עדות על העינויים בבתי הכלא תחת שלטונו של בשאר אסד
מאז שזכה בשלטון בסוריה, מבקש בשאר אסד ליצור לעצמו תדמית של מי שנאבק למען שיפור זכויות האדם בארצו. אחד הצעדים המשמעותיים שביצע במסגרת מאמציו אלו, היה סגירת בית הכלא אל-מזה הידוע לשמצה. ואולם, השבועון הלונדוני בשפה הערבית, אל-קדס אל-ערבי[1], חושף את העינויים מהם סובלים אלפי אזרחים סוריים ואזרחי מדינות אחרות, שנאסרו, לעתים ללא כל סיבה ולעתים מסיבות טפלות, כגון הימנעות מהצבעה לבשאר בבחירות או יחס מזלזל כלפי אביו, חאפט' אל-אסד, בשיחת טלפון פרטית. את העדות למתרחש בבתי הכלא בסוריה מביא הלאל עבד אל-רזאק, אזרח בריטי ממוצא עראקי, שנכלא בסוריה בין החודשים יולי 2000 ויוני 2001 וסבל מעינויים קשים, וזאת עקב כך ששמו הופיע בפנקס הטלפונים של עצור אחר.
חלק א': המעצר בעיר חמאת
הקדמה: מיהו העד, הלאל עבד אל-רזאק
בפתח הדברים, כותב המראיין, ד"ר בשיר זין אל-עאבדין, כדלקמן: "בסוריה מתבצע פשע גדול באופן פומבי והמוני, אך איש אינו מעז לדבר על כך, משום שעצם ההתייחסות לנושא מהווה - על פי כלליו של המשטר - פשע. מאחורי מחסום האימה והפחד שהקימו מנגנוני המודיעין במשך ארבעה עשורים, נמקים אלפי אזרחים בבתי הכלא הסוריים, בבידוד מוחלט מן העולם החיצון. הם סובלים מעושק, מדיכוי, מעינויים יום-יומיים, מהשפלה ומרדיפות. מרביתם אינם יודעים במה הם מואשמים ואינם יודעים מה יעלה בגורלם. יתרה מכך, רבים מהם איבדו כל תקווה לשוב ולהיפגש עם קרובי משפחתם ולמרות שהם עודם בין החיים, הם נכללים ברשימות הנעדרים.
זהו סיפורו של עד ראייה [הלאל עבד אל-רזאק] למעשי הדיכוי שמבצעים שלטונות הביטחון בסוריה נגד האזרחים. אירועים אלה התרחשו בתקופה שבין העשרים ושלושה ביולי 2000, והעשרים ושניים ביוני 2001, בעידן הנשיא בשאר אסד, שדיבר ימים מועטים לפני שנעצר גיבורו של סיפור זה על "החירויות הכלליות", על "השקיפות", ועל "כבודו של האזרח הסורי".
סיפור זה אינו שונה בהרבה מסיפורם של אלפי עצורים, אבל הוא נבדל בכך שלגיבורו היה את האומץ לצאת ממעגל השתיקה ולדבר על סבלו במשך 11 חודשים בתאי הצינוק של 'סניף פלסטין' [שמו של אחד מבתי הכלא בדמשק]."
בהמשך, מספר הכתב על הלאל עבד אל-רזאק, שנולד בעיראק, נישא לאישה סורית, והוא אב לארבעה ילדים. "הוא מוכר לספורטאים רבים כשחקן כדורסל מצטיין, שהשתתף ברבות מן האליפויות הערביות והאסייתיות". עבד אל-רזאק זכה גם בתעודות הסמכה כמאמן כדורסל באיטליה ובארה"ב ובמשך תקופה ארוכה חי בלונדון עם משפחתו ועבד כסוכן מכירות בחברה לנכסי דלא ניידי. מדי קיץ, היתה המשפחה נוסעת לעיר חמאת שבסוריה כדי לבקר את קרוביה של אשתו. מועדון הכדורסל המקומי, ניצל את כישוריו וחתם עמו על חוזה לאימון הקבוצה. תחת שרביטו, זכה המועדון להישגים ועבד אל-רזאק הגיע לעיתונות המקומית ואף נערך עמו ראיון בביטאון המשטר הסורי, אל-ת'ורה.
משום שהקבוצה אותה אימן נאבקה על אליפות סוריה בכדורסל, ביקש עבד אל-רזאק אישור שהיה למשך שנה בסוריה והעביר את מסמכיו למנהלת הביטחון הכללי."
המודיעין הצבאי בחמאת
עבד אל-רזאק ממשיך לספר את סיפורו: "בעשרים ושלושה ביולי, 2000, התקשר אלי אדם ממנהלת הביטחון הכללי וביקש להיפגש עמי בקשר לבקשת השהיה שהגשתי. נפגשתי עמו והוא ביקש את הדרכון שלי ואת תעודת הזהות של אשתי. באותה שניה, נכנסו שישה אנשים חמושים של [מנגנון] הביטחון הצבאי וביקשו ממני להתלוות אליהם וכך עשיתי. כאשר עליתי למכוניתם, צעק בני: "אבא, לאן אתה הולך?" לא היתה לי תשובה ברורה, אבל אחד החמושים התנדב להשיב: "אבא יעדר למשך שעתיים ואחר כך יחזור".
אותם אנשים חמושים לקחו אותי למרכז המודיעין הצבאי בחמאת, שבפיקודו של 'עמיד' אחמד חלום... הם הכניסו אותי לחדר שהיה בו שולחן אחד ותו לא. המתנתי זמן רב והרהרתי מה יכולה להיות הסיבה שבעטיה אני נמצא כאן. ימים מספר קודם לכן, פשט המודיעין על ביתו של אחד מקרובי אשתי, בשל קשר שהיה לו עם אדם כורדי, ששמו "ג" ושנעצר בשל פעילותו בקרב צעירי העיר חמאת. אלא שאני לא הכרתי את אותו "ג" ולא ידעתי דבר על פעילותו. כל שעניין אותי היה אימון הקבוצה ורבים מחניכי היו חברים במפלגת הבעת' ובמנגנוני הביטחון. אחר כך התחלתי לחשוב שיתכן ואני מוחזק בחדר זה בשל דמיון בשמות או טעות שבוצעה באחד ממנגנוני המודיעין. למיטב ידיעתי, לא ביצעתי כל עבירה על החוק. הרהרתי בכך שיתכן והם רוצים לשאול אותי על קרוב משפחה של אשתי, ששמו "א". באותו רגע, נכנסו השומרים, כשהם מתגרים בי באמצעות כלי הנשק שלהם ומביטים בי במבט מזלזל. השתיקה הארוכה נקטעה כאשר נכנס אדם שקומתו בינונית ויש לו שפם גדול והוא לבוש בגדים אזרחיים. לאחר מכן נודע לי שזהו 'עמיד' מחמד אל-שעאר.
ה'עמיד' הביט בי בשאט נפש ושאל את השומרים: "זהו הלאל?" הם השיבו: "כן, אדוני". הוא שאל אותי בגסות: "אתה מכיר את "ג"?" השבתי: "לא, אינני מכיר אותו". אחר כך הוא יצא מבלי לומר דבר והמשכתי להמתין עד שה'עמיד' זימן אותי למשרדו רחב הידיים. ישבתי לידו, אך הוא גער בי באלימות וציווה עלי לשבת רחוק ממנו, בקצה החדר וכך עשיתי. לאחר מכן, הוא רמז לשומרים, והם הכניסו את קרוב משפחתה של אשתי, כשהוא רועד מפחד. ידיו היו כבולות ועיניו מכוסות בבד. התנהל ביניהם הדיאלוג הבא:
"אתה מכיר את הלאל?"
