הערבית.

 

להלן תרגום קטעים מהמאמרים כפי שפורסמו בעיתונות המצרית:

 

בעלי יומון מצרי: הערבים הבינו כי הצעת נשיא תוניסיה בעבר, בורגיבה, לצירוף ישראל לליע"ר, היתה נכונה

להלן הההתכתבות בין ניוטון, הבעלים של אל-מצרי אל-יום, לבין ד"ר טראף שהציע לצרף את ישראל לליע"ר, כפי שפורסמה על ידי "ניוטון" בטורו בתאריך 1.4.2017:

"ניוטון יקירי,

במאמרך האחרון שהתפרסם ... תחת הכותרת "אודות הפסגה", התייחסת לעריכת הפסגה הערבית בים המלח, במרחק זריקת אבן מישראל. בהזדמנות זו אני תוהה: האם יש משהו באמנת הליגה הערבית אשר מונע את צירופה של ישראל אליה? או במילים אחרות: מהי ההגדרה של המדינה הערבית שזכאית להצטרף לליגה לו ביקשה זאת? לאחרונה [בשנת 1993] הצטרפה לליגה הערבית מדינת קומורו, אשר כידוע נמצאת הרחק בדרום, מחוץ לגבולות המולדת הערבית, והשפות בהן מדברים תושביה הן קומורית, צרפתית וערבית. לעומת זאת, ישראל נמצאת בלב העולם הערבי, הערבית היא שפה רשמית שניה בה לאחר השפה העברית, ועשרים אחוז מבעלי האזרחות הישראלית הם ערבים. לכן, האם ישראל לא עומדת בקריטריונים לחברות בליגה לו הגישה בקשה להצטרף?

 

יאמר מי שיאמר שישראל היא מדינה גזלנית אשר כובשת מדינה ערבית אחרת החברה בליגה [הערבית] - פלסטין, וזה מונע את קבלתה לפי אמנת הליגה. אם כך, אם יגיעו הפלסטינים והישראלים לפתרון כולל וצודק של הבעיה הפלסטינית, האם באותו הרגע יוסרו המכשולים בפני הצטרפות ישראל לליגה?

ד"ר יחיא נור אל-דין טראף"

 

בתגובה כתב ניוטון באותו הטור: "ב-17 בספטמבר 1965 דחו שרי החוץ הערבים שהתכנסו אז בקזבלנקה את המזכר ששלח אל-חביב בורגיבה באפריל של אותה שנה, ובו דרש לסיים אחת ולתמיד את הסכסוך הערבי-ישראלי באמצעות שלושה מהלכים עיקריים: קבלת עקרון החלוקה [של פלסטין] על ידי הערבים, הכרזה מידית על מדינה פלסטינית והפיכת ישראל לחברה של כבוד בליגה הערבית."[1]

 

בזמנו, הנשיא עבד אל-נאצר תקף בחריפות את ההצעה הזו. העיתונות הערבית כולה תקפה את הנשיא בורגיבה בגלל תכנית השלום שלו. עבד אל-נאצר אמר במהלך הכנס הפלסטיני שנערך במשכן הליגה בקהיר: 'מה שאמר בורגיבה הוא בבחינת בגידה בערבים ובערביות, ודבריו אינם משרתים אלא את ישראל ואת התנועה הציונית'.

 

בתגובה לסירוב שרי החוץ הערבים, אמר בורגיבה בהודעה לעיתונות: "מה שהערבים יכולים להשיג היום הם בשום פנים ואופן לא יוכלו להשיג מחר".

 

הזמן הוכיח כי דבריו של בורגיבה היו נכונים במאת האחוזים. המלך עבדאללה בן עבד אל-עזיז העלה את אותה הצעה בפסגת ביירות בשנת 2002 [הכוונה ליוזמת השלום הערבית] וזה מה שהודיעו הערבים כולם במהלך הפסגה האחרונה [בעמאן], אשר נערכה על חוף ים המלח: שלום כולל עם ישראל לפי אותם התנאים ש[בורגיבה] הציג. לאחר 52 שנה כולם הבינו את מה שהבין בורגיבה."[2]

 

עיתונאי מצרי בתגובה: אתם מתעלמים מתוקפנותה של ישראל ומהיותה סרבנית שלום

כאמור, בתגובה לדיון ביומון אל-מצרי אל-יום על הצעה לצרף את ישראל לליע"ר פרסם עבד אל-עאל אל-באקורי, עיתונאי בעיתון הממסדי אל-גומהוריה, מאמר בו יצא נגד הרעיון. הוא כתב:

