פרשן סעודי בכיר: סירובה של חמאס להכיר בישראל מנוגד לעמדת כל מדינות ערב שאישרו את היוזמה הערבית
ח'אלד אל-דח'יל, פרשן סעודי בכיר, פרסם בטורו ביומון הסעודי אל-חיאת היו"ל בלונדון, את רשמיו והערותיו בעקבות פגישתו עם ח'אלד משעל, ראש הלשכה המדינית של חמאס, כמה ימים לפני פרישתו מהתפקיד ולפני פרסום המסמך המדיני החדש של חמאס.
לדברי אל-דח'יל, משעל ביקש להיפגש עמו כדי לפרוס את משנתו בנוגע לישראל, ליחסי חמאס-פת"ח וליחסי חמאס-סוריה. לטענת אל-דח'יל, משעל הדגיש כי הוא אומנם מקבל כלשונה את היוזמה הערבית לשלום, אך מוסיף להתנגד להכרה בישראל. אשר לסוריה, תיאר משעל את הנדיבות שהפגין בעבר המשטר הסורי כלפי חמאס שכללה מתן היתר לחמאס לייצר טילים במפעלי המשטר ואת הסיבות להיווצרות המשבר עמו על רקע סירובה של חמאס לתמוך במאבק צבאי נגד המורדים.
במאמרו, מתח אל-דח'יל ביקורת על עמדת משעל בנוגע להכרה בישראל וכתב כי היא אינה תואמת את המציאות ומציבה את חמאס "בפינה צרה" ובמחלוקת עם כל מדינות ערב שקיבלו את היוזמה הערבית.
עוד כתב אל-דח'יל כי מעמדה של ההתנגדות החמושה בעולם הערבי נפגע בשל העדר הישגים ובשל השתלטות גורמים שמבקשים לנצלה למטרותיהם וכי יש פער הולך וגדל בין האינטרסים של ההתנגדות החמושה לבין האינטרסים של חלק ממדינות ערב, שאינן זקוקות לחמאס כפי שחמאס זקוקה להן.
להלן תרגום עיקרי הדברים שהופיעו בטורו של אל-דח'יל:[1]
משעל: חמאס מתנגדת להכרה בישראל טרם הקמת מדינת פלסטין
"ציפיתי לפגישה עם אבו אל-וליד [ח'אלד משעל], ראש הלשכה המדינית של חמאס. היא התקיימה בשבוע שעבר בדוחה שבקטר, שם הייתי לרגל הועידה ה-11 של מרכז המחקרים אל-ג'זירה. ביום השני לוועידה (היה זה יום ראשון), בדרכי לישיבה הראשונה, התקרב אלי איש ומסר לי דרישת שלום מח'אלד משעל והציע לי להיפגש אתו. שמחתי ובירכתי על כך. מאחר שהייתי אמור לחזור לריאד ביום שני, אמרתי שיום ראשון הוא היום היחיד שאני יכול להיפגש אתו. וכך היה. ישבתי בסלון ואז אחד משני עוזריו ביקש את הטלפון הסלולרי שלי. שאלתי מדוע ואבו אל-וליד אמר שזה קודם כל כדי להגן עלי מאחר שניתן להשתמש בטלפונים הסלולריים החדשים כמכשיר האזנה. הסכמתי ומסרתי את הטלפון. התחלנו מיד בשיחה שנמשכה מהשעה 15:30 עד לשעה 18:30...
אבו אל-וליד שלט במידה רבה בשיחה. הוא לא הותיר מקום לשאלות בשל רצף דיבורו ומשום שדיבר כמעט על כל הנושאים שהתכוונתי לשאול אותו עליהם. הוא עבר בין נושאים שעלו בראשו ושהוא יודע שמעניינים את האחרים. אני מצדי, רציתי להקשיב לאיש בפגישתי הראשונה אתו וקצת להעיר הערות. הוא דיבר על מגוריו בכווית, על קשריו עם סעודיה, על המחלוקת בין חמאס לרשות הפלסטינית, ובמיוחד פת"ח, על עמדת חמאס לגבי היוזמה הערבית לשלום, ובמיוחד לגבי ההכרה בישראל, על הסכם מכה[2] ולבסוף על מה שקרה בינו לבין ההנהגה הסורית מתחילת המהפכה בדרעא ועד יציאתו את דמשק, שלדבריו היתה בינואר 2012. בסוף הפגישה אמר משעל שבעוד שבועיים תפורסם התכנית המדינית החדשה של חמאס, וכי זה יתרחש במקביל לפרישתו מהתפקיד, עליה הכריזו קודם לכן.