"כן אדוני"
"מה הקשר שלו עם "ג"?"
"אין לו כל קשר"
"הוציאו אותו החוצה".
בנקודה זו פניתי לקצין, לאחר שפקעה סבלנותי, ואמרתי לו שאין לי כל קשר ל"ג" ושאלתי מה הסיבה למעצרי. הוא אמר לי שאני אינני האדם המבוקש, אבל אני אשאר עמם למשך הלילה כדי להשלים את החקירה. הזכרתי לו כי יש לי ילדים וקרובי משפחה ושהם מודאגים ואינם יודעים היכן אני נמצא. כל שהוא אמר זה: "בבקשה, נראה מחר מה קורה".
במהירות הובילו אותי השומרים אל מחוץ לחדר, כבלו את ידי והביאו אותי לבית המעצר שם קיבל את פני סוהר מפחיד, ששמו עמראן. הוא צעק בפני כדי להפחיד אותי: "עלוב נפש, עמוד דום, ולא.." לאחר מכן הוא גרר אותי אל הצינוק מספר 4 ונעל את הדלת מאחורי. הבטתי סביב. היה זה צינוק צר ומטונף, שהיתה בו אסלה ממנה נדף ריח נוראי. התיישבתי על הרצפה ושחזרתי את השעות האחרונות שעברו עלי כסיוט מטריד. הייתי כולי תקווה שהעניין יסתיים למחרת בבוקר... לבסוף, גברה עלי העייפות. נשכבתי על הרצפה, התעטפתי בשמיכה מטונפת וישנתי עד הבוקר.
עינויים וחקירות
בבוקר יום שני, העשרים וארבעה ביולי 2000, החלה סדרת האימה שנמשכה ללא הפסקה במשך 11 חודשים. התעוררתי לקולן של מכות, קללות, יללות, וקריאות הצלה. נודע לי כי היה זה תחילת העינויים הברבריים מהם סובלים העצורים. הסוהרים היו מגיעים השכם בבוקר ופותחים באלימות את דלתות תאי הצינוק. הם היו מוציאים את הקורבנות ומובילים אותם בעיניים מכוסות כמו עדר כבשים. הבטתי בהם וגופי החל לרעוד מאימה. לאחר מכן, התחילו להכות אותם על גבם ובכל חלקי גופם ללא יוצא מן הכלל באמצעות כבלי חשמל. קולם של המלקים גבר כשהם חוזרים על אותן השאלות: "את מי אתה מכיר?"; "מה הקשר שלך לפלוני?"; "היכן ראית אותו?".
התחלתי לחשוב על כך שמעצרי היה דומה למעצרם של רבים מאלה. הם מצאו את מספר הטלפון שלי בפנקסו של קרוב משפחתה של אשתי, התקשרו אלי, והביאו אותי אל התחנה. זוהי אותה השיטה האכזרית שקיפחה את חייהם של רבים שהיו חפים מפשע והעלימה אותם למשך שנים ארוכות בבתי הכלא, רק משום ששמותיהם או מספרי הטלפון שלהם הופיעו בפנקסו של חשוד מסוים. ציפיתי שהמלקים יגיעו ויקחו אותי כדי לענותי בכל רגע. ואמנם, אחד מהם הגיע הוציא אותי מהצינוק, כיסה את עיני, וגרר אותי לחדר החקירות. אחד החוקרים נכנס ונתן לי עט ונייר כדי שאכתוב את סיפור חיי במלואו! כאשר כתבתי לו את סיפור חיי, הוא לקח את הנייר והחל לערוך בו תיקונים. הוא מחק כמה שורות והוסיף שורות משל עצמו. הבעתי את התנגדותי ואז הוא אמר לי: "אתה רוצה ללמד אותי את העבודה שלי?" הוא יצא מן החדר ואז חזר והודיע לי שה'עמיד' מעוצבן מכך שאני מתעקש שלא להודות. אמרתי לו שאין לי שום דבר להודות בו. הוא הורה לי לחתום על מה שכתבתי. לאחר מכן הם שבו לשאול את "א" מה הקשר שלי עם "ג" והוא השיב שאין כל קשר. כאשר הם וידאו זאת, הם החזירו אותי לצינוק הבידוד ושם הושארתי שמונה ימים, במהלכם לא דיבר אלי איש.
העינויים היו מתחילים מדי יום בשעה שמונה בבוקר ונמשכים עד שתיים בצהרים. לאחר מכן הם היו מתחילים שוב בשמונה בערב ונמשכים עד 11 בלילה. למרות שאני לא הייתי נתון לעינויים, צעקותיהם ויללותיהם של העצורים היו חזקות מצליפות השוט, שהשמיעו קול זעקה מפחיד לפני שנחתו על גבם של העצורים... נתקפתי פחד, בעיקר כאשר אחת הכלואות בצינוק בידוד חטפה התמוטטות עצבים והחלה לצרוח בקולי קולות, עד שהעבירו אותה לבית החולים.
בשבת, העשרים ותשעה ביולי, 2000, הגיע ראש החוקרים, 'ראיד' ע'סאם אל-ג'ואד, והחל לעבור בין תאי הצינוק ולהתבונן בעצורים. כאשר הגיע לצינוק שלי, הוא פתח את הדלת ואמר לי: "בני, אנו יודעים שאתה חף מפשע וממתינים למכתב מדמשק, כדי שנוכל לשחררך היום או מחר". הוא הציע לי להעביר אותי לתא המעצר הכללי ושמחתי על כך והודיתי לו. כאשר העבירו אותי, מצאתי את עצמי עם חמישה עשר עצורים אחרים והתחלנו להחליף מידע. שאלתי כל אחד מהם במה הוא מואשם ואני מעביר אליכם את הפשעים שביצעו:
הראשון נמנע מלהצביע לבשאר אסד בבחירות לנשיאות ובעקבות זאת גררו אותו לכלא והחלו להכות אותו מכות רצח בשל התמרדותו;
לגבי השני, נטען באחד מדוחות המודיעין שהוא אמר: "אנשי חלב וחמאת גיבורים משום שהם נאבקו" [הכוונה לטבח עשרות אלפים בחמאת בשנת 1982]. הוא היה ילד בן 4 כאשר פרצו אירועי חמאת. למרות זאת, השתמשו נגדו במכות חשמל כדי שיודה בכך שאמר את הדברים;
השלישי דיבר בעצב על שיחת טלפון שהתקיימה בינו לבין קרוב משפחתו ובה אמר שהוא עומד לנסוע לקרדאחה במסגרת משלחת רשמית, כדי לבקר את קברו של הנשיא, חאפט' אסד. כאשר שאל אותו קרוב משפחתו מה הוא מתכוון ללבוש, הוא השיב: "תחתונים אדומים". הוא לא ידע שהמודיעין מצותת לשיחות, ונעצר בו ביום. המלקים מלאו את התחייבותם בפניו להפוך את צבע תחתוניו לכחול, מעצמת העינויים שספג;
הרביעי נעצר משום שבשטח שבבעלותו נמצא ציוד לחפירת ממצאים ארכיאולוגים; החמישי הואשם במכירת סיגריות מוברחות. כולם סבלו מכל סוגי העינויים, כגון הלקאות ומכות חשמל. לעומת זאת אני, ניצלתי מן העינויים בשל המאמצים שהפעילה למעני הנהלת מועדון הכדורסל.