 


"... ברור שד"ר יחיא [נור אל-דין טראף] יכול להשיב בעצמו על תהיותיו [האם ניתן לצרף את ישראל לליע"ר], שהרי הוא מכיר את תנאי החברות בליגה הערבית. יתרה מזו, ... מאוריטניה, סומליה, ג'יבוטי וקומורו ... הן כידוע מדינות 'ריבוניות', בעלות גבולות קיימים ומוכרים, בהתאם לתנאי החברות באמנת הליגה הערבית.[3] מה רב ההבדל [בינן] לבין ישראל בעניין זה. על איזו ישראל תוהה או מדבר הד"ר יחיא נור אל-דין טראף? האם הוא מדבר על ישראל לפי החלטת החלוקה מנובמבר 1947? על ישראל של אחרי מלחמת 1948? על ישראל של אחרי התוקפנות של 1956? אחרי כיבוש סיני? ישראל של אחרי אמירתו של בן גוריון, ראש ממשלה הישראלי דאז, בפני הכנסת: 'שבנו לארץ האבות המערבית'?[4] ישראל של אחרי תוקפנות 1967? ישראל של אחרי הנסיגה מסיני? [ישראל] של אחרי הנסיגה והמצור על עזה? ישראל אשר חלק ממנהיגיה היום הודיעו שהם רוצים לספח את 'בקעת הירדן' או 'מזרח הירדן' או חלקים נוספים מארץ ערבית זו או אחרת הסמוכה לפלסטין – כדי להגיע למה שמכונה על ידם 'ישראל רבתי'? ...

 

יתר על כן, באזכורו של בורגיבה, והחזרה להצהרותיו ב-1965 ... מתעלם [ניוטון] מהתוקפנות הישראלית האימפריאליסטית שהתרחשה ב-1967 אשר השלכותיה צורבות אותנו עד היום ...

 

[יש] נקודה הנוגעת למסלול או למסלולי ההסדר עם הציונים, עוד לפני הקמת הישות הציונית. הישות הזו נוסדה אמנם ב-1948, אך המגעים הערביים-ציוניים [הבלתי רשמיים] החלו כבר בראשית המאה העשרים.  כמו כן, בין שתי מלחמות העולם נשמעו קולות בקרב החוגים היהודיים בפלסטין שקראו לשלום ולרגיעה, אלא שהם נתקלו בסירוב ובהתנגדות מצד הציונים הקיצוניים. המגעים ה'רשמיים' בין הערבים לבין הציונים החלו לאחר 1948 ובמיוחד לאחר תוקפנות 1967. למרות ריבוי הניסיונות הללו [להגיע להסדר], הרי שחסידי ההסדר הערבים – מקרב אנשים בעלי גישות שונות – נמנעו מלבחון מחדש את עמדותיהם ולהעריך את שיטות הפעולה שלהם ואת צעדיהם. באופן כללי, ניתן לומר שהם לא הבינו את אופי המנטליות הישראלית השלטת מאז 1967, שכן לו היו מבינים אותה לאשורה, כי אז – אם הם אכן אנשים נאמנים – הם לא היו נוקטים את הצעדים שנקטו, והיו צועדים צעד אחד אחורה, אך זה לא קרה ..."[5]

 



[1] בפועל, הנשיא בורגיבה הציע כי אם תקבל ישראל את החלטות האו"ם 181 ו–194, כלומר ויתור על שליש משטחה ושיבת הפליטים לבתיהם, ותסכים שאת הצד הערבי בשיחות לשלום ייצגו בעיקר אישים פלסטינים, יכירו בה מדינות ערב, ואז יציגו דרישות לוויתורים נוספים ממנה. מיכאל מ' לסקר, "בין בורגיביזם לנאצריזםיחסי ישראל-טוניסיה והסכסוך הערבי-ישראלי בשנות החמישים והשישים", עיונים בתקומת ישראל 11 (תשס"א), עמ' 47.

[2] אל-מצרי אל-יום (מצרים), 1.4.2017

[3] הכותב מתייחס לסעיף מס' 1 באמנת הליגה הערבית הקובע כי הליגה הערבית מורכבת ממדינות ערביות ריבוניות החתומות על אמנתה. יצוין כי הסעיף אינו מגדיר מהי "מדינה ערבית ריבונית."

[4] הכותב מביא פרפרזה מנאום בן-גוריון בכנסת בתאריך 7.11.56.

[5] אל-גומהוריה (מצרים), 5.4.2017