אינטלקטואל מצרי: ערביי ישראל יביאו לפתרון דמוגרפי לסכסוך

וחיד עבד אל-מגיד, עורכו של  "הדו"ח האסטרטגי הערבי", המפורסם מדי שנה על ידי "מוסד אל-אהראם למחקרים אסטרטגיים", התייחס במאמר ביומון הלונדוני, אל-חיאת,[1] לחלקם של ערביי ישראל בסכסוך הישראלי-ערבי.

נקודת המוצא למאמרו של עבד אל-מגיד היא הויכוח שהתפתח בתקשורת המצרית לאחרונה בנוגע ללגיטימיות של נשואי אזרחים מצריים עם נשים בעלות אזרחות ישראלית. שלטונות מצרים סרבו לאחרונה להעניק אזרחות לבת של אב מצרי ואם ערבייה אזרחית ישראל. האב פנה לבית המשפט העליון במצרים, שביטל את החלטת משרד הפנים המצרי והעניק לה אזרחות.

"מה שמעורר באמת ייאוש", כותב עבד אל-מגיד, "הוא שמתייחסים לנשואי מצרי עם ערביה פלסטינית מוסלמית או נוצרית מאנשינו בפלסטין [בגבולות] 1948, באותה האופן בו מתייחסים למי שנישא לישראלית יהודיה... ברור שאילו היה מדובר בנשואי מצרי עם ישראלית [יהודיה] היינו [גם] אנו זועמים. ואולם, אובדן היכולת ליצור הבחנה [בין יהודיה לערבייה] ונקיטת עמדה כוללנית המתייחסת גם לאנשינו בפלסטין [כמו ליהודים], מחייבת בחינה מחדש.

משמעותה של עמדה זו היא שהתדמית השגויה של ערביי 1948 שהתפשטה בעקבות ה'נכבה', לא השתנתה די הצורך והיא שבה ועולה מעת לעת. כל זאת, למרות... שהמודעות של הערבים למצבם האמיתי של הפלסטינים [בישראל] התחזקה בכל מקום. ערביי ישראל הם אשר מלאו את התפקיד המשמעותי ביותר בהשארת הגחלת של בעיית פלסטין לוחשת, כאשר דבקו באדמתם והתנגדו לכל הניסיונות לגירושם ולהפיכתם לפליטים, כיתר בני עמם...

הסולידאריות שמגלים ערביי ישראל כלפי האינתיפאדה הנוכחית איננה דבר חדש או בלתי צפוי. סביר להניח שאיש בעולם הערבי לא הופתע מן הידיעות בנושא זה. לעומת זאת, מעוררת פליאה ותדהמה העובדה שנותרו בעולמנו הערבי מי שרואים [בערביי 48']  ישראלים, מסרבים לקיים עמם מגעים, וקוראים לחוקק חוקים שימנעו מגעים כאלה.

יכול לבוא מי ולומר שיש בקרבם [של ערביי 48'] מי שקשרו [עצמם] עם ישראל, נכנסו למפלגותיה הציוניות ופעלו בשרותה, ובכללם שר [צאלח טריף] בממשלתו של אריאל שרון. אמירה זו נכונה, אבל המסר שלה שקרי, משום שהכוונה בכך היא לבוא חשבון עם מליון וחצי אנשים עקב חטאם של מאות או אלפים בודדים. גם בקרב העם הפלסטיני בגדה המערבית וברצועת עזה יש סוכנים של ישראל ובכל מדינה ערבית יש מי שרוצים שלום בכל תנאי עם ישראל ומתאהבים בה...

ערביי פלסטין הכבושה משנת 1948 סבלו רבות מן העוול שנגרם להם על ידי האומה שלהם עצמה [האומה הערבית], במקביל לעוול שגרמה להם ישראל. אם העובדה שהישראלים רואים בהם "גיס חמישי" היא דבר טבעי, הרי העובדה שהערבים והמוסלמים מתייחסים אליהם באותו האופן איננה טבעית כלל.

יתרה מכך, אין כל הגיון בכך שנתייחס אליהם באופן נייטראלי, משום שתפקידם מתעצם בכל יום במאבק ההיסטורי במזרח התיכון. יותר ויותר מתברר כי להם יהיה התפקיד המשמעותי ביותר בהכרעת הסכסוך.

בסכסוכים ממושכים בין חברות, דוגמת הסכסוך הערבי-ישראלי, המילה האחרונה נשמרת לעמים ולא למדינות או לצבאות. זהו סכסוך בין שתי חברות הסותרות זו את זו במטרותיהן, כמו גם באידיאולוגיה ובערכים בהם הן מאמינות.

בסכסוך מעין זה, קשה להגיע לפתרון-פשרה היסטורי וההסדרים הפוליטיים דומים יותר לשלבים בשביתת נשק [מאשר להסדר שלום]. סכסוך מתמשך שכזה בין חברות הוא הביטוי המדעי למה שחלקנו מכנים "מאבק קיומי".

ערביי 1948 הם חלק מן החברה הפלסטינית, הם אלו הנמצאים בזירת המערכה הסופית, והם אלו שיהפכו לרוב בישראל תוך פחות ממחצית המאה. משמעות הדבר היא שהם אלו אשר ישימו סוף לסכסוך, על ידי הפיכתה של ישראל הגזענית למדינה פלסטינית פלורליסטית, שבה יחיו היהודים לצד זולתם.

בנסיבות אלה, האם יעלה על הדעת, שנתייחס אל ערביי 1948 כפי שאנו מתייחסים לישראלים ונרחיק אותם מעלינו?"