לאחר שלושה ימים בבית המעצר הכללי, נמסר לי כי הגיע המברק מדמשק. אני הייתי 'על קוצים' בציפייה למברק זה, כדי שאוכל לשוב לילדי שאיבדו אותי ולא ידעו לאן הלכתי. במהרה, אבדה תקוותי, כאשר החוקר הודיע לי כי אני נדרש בדמשק ועלי לעבור לשם להשלמת החקירה.
לאחר מכן, הובלתי החוצה, יחד עם שלושה אחרים, כשאני כבול. הובילו אותנו בשתי מכוניות שבכל אחת מהן היו ארבעה אנשים חמושים ברובי קלצ'ניקוב... היה עלינו להרכין את ראשינו משך כל הנסיעה ובכל פעם שמי מאתנו הרים את ראשו, היה השומר הולם בצווארו בכל כוחו וצועק: "הורד את ראשך, כלב". לבסוף הגענו ל"סניף פלסטין".
חלק ב: המעבר לבית הכלא בדמשק
"סניף פלסטין"
מנהל הכלא, ששמו אחמד, הביט עלינו בשנאה ולפתע צעק: עמדו דום, חמורים". לאחר מכן הורה להעביר אותנו לחדר סמוך בו המתנו כשאנו סובלים מחום השמש ומריבוי המקקים. דפקתי על הדלת וביקשתי ללכת לשירותים. אחד השומרים השיב לי בלעג: "תמתין קצת, וניקח אותך [למלון הפאר] מרידיאן". המשכנו להמתין ארבע שעות. לאחר מכן נכנס אדם והתחיל לרשום את הנתונים שלנו במלואם. הוא לקח את חפצינו לכספת. אז התנהל בינינו הדיאלוג הבא:
"מה שמך?"
"הלאל עבד אל-רזאק"
"מהי אזרחותך?"
"אזרחותי או מוצאי?"
"אזרחותך"
"בריטית".
הוא השתתק לרגע ואחר כך הלך למשרד המנהל שזימן אותי פעם נוספת ושאל: "מה אזרחותך?" "בריטית", השבתי. אבל הוא אמר: "יא מניוכ ["הומו"], אתה עראקי." אחר כך הוא פנה לשומרים ואמר: "תורידו את הכלב הזה לתא בידוד מספר 11".
בנקודה זו פקעה סבלנותי ואמרתי לו: "על איזה תא בידוד אתה מדבר? במה אני מואשם? מדוע אתם מתייחסים אלי כך?" אלא שלמרבה הפתעתי, הוא צרח במלוא כוחו: "קחו את החמור הזה לתא בידוד מס' 11". הוא לא הספיק לגמור את דבריו וכבר התנפלו עלי כמה מן השומרים וגררו אותי באלימות אל מחוץ למשרד כשהם צורחים עלי: "תוריד את הראש", "תמשיך ללכת לאורך הקיר". הם הורידו אותי באמצעות סולמות למרתף שם ראיתי כמה תאי ברזל משני צדי המסדרון. הם רצו מלפני ומאחורי עד שהגענו אל קצה המסדרון. הם פתחו את אחת הדלתות והשליכו אותי לתא מספר 11."
תא מספר 11
המראיין, ד"ר בשיר זין אל-עאבדין, כותב: "הלאל מסביר לי שכל מה שסיפר לי עד כה היה רק הקדמה קצרה לסבלו הארוך בצינוק מבודד במשך שישה חודשים. גובה הצינוק היה מטר שמונים ורוחבו שמונים סנטימטר. נדפה ממנו צחנה וכמעט ולא הגיע אליו אוויר או אור. משום כך, הפך הצינוק לבית קינון למקקים ולכינים. משום שגובהו של הלאל מטר ותשעים, הוא לא יכול היה להתמתח במשך שישה חודשים, גבו התעקם, והוא החל ללכת כאדם זקן שעבר את גיל השמונים.
הוא מתקשה לדבר על הנושא והיה מעדיף לשכוח את התקופה השחורה הזו. ואולם, יללות המעונים וסבלם של העצורים דחפו אותו להיזכר בכל פסיק, משום שהוא נשבע בפניהם שהוא ידווח לעולם את שראה ויקרא לבעלי המצפון לסייע בהסרת הסבל ממאות עצירים שנעצרו, כמוהו, באמצעות פנקסי טלפון וללא כל חשד או אשמה.
הלאל התיישב על רצפת הצינוק על גבי שמיכה רטובה ומצחינה והחל להרהר במצב... שמו הפך כעת ל"תא בידוד מס' 11" ואוי ואבוי לו אם הזכיר את שמו האמיתי. בין לילה הוא הפך לאסיר משולל כל רצון, שאין בבעלותו דבר...
הלאל מספר על הבוקר הראשון בתא הבידוד: "התעוררתי וגיליתי שחרק עקץ אותי בפני ועיני השמאלית התנפחה. עדיין לא הייתי מודע לחוקי הכלא והתחלתי לדפוק על הדלת עד שהגיע אלי סוהר ענק ששמו, האדון חסן. הוא פתח את הדלת ואמר: "מה אתה רוצה?" אמרתי לו: "תראה את העין שלי". הוא זרק מבט שלא עורר כל תחושת ביטחון ואמר: "בוא תתקרב אלי". כאשר התקרבתי, הוא הלם באגרופו בעוצמה בעיני הימנית ואני התמוטטתי על רצפת הצינוק מרוב כאבים. הוא נעל את הדלת מאחורי, כשהוא ממלמל קללות קשות ביותר.
עד סוף היום כבר הכרתי את חוקי הכלא במלואם. לא היתה לנו זכות לדפוק על הדלתות. ההזדמנות העיקרית עבור הסוהרים להביא את הנטיות הסדיסטיות שלהם על סיפוקן היתה כאשר העצירים היו מוצאים מתאי הצינוק לשירותים. היו 19 תאי בידוד וארבעה תאים זוגיים. 42 עצירים היו הולכים בתור לשני בתי מרחץ, שלוש פעמים ביום. הסוהרים היו מוציאים אותנו אחד אחרי השני כשהם מכים בנו ומלקים אותנו. נאסר עלינו לשהות בשירותים יותר מאשר חצי דקה. אני חייב להודות שבפעם הראשונה שיצאתי ספגתי מנה גדושה ממכותיו וקללותיו של האדון חסן. לא מצאתי כל סיבה לכך והבעתי את התנגדותי בקולי קולות. הזכרתי לו שאני בן-אדם כמוהו והוא צעק בפני: "שתוק, יא כלב, אם אתה לא רוצה לאכול את החרא שלך".
בשל ההצקות האלה ובשל העדר מים וסבון, מרביתנו נפגענו מטחורים ודם היה מכסה את בית השימוש. אם אחד מאתנו היה מתעכב בשירותים, הוא היה מוצא בכוח ונגרר לצינוק שלו במכות ובמלקות. בכל צינוק היה מגש לאוכל ולשתייה. בשל הסבל שגרמו לנו הסוהרים, נאלצו רבים מאתנו לעשות את צרכיהם במגשים, כאשר גברו מחלותינו, ואחר כך לרחוץ אותם, ולשוב להשתמש בהם לאוכל.