[במאמרי זה] אני אציג רק את הערותיי על הפגישה.
ראשית, יחסי חמאס-פת"ח: חשתי מדבריו של משעל שהסיבה הכרונית לפילוגים הפלסטינים נותרה כשהיתה. למשל, חמאס מוכנה להצטרף לאש"פ בתנאי שפת"ח תוותר על דבקותה בשליטתה על ארגון זה וכך חמאס תהיה (בשל גודלה) עמוד התווך השני של הארגון, לצד פת"ח. סיבה נוספת [לפילוג בין חמאס לפת"ח] היא שפת"ח בראשות מחמוד עבאס מתנגדת לאופציה של ההתנגדות החמושה, שחמאס דבקה בה. הנהגת התנועה [קרי, חמאס] סבורה שניתן לשלב בין מו"מ לבין התנגדות. מה שבעיקר משך את תשומת ליבי בהקשר זה, היה שח'אלד משעל הגן על הסירוב [של חמאס] להכרה בישראל בתנאים הנוכחיים. בשיחתנו הוא שב והדגיש שחמאס מקבלת את גבולות 1967, ואכן מדובר בעמדה מתקדמת, אך היא שוללת הכרה במדינת ישראל לפני כינונה של מדינת פלסטין. טענתו היתה שההכרה [בישראל] היא החלטה הנתונה בידי העם הפלסטיני וכי לשום ארגון אין זכות לקבל לבדו החלטה בנושא זה. מבחינה הגיונית, זו אכן עמדה מבוססת. אך הבעיה היא שזו אינה תואמת את המציאות הפוליטית הפלסטינית והערבית. אש"פ הכיר בישראל בהתאם להסכם אוסלו ולא התנה זאת בהכרה ישראלית [במדינה פלסטינית] ואף לא התנה את הכרתו [בישראל] בהפסקת ההתנחלויות. לכן, אם אש"פ יקבל את תפיסת חמאס, יהיה עליו לסגת מההכרה [במדינת ישראל], והמשמעות היא ביטול [הסכם] אוסלו. האמת היא שהזלזול מצד ישראל בהסכמי השלום, במיוחד עם הפלסטינים, עלול להפוך את האופציה הזו [של ביטול אוסלו] לאופציה היחידה שנותרה כדי להשיב את המצב למסלולו.
אל-ד'חיל: דחיית חמאס את סעיף ההכרה בישראל ביוזמה הערבית דוחקת אותה לפינה פוליטית צרה
אשר ליחסי חמאס-סעודיה, אבו אל-וליד [קרי, משעל] חזר והדגיש את התפעלותו מרגש [הנאמנות] לערביות של המלך עבדאללה בן עבד אל-עזיז המנוח ושל המלך סלמאן בן עבד אל-עזיז. מה שעורר את תשומת ליבי בהקשר זה, הם דבריו שחמאס מקבלת את כל פרטי היוזמה הערבית לשלום, למעט ההכרה [בישראל] כפי שציינתי. בעל היוזמה, המלך עבדאללה, לא היה מרוצה מעמדה זו של חמאס, אך למרות זאת היחסים ביניהם לא היו מתוחים ו[סעודיה] המשיכה לדבר מאחורי הקלעים עם משעל על מחלוקת זו. יתר על כן, הסכם מכה הושג בשנת 2006 [כך במקור] בעקבות עימות הדמים בין פת"ח לחמאס, וארבע שנים לאחר פרוץ המחלוקת [בנוגע ליוזמה הערבית]. התברר שאחת ממדינות ערב הגדולות פעלה להכשלת ההסכם [הסכם מכה]. המחלוקת עם חמאס על ההכרה [בישראל] היא למעשה מחלוקת עם כל מדינות ערב שאישרו את היוזמה בפסגה [הערבית] בבירות ב-2002, והמשמעות היא ש[חמאס] נדחקת לפינה פוליטית צרה. [השאלה היא] האם היא תצליח לשנות את המציאות הפוליטית ולגרום לכל מדינות ערב לשנות את עמדתן [בנושא זה]?
