המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
כותב בכיר ביומון ירדני ממסדי שב אל עלילת הדם של דמשק כדי להזהיר מפני השפעת הציונים
21/4/2017


כותב בכיר ביומון ירדני ממסדי חוזר אל עלילת הדם של דמשק כדי להזהיר מפני השפעת הציונים

 

אבראהים אל-עג'לוני, אינטלקטואל וסופר ירדני העובד במשרד התרבות  הירדני, בעבר עורך מדור התרבות של היומון הירדני הממסדי אל-ראי, ובעל טור בו כיום, פרסם ב-19.4.17 מאמר שכותרתו "דם פלסטיני עבור המצה הציונית". בו חזר אל עלילת הדם של דמשק, לפיה יהודים הרגו בשנת 1840 נזיר נוצרי כדי להכין מדמו מצות לפסח. לדבריו, הוא עושה זאת בשל "דם הערבים והפלסטינים הניגר ברחבי פלסטין" ונוכח השפעתם הרבה של הציונים על מדינות המערב וממשלותיהן, דבר המחליש את האומה הערבית ומתסכל אותה. עם זאת הוא טען, כי הסתערות הציונות על ארצות ערב צפויה להסתיים במאה הנוכחית ועל הערבים למצוא את כוחותיהם העצמיים ואת מקורות רצונם החופשי, כדי להתמודד עם חוסר האונים שלהם, ולהדוף ולהשפיל את האחראים להתעצמותו.

 

המאמר של אל-עג'לוני באל-ראי[1]:


 

להלן תרגום קטעים מתוך המאמר:[2]

 

"אחד האירועים שההיסטוריה זוכרת משנת 1840 היה [אירוע בו] קבוצת יהודים הרגה בדמשק איש דת בעל אזרחות צרפתית יחד עם שומרו האישי הסורי וזיקקו את דמם כדי להשתמש בו [להכנת] המצה של חג תלמודי [קרי, יהודי]. הפושעים נתפסו והם נדונו למוות. גזר דין זה לא בוצע בשל התערבות פוליטיקאים צרפתים, שמוחמד עלי פאשא, מושל מצרים [דאז, ששלט גם על דמשק], ביקש לרצותם... המתווכים [שפעלו למען קבוצת היהודים] בזמנו אצל מושל מצרים, דרשו לערוך משפט חוזר לפושעים, שהודו בפשעם. [המושל] מוחמד עלי פאשא לא הסתפק בַּרצון לרצות [את הצרפתים] אלא אף פרסם צו חנינה [לפושעים].

 

חרף זאת, מסמכים מעידים כי מנהיגי הציונות לא הסכימו שנוסח החנינה יופיע בצו של מושל מצרים והתעקשו למחקו, שכן, עצם רישומו מהווה הוכחה שהפשע אכן התרחש, והם היו נחושים שלא יהיה לו זכר ושההיסטוריה תתעלם ממנו.

 

מה שמוזר עוד יותר מכל מה שהוצג לעיל הוא שהציונים התחקו אחר עקבותיו של ספר [שנכתב בצרפתית] על פרשה זו וקנו [את כל] עותקיו מהשווקים.[3] אלא שאללה גלגל לידיו של אחד הקופטים במצרים [עותק של הספר] וזה פרסם תרגום שלו [לערבית] והמלומד הסורי הידוע, מוצטפא אל-זרקא, כתב את ההקדמה לספר.[4] [בהקדמה אל-זרקא] הסב את תשומת הלב למסורת התלמודית של שפיכת דם 'הגויים', ובפרט של הנוצרים, לצורך [הכנת] המצה המוזרה, שאינה ערבה לחיכם של בני יהֹווה [קרי, היהודים], אלא אם [נמהל בה] דם של אחרים, ובמיוחד של חסידיו של ישו.