משום שלא הייתי נאשם מהדרגה הראשונה, לא טעמתי ממנות העינויים מהן סבלו האסירים האחרים, אבל קולות המעונים ששמעתי, כאבו בנפשי יותר מהצלפות השוט במקרים רבים. משמרות העינויים היו מתחילות בשעות הבוקר המוקדמות ונמשכות עד לשעה אחת וחצי. היתה גם משמרת נוספת בלילה, שהחלה בשעה שבע ונמשכה עד לשעה עשר בלילה. לעתים, היא היתה נמשכת עד לשעה שלוש לפנות בוקר. היינו שומעים את קללותיהם של המצליפים ואת קריאות העזרה של המעונים. היינו יכולים לקבוע את סוג העינוי בהתאם ליללות המעונים, בין אם המדובר ב"כסא גרמני", הגורם לשבירת עמוד השדרה, תליית המעונים בידיהם והצלפה על כל חלקי גופם, כשהם ערומים, או הצלפה בכבלי חשמל עבים.
נתקפתי אימה ופחדתי שהמצליפים יגיעו בכל רגע וייקחו אותי לחדר העינויים. בכל פעם ששמעתי פסיעות בקרבת תאי, הייתי נאחז חיל ורעדה. במשך 11 יום הייתי במצב הזה ודלת חדרי נפתחה רק כדי להוציא אותי לשירותים. ישנתי וישבתי על השמיכה שהתעפשה בשל הרטיבות, עד שבגדי השחירו בשל העדר אוורור ובשל הרטיבות. גופי התמלא בדלקות עור ובנפיחויות. אפילו הסוהרים היו נרתעים מן הסרחון שנדף ממני, בעת שעברו ליד הצינוק שלי. כל תחינותיי בפניהם שיחליפו את השמיכה המעופשת, לא הועילו.
לאחר היום האחד עשר, הופיע אחד המצליפים בתאי והעל אותי לחדר החקירות, כשעיני מכוסות. לאחר מכן נכנס אחד החוקרים והורה להסיר את הכיסוי מעל עיני. הוא נתן לי נייר ועט כדי שאכתוב את סיפור חיי פעם נוספת! כאשר סיימתי לכתוב, חייך החוקר ובישר לי שאני לא אשאר אצלם יותר משבועיים. ביקשתי ממנו שיורה להעביר אותי לתא המעצר הכללי משום שאינני יכול לשאת עוד את הכליאה בבידוד. הוא ביקש ממני להיות סבלני ואמר לי: "הכליאה בבידוד טובה יותר עבורך". לאחר מכן הוחזרתי באותה הדרך אל תאי וביליתי בו את ששת החודשים הבאים מבלי שאיש ידבר אלי או יחקור אותי שוב.
תנאי הכליאה
חליתי במעי הגס וסבלתי מאסתמה כרונית. כל גופי הפך לרגיש, אך למרות זאת נמנע מאתנו טיפול משך כל שהותנו בכלא. כתוצאה מן המחלה ומאובדן התאבון, ירד משקלי בארבעים וחמישה קילוגרם. שפמי התארך עד שכיסה את פי. במשך כל התקופה, הותר לי להסתפר רק פעם אחת. להתגלח מותר היה פעם בשבוע, אבל נאסר לקצר את השפם. הגילוח היה אחת ההזדמנויות הבולטות עבור המצליפים לממש את תחביב העינויים שלהם. הם היו מכים באסירים על ראשיהם ועל צווארם ואוי ואבוי אם היה מישהו מעיז לפתוח את עיניו בעת הגילוח. בנוסף, לא התירו לנו להתקלח אלא פעם בחודשיים. המים היו חמים בקיץ וקפואים בחורף. הותר לנו לכבס את הבגדים רק פעמיים במשך כל תקופת המאסר בבידוד. משום כך, הבגדים נקרעו בשל הצטברות הזיעה וריבוי המכות.
אסור היה לדבר לכל אורך התקופה וכל ניסיון לקרוא בקוראן היה מדוכא בברבריות. פעם אחת, העז אחד האסירים לקרוא כמה סורות מתאו, צינוק מס' 17. כאשר שמע אותו הסוהר חסן, הוא פרץ לתאו והחל להכותו מכות רצח, תוך שהוא צועק עליו: "חי אללה, אל תעשה זאת שוב, אחרת אני אשתין לתוך פיך". אסיר אחר שפתח בהטפה, שמעתי את אחד הסוהרים מכה אותו בכל חלקי גופו ואומר לו: "אם אני אשמע אותך פעם נוספת מטיף, אני אשבור את ראשך, יא ערץ".
גם אני שילמתי מחיר יקר עבור הנטייה ההומניסטית שלי. כאשר שמעתי קריאת עזרה חנוקה מאישה פגועת אסתמה באולם השינה של הנשים, דפקתי על דלת הצינוק שלי, עד ששמעתי את הסוהר חסן כשהוא צועק: "מה אתה רוצה, יא כלב?" נתתי לו את משאף האסתמה, שהבעתי עמי מחמאת ואמרתי לו: "תן את זה לאישה המסכנה". לא הספקתי לסיים את דברי, והוא נתן לי שלושה אגרופים בראשי ונפלתי על הרצפה. לאחר מכן הוא המשיך במכות וקללות מזוויעות. כבר לא הייתי מסוגל לקלוט דבר, אבל שמעתי את האדון חסן נועל את דלת הצינוק ואומר: "תתנהג בסדר, יא ערץ, אצלנו אין הומאניות כאן".
צורת ההודעה על הגעת האוכל מעולם לא התחלפה. הסוהר רפיק היה צורח מתחילת המסדרון: "יא כלבים, האוכל היווווווווום: מרק ואורז. שכל אחד יפנה את פניו לקיר ומי שאני אראה שאינו מפנה את פניו לקיר, אני אעשה בו "את מעשה שבט לוט" [הומוסקסואליות]. האוכל היווה את שיא גועל הנפש והבישול הגרוע. היינו אוכלים מרק עוף מבלי שנראה עוף בכלל, משום שהסוהרים ועוזריו של מנהל הכלא היו לוקחים אותו לפני שהגיע אלינו. לעתים קרובות הייתי מוציא מהמרק את המקקים והחרקים ושותה אותו. אם הארוחה היתה תפוחי אדמה מבושלים, או באירועים מיוחדים - תפוחים, הם היו מיידים אותם בראשינו המופנים לקיר. היינו זוכים לקבל שתי ביצים לשבוע. הסוהרים היו מסתירים את הפירות והלחם הטרי מעיני המנהל מעל תקרת צינוק מס' 1, ואחר כך היו לוקחים אותם עמם בסוף העבודה.
סבלנו מקור נוראי בחורף ומחום מחניק בקיץ. השמיכות המטונפות שירשנו מן האסירים שקדמו לנו לא הוחלפו לכל אורך השהות בבידוד. בנוסף לכינים ולמקקים, סבלנו מאוד מעכברושים שהיו פורצים לתאינו, במנוסה מהחתולים המורעבים שהם היו שולחים כדי להיפטר מאותם עכברושים. לעתים קרובות היו החתולים גוררים את צידם אל פתחי האוורור ואנו היינו לומדים על מותו של העכברוש, בשל הדם שטפטף על ראשינו בזמן השינה...
כמה פעמים חטפתי התקפת עצבים והתחלתי לצעוק במלוא כוחי: "מדוע אתם עושים לי את זה? במה אתם מאשימים אותי בדיוק? אני אורח בארצכם, האם ככה אתם מתנהגים לאורחים?" היינו ממתינים לשעות הלילה בהן היו הסוהרים ישנים כדי לשוחח בינינו בלחישות. בדרך זו הכרתי כמה מהאסירים בתאי הבידוד..."