אל-דח'יל: יש פער הולך וגדל בין ההתנגדות הפלסטינית החמושה לבין האינטרסים של מדינות ערב
... חמאס מודעת לכך שקרנו של רעיון ההתנגדות ירד, דבר המצביע, בנוסף לאינדיקציות אחרות, על מצבם הקשה והמורכב ביותר של הערבים הגוברת בעקבות האביב הערבי. חמאס התנסתה בכך באופן ישיר בדמשק, עוד לפני [ארגונים] אחרים. הדבר העיקרי הוא שההתנגדות כאופציה לא התבטלה, אבל בעשורים האחרונים [תומכי] ההתנגדות נמצאים במצב של בלבול בין אמונה בלתי מעורערת בלגיטימיות של [ההתנגדות] לבין ספקות בנוגע ליעילותה ולאמינותם של אלה שמייחסים אותה לעצמם. מצב זה מנוגד לחלוטין למצב שהיה בימי תנועות השחרור [הערביות] מהאימפריאליזם ובראשית ההתנגדות הפלסטינית בשנות ה-60' וה-70' של המאה הקודמת. הסיבות לכך מגוונות. חלקן ישנות...וחלקן חדשות ונבעו מההתפתחויות, שעיקרן האביב הערבי ותוצאותיו, בפרט בעיראק וסוריה. בין הסיבות הישנות [לירידת קרנה של ההתנגדות ניתן למנות את] ההישגים המעטים של ההתנגדות אל מול ההפסדים [שהיא] צברה בכל הנוגע לזכויות ולשטחים. זאת, בנוסף לפילוגים בין הפלסטינים וחוסר היכולת לפתרם, בשילוב עם פילוגים בין-ערביים בלתי פוסקים. הפילוג היה אחד המאפיינים הבולטים של תנועת ההתנגדות הפלסטינית כשהיא היתה 'חילונית', ומצב זה לא פסק עם הופעת תנועות החמאס והג'יהאד האסלאמי, האסלאמיסטיות.
סיבה ישנה נוספת שממשיכה לצבור תאוצה היא הקרע שהולך וגדל בין אופציית ההתנגדות הפלסטינית החמושה לבין האינטרסים של חלק ממדינות ערב [בכל הנוגע] לסכסוך הערבי-ישראלי. בעיה זו נובעת מפער הולך וגדל בין בין הרציונל של ההתנגדות לבין הרציונל של 'המדינה' [שמשפיע] על היחסים הבינערביים ובמיוחד על היחסים הערביים-פלסטיניים. כך נחשף כיצד המימד הערבי הפך לנטל על העניין הפלסטיני במקביל לכך שהעניין הפלסטיני הפך לנטל על חלק מהערבים. [למשל], השוו בין הלאווים שנקבעו בפסגה הערבית בח'רטום אחרי תבוסת יוני [1967][3] לבין הסכם קמפ דיוויד בין מצרים לישראל לאחר כעשר שנים והשינויים שחלו בעקבותיו בעמדות של מדינות ערב רבות כלפי הסכסוך כולו. מה מביניהם פגע באחר: האם המדיניות הערבית [פגעה בעניין הפלסטיני] או שההתנגדות הפלסטינית [פגעה באינטרסים הערביים]? בהקשר זה, או יותר נכון כתוצאה ממנו, הופיעו בפומבי [גורמים] המתיימרים להיות התנגדות אך אין להם כל קשר להתנגדות. התיימרות זו היא הרסנית והופיעה בעיראק ואחר כך בסוריה לאחר [פרוץ] המהפכה. האזרח הערבי, והפלסטיני בפרט, אינו יודע כיצד לפעול נוכח התנגדות אמתית שאינה מצליחה להביא הישגים ומול התנגדות מתחזה הרסנית, שאינה מעוניינת כלל בהישג אלא [רק] בסיסמא [של ההתנגדות] ובתועלת ממנה.