 

אני מציין זאת נוכח דם הערבים והפלסטינים הניגר מאז ומתמיד ברחבי פלסטין ומוקז בה עבור מצה ציונית שגודלה כגודל האדמה הכבושה; אני אומר זאת גם נוכח ההשפעה הרבה של הציונים במדינות המערב, שטוענות שהן נוצריות, אך בפועל מסתירות את אמונתן בתלמוד, ונוכח ההשפעות שיש לכך במַשרִק [הארצות הערביות שבמזרח אגן הים התיכון] הערבי האסלאמי שלנו, ובייחוד נוכח מגמות הכניעה [של הערבים] והולכת השולל [שלהם] הממיטות על אומתנו חולשה, תסכול, מבוכה וקהות חושים.

 

הציונות הצליחה להציג את הזאב [כלומר, את עצמה] כשה תמים והעמידה פני מסכנה עד שכל כך התעצמה, עד כדי כך שהיום היא אוחזת ברסן השלטון של ממשלות רבות במזרח ובמערב. אלא שכל זה עומד להסתיים במוקדם או במאוחר. ברגע שבריאות השכל והנפש תחלחל לאומה הערבית אז כל זה ייעלם.

 

אפילו בקרב האנשים הנבונים בקרב היהודים עצמם יש מי שמבינים את מה שאנחנו מבינים וצופים שניסיון ההסתערות של הציונות על ארצותינו יסתיים לפני אמצע המאה הנוכחית או לכל המאוחר בסופה. בין אם היהודים הנבונים הללו סבורים שממלכת ירושלים קיימת בשמיים ולא בארץ ובין אם הם סבורים כי על היהודים להשתלב עם בני אומות [העולם] ולפעול בהתאם לערך האחווה והשוויון ובמנותק מההתנשאות הגזענית [שלהם] – הרי שהם [אלו גם אלו] מייצגים מציאות ששומה עלינו הערבים והמוסלמים להפיק ממנה תועלת. זאת, ובלבד שנצליח להדוף את אסון קהות החושים שרוצח את השכל שלנו ושכמעט פרשֹ את החושך שלו על המציאות התרבותית והפוליטית שלנו והפך את כל האומה לחלשה ותלותית בכל דבר ועניין  אל מול אויביה האורבים לה.

 

המשמעויות של העובדות האלה מובילות לשני כיוונים עיקריים: האחד יביא אותנו לדעת בהכרח מי הם אויבנו גם אם הם מעמידים פנים [שאינם כאלה]; ו[הכיוון] האחר יביא אותנו לחפש את כוחותינו העצמיים ואת מקורות הרצון החופשי שלנו כדי להדוף את [חוסר האונים] הזה ולהדוף ולהשפיל את מי שאחראים להתעצמותו."

 



[1] אל-ראי (ירדן), 19.4.2017

[2] אל-ראי (ירדן), 19.4.2017

[3] הכוונה לספר " Relation historique des affaires de Syriedepuis 1840 jusqu'en 1842 ; statistique général du Mont-Liban" שיצא ב-1846 ונכתב על ידי אשיל לורוט  Achille Laurent .

[4] ד"ר יוסף נאסרללה, קופטי ממצרים, תרגם את הספר מצרפתית לערבית וכן ספר נוסף בצרפתית שעסק בנושא היהודים ופרסמם ביחד בשנת 1899 בחיבור שנקרא בערבית "אל-כונז אל-מרצוד פי קואעד אל-תלמוד" (מילולית: "האוצר הגנוז בעקרונות התלמוד"). בשנת 1968 יצאה מהדורה נוספת של החיבור הזה שכללה הקדמה של השיח' מוצטפא אל-זרקא,  חכם דת סורי בכיר שנחשב למקור סמכות בפסיקת הלכה, שלימד בפקולטות לשריעה בסוריה, בירדן ובמדינות המפרץ, עבד במשרד ההקדשים בכווית, שימש גם כחבר בפרלמנט הסורי וכתב ספרים רבים בנושא ההלכה.