חלק ג: עדויות על סבלם של האסירים
מסיפורי תאי הבידוד
המראיין כותב כי הוא ביקש מהלאל לספר כמה מסיפוריהם של שכניו בתאי הצינוק המבודדים. הוא נזכר בעצב רב בסבלו של האסיר בצינוק מס' 19 וביחס הרע שספג מהסוהר מחמד, שנהנה להכותו בכל פעם שהגיע תורו לצאת לשירותים. הוא היה מורה לו לשים את ידיו מאחורי גבו, היה מכסה את עיניו ואז היה נשמע קול סטירה מהדהד... הסוהר השני במשמרת, רפיק, היה צוחק ואומר לו: "יא מחמד, לא שמעתי". מחמד היה נתקף בחמת זעם וצועק על האסיר: "ינעל אבוכ, יא בן כלב, ככה את מבייש אותי מול חברי?", והיה נותן לו סטירה נוספת, שגם היא לא היתה מוצאת חן בעיני רפיק, שהיה בא ומבצע את אותו הטקס בעצמו... צוחק צחוק ניצחון ואומר: "ככה אני רוצה שתעשה, לך תשתין". תהליך זה היה חוזר עם כמה מן האסירים כשהגיע תורם ללכת לשירותים.
האסיר בצינוק מס' 13 סבל מסכרת ולא היה יכול להירדם אם לא היה מקבל זריקה בערב. המסכן היה מתחנן בפניהם מדי יום במשך שעות שיתנו לו את הזריקה, אבל הסוהרים היו מעכבים זאת במתכוון. בסופו של דבר היה בא אחד מהם ומתעקש לתת לו את הזריקה בעצמו. היינו שומעים את צרחותיו כתוצאה מהדקירה שקיבל מהסוהר, שהיה אומר לו: "קח, אינעל אבוכ, יא ערץ". הטרגדיה הזו נמשכה מדי יום לאורך כל תקופת שהותי בכלא.
מצינוק 16 נדף ריח מסריח במיוחד. לאסיר ששהה בו לא הותר לנקות את הצינוק או אפילו להתרחץ או לכבס את בגדיו. בכל פעם שיצא לשירותים היו הסוהרים שואלים אותו מדוע הוא מסריח ויורקים בפניו, כשהוא שותק. בצינוק מס' 17 שהה "ג" עצמו. המצליפים היו מוציאים אותו לחקירות מדי יום והוא סבל מכל סוגי העינויים, שלא פסקו אפילו ליום אחד בכל ששת החודשים ששהיתי בבידוד."
המעבר לתא המעצר הכללי
בסוף ינואר 2001, הובילו אותי המצליפים אל חדר החקירות פעם נוספת. כאשר נכנס החוקר, שאלתי אותו: "האם החקירה עדיין לא נגמרה?" הוא השיב לי בקרירות שאינני מואשם ולכן הם התחילו [לחקור] את האנשים החשובים ונדרש להם זמן רב כדי לקבץ את כל דבריהם. הוא הבטיח לי שאני אצא בקרוב. היתה זו הפעם הראשונה שיצאתי מהמרתף של "סניף פלסטין", ומראי היה מזוויע. שפמי כיסה את פי לגמרי, משקלי פחת, ופני השתנו. תאים רבים בגופי מתו וכבר לא יכולתי ללכת או אפילו לעמוד. ביקשתי רשות מהחוקר לשבת על הרצפה. הוא התיישב על הכסא ושאל אותי את אותן השאלות שהופנו אלי לפני שישה חודשים: שמי, עבודתי, קשרי עם "ג". כאשר הוא לא שמע כל דבר חדש ממני, הוא אמר בשקט: "יאללה, לך". התחננתי אליו שיעביר אותי לתא המעצר הכללי, משום שאינני יכול כבר לשאת את הבידוד. הוא רשם את מספר הצינוק שלי והורה להשיב אותי אל הבידוד.
לאחר תשעה ימים, ניתנה ההוראה להעביר אותי אל תא המעצר הכללי מס' 4. יצאתי עם האסירים לשם וכאשר נפתחה הדלת, יצא החוצה ריח מסריח. הבטתי אל תוך הצינוק וראיתי שהוא מלא עד אפס מקום. 46 האסירים לא שמחו לראות אותי משום שהם ידעו שאני אחלוק איתם את המקום הצר הזה, שגודלו 4X5 מטרים. לא שלטתי בעצמי והתחלתי לצרוח: "החזירו אותי לבידוד, החזירו אותי לבידוד". הסוהרים דחפו אותי פנימה ונעלו את הדלת.
המראה בפנים היה מדכא ביותר. לא היה מספיק מקום בשביל שכולם יוכלו לשבת וחלקם נאלצו לעמוד. אבל אני שמחתי מאוד כשהתברר לי שיש בית מרחץ בתוך הצינוק. התרחצתי ואחר כך נדחקתי בין כל האנשים. השאלה הראשונה שהופנתה אלי היתה מה הסיבה לכליאתי. השבתי להם שלא הופנתה אלי כל אשמה ושאני אצא תוך שבועיים לכל היותר. לא ידעתי שאני אשהה עוד חמישה חודשים באותו תא מדכא. מצבי השתנה מאוד בתא המעצר הכללי. התחלתי לאכול ולשתות ולדבר עם האסירים. העברתי שעות ארוכות בדיבור ובהאזנה לטרגדיות שלהם."
מסיפורי תא המעצר הכללי
"...סלימאן שהה 11 חודשים בתא המעצר הכללי. הוא לא נעצר לבדו. אמו, בת השבעים, שהתה בתא המעצר של הנשים. הם הואשמו בכך שאחד מקרוביהם בחו"ל התקשר אליהם בטלפון ושאל אותם מה מצבם, לאחר מותו של חאפט' אל-אסד. הם השיבו באופן ספונטני: "עושים חיים". המילה הזו הספיקה כדי לגרור אותם לכלא.
אבו אימן מלאד'קיה, אדם מבוגר, בן 67, הואשם בכך שנפגש עם אדם המשתייך ל'אחים המוסלמים' בעת שעלה לרגל למכה בראשית שנות השמונים. אותו אדם נתן לו סכום של 500 ריאל עבור משפחה נזקקת בסוריה. לאחר כמה שנים, החליט אותו אדם לשוב לסוריה. הוא הלך לשגרירות הסורית במדינה בה חי ומסר הודאות מפורטות, תוך שהוא מזכיר את שמו של אבו אימן מלאד'קיה ואת העובדה שביקש ממנו להעביר את הכסף. כאשר השגרירות העבירה את המברק לדמשק, אבו אימן היה בטיפול בבית החולים בעקבות התקף לב. הוא נגרר מבית החולים ל"סניף פלסטין" להשלמת החקירה.
מחמד שאהר, צעיר מחמאת נשוי ואב לשבע בנות הואשם ב"הטפה לקוראן ולסנה" בקרב הצעירים. כאשר ראיתי אותו הוא כבר שהה שנה וחצי בכלא. אחד הסוהרים הקפיד לדחוף את ראשו לתוך האסלה, לדרוך על ראשו בנעליו הצבאיות, ולמרוח זוהמה בשערותיו. כתוצאה מפעולה חוזרת ונשנית זו, נפצעה אחת מלחייו ובחלקים ממנה כבר לא צמח השער, כמו גם בשפמו.
היתה קבוצה של כעשרים ושמונה צעירים סורים ופלסטינים שנענו לאינתיפאדה הפלסטינית וניסו באופן כושל להבריח נשק לאדמה הכבושה דרך הגבול הירדני, שם הם נעצרו. התפלאנו לגלות שאותם אנשים סבלו את סוגי העינויים הקשים ביותר ב"מבצר העמידה האיתנה וההתנגדות" [הכוונה לסוריה], ועוד ב"סניף פלסטין"!