משעל: אסד התיר לחמאס לפתח טילים במפעליו; דרש מאתנו גיבוי למאבק צבאי במורדים
נושא זה עלה בשיחה, או [יותר נכון] קשרי אבו אל-וליד [משעל] וחמאס עם המשטר הסורי לאחר פרוץ המהפכה [בסוריה]. משעל היה בדמשק כאשר פרצה המהפכה בדרעא. הגעת גל המהפכה והשלכותיו הרבות לסוריה העסיקה מאוד אותו ואת חמאס. בשיחתנו משעל הדגיש שהמשטר הסורי היה נדיב כלפי חמאס והתיר לה לנהל פעילות מדינית ולפתח את הטילים שלה, כדבריו, במפעלים שלו. מסיבה זו משעל פעל רבות כדי לשכנע את המשטר שלא לנקוט בפתרון ביטחוני נגד המהפכה, אלא לבחור ברפורמה ובפתרון פוליטי מקדים.
הוא רצה לשמור על הקשרים [עם המשטר הסורי] ובה בעת הוא תמך בדרישות העם [הסורי]. לכן התגלע משבר בין הצדדים. המשטר רצה שחמאס תגבה ללא וויכוח את האופציה הביטחונית בה בחר, אך חמאס לא יכלה לשאת במחיר הפוליטי של הדבר. הסתבר לי מהשיחה עם אבו אל-וליד והפרסומים בנושא במהלך השנים, כי משעל והנהגת התנועה הבינו את גודל המחיר שהמשטר הסורי ציפה מהם [לשלם על תמיכתו בהם]. הוא רצה להשתמש בקלף הפלסטיני במשחק המדיני שלו בסוריה עצמה לפני [מקומות] אחרים. הם [הנהגת חמאס] גם ידעו כיצד התייחס המשטר בעבר ולפני האביב הערבי לפת"ח וליאסר ערפאת כשהיו בסוריה ולאחר מכן בלבנון.
לאחר פגישות עם אסד וכמה מראשי המשטר, פנה משעל לבירות כדי להיעזר במזכ"ל חזבאללה, חסן נאסרללה, שהביע נכונות לעזור. אולם, הנקודה הבולטת שעולה מהאירועים, ולא משיחתי עם משעל, היא שלאחר הביקור של נאסרללה בדמשק, המשטר הסורי [דווקא] דבק עוד יותר בפתרון הביטחוני. דבר זה מצביע על כך שנאסרללה הוא זה שעודד אותו [את אסד] ללכת בכיוון זה בניגוד למה שקיווה משעל. לאחר שאסד נשא נאום תקיף בעקבות ביקורו של נאסרללה, משעל התבקש להיפגש עם אסד, אך הוא סירב כדי שלא יובן שהוא תומך בתוכן הנאום וניצב לצד המשטר ונגד המהפכה. נראה כי לאחר מכן משעל הבין שהוא עומד בפני דלת ברזל סגורה ולכן הוא עזב את דמשק בינואר 2012 ולא שב אליה עד כה.
אל-דח'יל: בניגוד לסוריה ואיראן, מדינות ערב האחרות אינן זקוקות לחמאס
השאלה שמשעל חוזר ומעלה היא: אם המשטר הסורי ובעלת בריתו איראן הפיקו תועלת מחמאס, כפי שאכן עשו, אזי מדוע אחרים [קרי, משטרים ערביים אחרים] לא מנסים להפיק גם הם תועלת מהקשרים עמה [עם חמאס]? מאחורי השאלה ניצבת העובדה שהמשטרים בסוריה ואיראן טוענים שהם [מייצגי] ההתנגדות, ולכן הם זקוקים ל[קשר עם] חמאס [ועם ארגוני התנגדות] אחרים. [לעומת זאת], לאחרים [כלומר: למשטרים ערביים אחרים] אין צורך דומה בחמאס והצורך של חמאס בהם אינו שונה מהצורך שלה באחרים. ההבדל הזה בצרכים ובסדרי העדיפויות מחייב הבנה בין הצדדים. האם פרישת משעל מהנהגת חמאס בעוד כמה ימים תשנה משהו ביחסיה עם מדינות ערב האקטיביות... או שהמצב יישאר כפי שהוא?"
[1] אל-חיאת (לונדון), 23.4.2017. כותרות המשנה בדוח הן של המתרגם.
[2] הסכם מכה נחתם בין חמאס לבין הרשות הפלסטינית במכה ב-2007 ועוסק בעיקר ביחסים בין הארגונים. ראו דוח ממרי
[3] לא לשלום עם ישראל, לא להכרה בישראל ולא למו"מ עם ישראל.