היתה גם קבוצה של עראקים שניסו להסתנן לגבול הסורי, כדי להגיע ללבנון, ומשם לאירופה. אותם מסכנים נמלטו מן המצור ומן המצוקה הכלכלית בארצם כדי לסבול סבל רב בארץ-האחות.
אני זוכר בקרב האסירים גם אדם שנעצר באשמה של מכירת קלטות אסלאמיות מול אחד המסגדים. למרות שהקלטות קיבלו אישור, הוא נעצר וסבל מעינויים.
אינני יכול לשכוח אדם אחד שהיה עמנו ושמו נעים. רגלו היתה קטועה והוא הואשם שהשתתף בניסיון להבריח נשק דרך הגבול הסורי לירדן, ומשם לפלסטין. המצליפים היו מכים אותו על רגלו שנותרה ובמו עיני ראיתי את הבשר נופל ממנה כאשר הוא חזר מחגיגת העינויים. אנו היינו נושאים אותו אל השירותים. למרות שרגלו התנפחה, הוא היה מוזמן פעם אחר פעם לחקירה כדי להוציא ממנו עוד הודאות. לא היה דבר שהיה קשה יותר עבורנו מאשר לשאת אותו מדי יום ולהעבירו לידי המצליפים, שהיו גוררים אותו לחדר העינויים, ממנו היינו שומעים את צרחותיו ותחינותיו.
היה עמנו גם 'עקיד' לשעבר בצבא הסורי. הוא היה מבוגר ולבו חלש. הסוהרים מנעו ממנו תרופות והוא היה מתחנן בפניהם שיביאו לו סוג של כדורים, שהוא היה שם מתחת ללשונו. אבל הם לא היו נענים לתחינותיו. פעם אחת, הוא התמוטט על רצפת הכלא וקצף החל לצאת מפיו. דפקנו על הדלת והוצאנו אותו על כפיים למסדרון. הסוהרים הכו אותו ואמרו לו: "קום, יא ערץ..." כאשר מצבו לא השתפר, הם הביאו את האח שבדק את לחץ הדם שלו וגילה שהוא במצב חמור. הם לקחו אותו ולאחר כמה זמן באו וביקשו את בגדיו וחפציו ונאמר לנו שהוא מת. למרות צערנו עליו, לא נתקלנו בתחושה של חרטה או אשמה בקרב המצליפים, שאמרו לנו לאחר מכן: "כולכם תמותו מושפלים, כמו הכלב הזה"..."
תיאורי עינויים
"...הלקאות באמצעות כבלי חשמל היו דבר שבשגרה. איש לא ניצל מכך. ואולם, אלו שהואשמו בהאשמות "חמורות" סבלו מסוג אחר של עינויים המכונה "כסא גרמני", עליו מושב האסיר, ואחר כך הוא מכופף לאחור עד שראשו מתקרב לרגליו והוא מאבד את ההכרה מרוב כאב. לעתים קרובות סבלו האסירים מכאבים כרוניים בגב, כתוצאה מכך. כאשר שבו אלינו חברינו לתא המעצר, לאחר שישבו על כסא זה, היינו משכיבים אותם על הרצפה ומעסים את גבם. הם היו ממשיכים לשכב ימים ארוכים משום שלא היו מסוגלים לקום וללכת.
המצליפים נהגו להשתמש ב"סד". הם היו מוציאים את ראשו ורגליו של האסיר ומותירים את גבו וישבנו בצדו האחר. אז הם היו מכים אותו באלה עד שהיה מודה בכל מה שהוכתב לו.
לעתים קרובות סבלו חברי לתא המעצר מכך שנתלו כמו בשר כבש, הופשטו מבגדיהם, והוכו בכל חלקי גופם. המכות לא גרמו לכאב פחות מזה שנגרם מכך שהגולגולת נשאה את מלוא כובד משקלו של הגוף. האסיר היה שב לתא כשהוא אינו מסוגל להניע את ידיו והיה נותר במצב זה במשך כמה ימים... לעתים קרובות הם היו לוקחים את האסיר ומותירים אותו לעמוד מחוץ לחדר החקירות כל היום, כשהוא כבול ועיניו מכוסות, ואחר כך היה יוצא הסוהר ואומר לו: "רד, יא כלב, מחר נראה מה נעשה אתך"..."
תא המעצר של הנשים
הלאל מעריך את מספר האסירות בארבע עשרה. חלק מהאסירות החזיקו עמן את ילדיהן. בתא המעצר של הנשים היה ילד בן ארבע ואחר בן 11. הם היו רואים כיצד מקללים את אמהותיהם בביטויים המתועבים ביותר, המעוררים צמרמורת, ושומעים את קולות העינויים. שנתנו היתה נודדת למשמע בכיים של הילדים, שהזכירו לנו את ילדינו. איש מאתנו לא ידע מה מצב משפחתו, לאחר שנותק הקשר עם העולם החיצון.
היתה ילדה בת 16 ששיננה את הקוראן וילדה אחרת בת 17. שתיהן הובאו יחד עם אביהן. היתה אישה שנישאה לפני חמישים יום והיתה בהריון. אני זוכר ששמעתי שלוש פעמים קולות של נשים שהפילו את עובריהן. הן צעקו ותבעו רופא, אבל הסוהרים השיבו: "מה זה ענייננו, אלו עניינים שלכן הנשים, הסתלקו מכאן"...
החמלה והרחמים מתו בלבותיהם של אותם סוהרים שכבר לא הבחינו בין גבר, לאישה, ולילד. הנערה בת השש עשרה נכלאה באחד מתאי הבידוד ואחד הסוהרים פתח את הדלת ללא אישור. היא החלה לצרוח בשל אובדן כבודה. כאשר הדבר חזר על עצמו, החלו כל האסירים בתאי הצינוק לדפוק בידיהם על דלתות הברזל, מתוך זעם על הפגיעה בכבוד, עד שירד ה'עקיד' וכמה קצינים והעבירו את הנערה למקום אחר. כאשר הצלחנו ליצור קשר עם תא המעצר של הנשים... הנערה המסכנה הזו בקשה את אביה ובכתה בכי ששבר את ליבנו. היא התלוננה בפניו על הסוהר שאדי שהיה סוטר לה על פניה ומקלל אותה בצורה מתועבת. קולה עודנו מהדהד באזני כשהיא קוראת: "אבא, אבא, השומר שאדי מרביץ לי". כל האסירים בכו יחד עם אביה על העדר הבושה ועל ההשפלה.
כמה מן האסירים סיפרו לי שהם ראו את אחת הנשים בחדר החקירות. היא הופשטה על ידי המצליפים וניסתה להסתיר מה שיכלה באמצעות ידיה, כשהיא מייבבת וקוראת לעזרה. בתא המעצר היו מתקבלות מדי כמה זמן נשים שהואשמו בזנות. הנשים האחרות היו סובלות רבות מן המוסר הלקוי של אלה. הסוהרים היו פותחים את תא המעצר של הנשים כדי ליהנות מצפייה בריקודיהן ואנו היינו שומעים הכל. אם אישה בעלת כבוד היתה מתלוננת על כך, היה השומר צועק עליהן: "תשתקו, יא כלבות, היא יותר מכובדת מכולכן". יתרה מכך, הם היו מרעים במתכוון לאישה שהגנה על צניעותה והיו מכנים אותה בשמות גנאי המתועבים ביותר. אנו שמענו ולא יכולנו לעשות דבר.
חלק ד: הסוהרים והשחרור
השחיתות
...שמו של מנהל הכלא היה אחמד והיו לו שלושה סגנים: שאדי, חאתם, ואבו עצאם. אלו היו אנשים מהסוג הגרוע ביותר ודברי התועבה לא היו עוזבים את לשונותיהם לעולם. היו שלוש קבוצות של חמישה שומרים בכל אחת...
שלוש הקבוצות האלה שמרו בתורנות על תאי הצינוק. הסוהרים נבחרו בקפדנות מקסימלית. הם כולם היו מבני העדה [העלוית] השלטת ולכולם היה עבר של מעשים שפלים. הם כולם היו אכזריים ביותר ובעלי מוסר ירוד. הם היו מקללים זה את זה ונהנים מעינוי האסירים. הם היו מתחרים ביניהם מי יפגע יותר באסירים. בית הכלא היה מקור פרנסתם היחיד, והצורך הזה יצר שוק שמי שאינו מעורב בו אינו מכיר אותו.
בשלב הראשון, המנהל משתף פעולה עם כנופיות מחוץ לכותלי בית הכלא, כדי לזכות ממשפחתו של האסיר בסכום כסף גבוה בתמורה לביקורו. הם היו מתחלקים ביניהם בסכומים אלה, על פי מפתח מוסכם. נודע לנו שמנהל בית הכלא מקבל 5000 לירות סוריות על כל ביקור, באמצעות כנופיה המשתפת עמו פעולה מחוץ לכלא.
לאחר מכן, מעבירים בני המשפחה למנהל הכלא את הבגדים והאוכל שהביאו לקרוביהם העצורים והוא מתחלק בשלל עם השומרים. לאסיר מגיע רק מעט מכל זה. אם בני המשפחה השאירו 5000 לירות, המנהל לוקח מתוכן 3000 ואומר לאסיר בחיוך: "בני משפחתך הביאו לך אלפיים לירות". האסיר אינו מסוגל לפצות את פיו. פעמים רבות היינו רואים את הסוהרים כשהם רבים ביניהם על הקבאב והממתקים, ואוכלים אותם כשהם צוחקים, בשעה שלאסירים לא מגיע דבר.
הותר לנו לרכוש כמה מוצרי מזון פעם בחודש. היינו קונים גבינה, תה, סוכר, סיגריות, וסבון... אנו היינו חותמים על אישורים למנהל הכלא להשתמש בסכום הדרוש מתוך כספנו שהופקד בידו. הדבר כונה "פיקדונות". היתה זו הזדמנות פז לגזול ולגנוב. ישנם 500 אסירים ב"סניף פלסטין". מנהל הכלא מקפיד לרשום מחיר כפול על הסחורות ולקחת את ההפרש על חשבון האסירים.
הסוהרים חייבו אותנו לקנות את מה שהם היו זקוקים לו. בעת העברת הסחורות, היו הסוהרים נאספים בדלת התא וחוטפים את מה שרצו. אוי ואבוי לאסיר שהתנגד לכך. אני זוכר שקניתי שתי חבילות גבינה משולשת, אך הגיעו אלי רק שלושה משולשים מן החבילה השניה. הסוהרים היו משתמשים בסוכר ובסבון שאנו קנינו ואומרים לנו: "אם אתם תרעבו, אנו לא נרעב".
הטרגדיה של משפחתי היא הדוגמא הטובה ביותר לסבל משפחותיהם של אלפי אסירים בסוריה. אחד הסוהרים הצליח לגלות את כתובתה של משפחתי בחמאת. הוא הלך אליהם באופן אישי וטען כי אני בקשתי ממנו להביא מהם כסף. בדרך זו הוא הצליח לגנוב מהם יותר ממאה אלף לירות סוריות, עד שאשתי נאלצה למכור את תכשיטיה. הוא לקח מהם גם כמויות גדולות של גבינה, זיתים, נקניק, תרופות, ובגדים. בכל פעם שקרובי איחרו בתשלום, הוא סיפר להם שקרים על מצבי בכלא, כדי לעורר את רגשותיהם ולהאיץ בהם להשקיע עוד. הוא לא התבייש מלבקר אותם כשהוא לבוש בבגדים ששלחו עבורי בביקורו הקודם אצלם. כאשר הם הבינו שהוא מושחת, הם ניתקו את הקשר עמו. הוא הגיע אלי והודה בפני על חלק ממה שעשה. אני כעסתי וצעקתי עליו, אבל לא יכולתי לעשות דבר, משום שהייתי מאחורי סורג ובריח. הסיבה להודאתו היתה שהוא רצה שאני אשתף עמו פעולה כדי שיוכל להשיג עוד. הוא נתן לי נייר ועט וביקש שאכתוב מכתב לאשתי, כדי שתדע שהוא שליח מטעמי. כאשר סירבתי, הוא החל למסור לי חדשות רעות על אשתי וילדי. כאשר הוא איבד את התקווה, הוא התנקם בכך שהודיע לאשתי שאני נהרגתי בעינויים...
ואולם, את המסחר האמיתי עשו אנשים בכירים יותר מן הסוהרים. אחד מהם הציע לאביה של אשתי לשחרר אותי בתמורה לשני מליון לירות סוריות. הוא התאמץ לגייס את הכסף, אבל מת מהתקף לב, בשל הצער הרב...
אנו נדרשנו לשאת בהוצאות הנסיעה של האסירים ששוחררו. אחמד היה מבקש מאתנו "לתרום" את מחיר הכרטיס עבור חברנו. המנהל היה אוסף סכום הגדול פי עשרה ממחיר הכרטיס ושומר את ההפרש לעצמו. כאשר התגברה מחלת האסתמה שלי, הופיע האדון מחסן וגער באסירים האחרים על גסות ליבם ועל כך שאינם תורמים לי את מחיר התרופות. כל אסיר שילם כפי יכולתו מקופת הפיקדונות, אבל שום תרופה לא הגיעה אלי. נודע לי לאחר מכן ש"האדון" מחסן לקח את התרופות וסחר בהן בחוץ...
השחרור
חמישה חודשים עברו עלי בתא המעצר הכללי ובאמצע חודש יוני 2001, זומנתי להנהלת הכלא והחוקר הודיע לי שהשגרירות הבריטית התערבה בכוח כדי לשחרר אותי ושהשגריר התקשר אליהם כמה פעמים, דיבר עם המועצה לביטחון לאומי, ולחץ כדי שישחררו אותי, מאחר שלא עברתי על החוק. שמחה רבה הציפה אותי ומיהרתי לספר לחברי בתא המעצר וגם הם שמחו. חלקם החלו לבכות בשל הפרידה הקרובה.
ביום רביעי, העשרים ביוני, 2001, זומנתי פעם נוספת להנהלה וחוקר מבוגר דיבר איתי בעדינות שכבר לא הייתי רגיל לה. התנהל בינינו הדיאלוג הבא:
"אל תכעס עלינו"
"חי אללה, אתם חיסלתם אותי"
"גם אתה לא יכול להגיד שלא עשית טעות"
"מהי הטעות שלי?"
"מדוע [אינך] מודה...?"
"חי אללה, אני לא מכיר אותו"
אז הוא אמר בלאות: "מספיק, מספיק, היום אנו מוציאים אותך, אל תפחד".
לאחר מכן, ירדתי לתא המעצר והשומרים אמרו לי: "אסוף את חפציך". שעתיים לאחר מכן, הם קראו בשמי והעלו אותי פעם נוספת. חתמתי על קבוצה של מסמכים, שאינני יודע מה הם, ומנהל הכלא השליך לעברי את הדרכון שלי, את תעודת הזהות של אשתי, ובערך מאה וחמישים לירות סוריות וצרח על השומרים, כאילו מקור פרנסתו יבש בצאתי: "השליכו אותו החוצה..."
לאחר מכן בא הסוהר אחמד, בפנים שונות מאלה שהכרתי בחודשים האחרונים, ואמר בעדינות: "מה, הלאל, אתה לא רוצה לתת לנו משהו?", השבתי ש"לא נותר לי דבר". הוא בחן אותי מכף רגל ועד ראש ואמר בחוצפה חסרת תקדים: "אוקיי, תן את השעון שעל היד שלך נראה אותו". ניסיתי להתרחק ממנו אבל הוא לא עזב אותי עד שהגיע אחד החוקרים כדי להעביר לי את המסר האחרון: "אם תפתח את פיך, אנו נחזיר אותך לכאן"!!!
לאחר מכן, יצאה המכונית שהובילה אותי למחלקת ההגירה והדרכונים. הוכנסתי כשאני כבול לחדרו של ה'עמיד' והקונסול הבריטי היה שם עם כמה מאנשי השגרירות. שאלתי אותם בכעס: "למה התעכבתם כל כך הרבה זמן?" והקונסול השיב לי: "חיפשנו אותך ושאלנו את השלטונות הסורים, אבל הם הכחישו כל פעם שאתה מצוי בידיהם". הוא הוציא בפני תיק גדול שכלל את כל ההתכתבויות שנעשו במאמץ לחפש אותי ואחר כך הרגיע אותי שאשתי וילדי כבר עזבו ללונדון.
לא הייתי מודע לכך שמראי היה מעורר אימה. לא הבנתי את מידת השינוי שחל בי, אלא כאשר ראתה אותי אמה של אשתי, והתעלפה באמצע הרחוב.
אני חייב להודות שחשתי ביטחון רק כאשר המטוס עזב את נמל התעופה של דמשק. חשתי שמחה מהולה בעצב. שמחה על כך שאראה את ילדי אחרי כמעט שנה ועצב על אלו שהזילו דמעות כאשר נפרדו ממני בתא המעצר, לאחר שהעברנו יחדיו חודשים ארוכים בכלא. איש מאתנו לא ידע במה הוא מואשם. הדבר האחרון שהם ציוו עלי הוא לדווח לעולם על סבלם ולקרוא לבעלי המצפון לפעול להסרת הסבל מאותם עשוקים."
תגובות לכתבה
במדור המכתבים למערכת של התקבלו מספר תגובות לראיון עם הלאל עבד אל-רזאק. ד"ר סנאן עבד אל-חמיד החי בלונדון, כתב: "מפלגת הבעת' בשני סניפיה, זה האומאי [קרי, הסורי] וזה העבאסי [קרי, העראקי], הקימה מרגעיה הראשונים בשלטון בתי מטבחיים לבני אדם שזכו לכינויים כגון [מנגנוני] הביטחון, המודיעין וכולי. די בכך שאזרח מתלונן על עליה במחירי העגבניות, מעיר הערה היתולית, או משתעל בבית קפה, ומייד הוא מוצא עצמו מובל לאחד מבתי המבטחיים הרשמיים האלו, בתואנות של הפצת מדנים ופגיעה בביטחון המדינה... אני אעצור בנקודה זו, כדי שלא ירדוף אותי אחד מאותם תליינים בשנתי..."[2]
מחמד אבו נט'מי, סורי החי בבריטניה, כתב: "...אנשים שקראו את הראיון אמרו לי ש"זה בדיוק מה שמתרחש ב"סניף פלסטין". אחד מהם אף אמר שהלאל היה בר מזל, משום שלא היה אזרח סורי, אחרת הוא היה יוצא מהכלא רק אם היה הופך למשותק או שהיה מת..."[3]
אחמד סרור, סורי החי בניו יורק כתב: "כאב לי מאוד לקרוא את עדותו של הספורטאי העראקי, הלאל עבד אל-רזאק בנוגע למעצרו, כליאתו, ושחרורו בסוריה. המעצר היה בשל חשדות מופרכים, בית הכלא היווה השפלה מכוונת לגופו ולכבודו, ושחרורו בא רק כתוצאה מהתערבות המדינה בה הוא אזרח. למרות סבלו הנורא של הלאל, הרי שבהשוואה לדומים לו, הוא יכול להיחשב ל"בר מזל".
בתור מי שמאחל כל טוב לנשיא הסורי החדש, ובעיקר לנטייה הערבית הנאמנה שלו, אני רוצה לומר שהנשיא החדש אינו אחראי להיווצרות המצב שתיאר הלאל עבד אל-רזאק, אבל הוא ללא ספק נושא באחריות לכך שמצב זה ממשיך להתקיים.
מעצר הוא דבר לגיטימי, והכלא הוא דבר לגיטימי, אבל עינויים אינם לגיטימיים, על פי כל החוקים האלוהיים, חוקי הטבע, או חוקים מעשי ידי אדם. את העינויים ניתן להפסיק בצו נשיאותי וכדי להבטיח את מימוש הצו הנשיאותי, יש להקים מנגנון שיהיה קשור ללשכת הנשיא שמשימתו תהיה לפקח על תפקוד המנגנונים הממונים על המעצר, החקירה, והכליאה.
החוקרים והסוהרים הפכו למאפיה הסוחטת את משפחות העצירים. את אותה ה"תעשייה" ניתן לבטל בצו נשיאותי ובאמצעות מנגנון נשיאותי.
כאשר המרוקאים התמודדו עם בעיה דומה, הם שחררו את העצורים, התנצלו בפניהם, ופיצו אותם. זוהי דוגמא שיש ללמוד ממנה. ואולם, הפסקת עינוי עצירים אינה מחייבת שום בחינה [נוספת]. מאפית העינויים מצדיקה את מעשיה בכך שהם מהווים "הרתעה" לכל מי שמעלה על דעתו לבצע את אותו הפשע, כלומר להתנגד לממשלה. המענים הם השומרים האמונים על הגנתה. ההיסטוריה הקדומה וההיסטוריה המודרנית מפריכות טענה זו...
יציאתה של [ההנהגה] הסורית הפוליטית ממעגל הקסמים הזה אינו פחות חשוב מהתביעות לשחרור הגולן, או אפילו ירושלים. מה הטעם בשחרור הגולן או ירושלים, אם לאחר מכן יתייחסו לאנשיהם כאילו עברו על החוק, כל חוק שהוא, וכאילו היו בעלי חיים מזיקים? מהי המוטיבציה החופשית להשתתף בשחרור, אם שגיאה או עבירה תעלה למי שביצע אותה ולכבודו מחיר כה יקר? הצבא והעם הופכים, במקרה זה, לצבא ולעם של "עבדים".
השליט יגלה זאת רק כאשר יגיע הרגע בו יקבל החלטה לפתוח במלחמה או בשחרור, כלומר כשיהיה כבר מאוחר מדי... הדברים האלה צריכים לזכות להתייחסות לא מצד שומרי "הצדק" בסוריה, אלא גם בכל המדינות הערביות והאסלאמיות. אולי הם יתקרבו לאללה ביחסם לעמיהם ולעצמם. מי שמבצע עינויים הופך לנחות יותר מבעל חיים. בעלי חיים אינם מענים. השימוש בעינויים כולל את המענה עצמו ואת מי שהורה על העינויים. עם היעלמותם של העינויים, מתגשמת אנושיותו של המעונה, כמו גם זו של המענה."[4]