אינטלקטואל דרוזי ישראלי: ישראל המכונה בפי הערבים "ישות מדומה" היא המדינה היציבה והמתקדמת באזור
ד"ר סלמאן מצאלחה, אינטלקטואל ערבי-ישראלי בן העדה הדרוזית, פרסם מאמר בעיתון הסעודי אל-חיאת היו"ל בלונדון, בו טען כי התעקשותן של מדינות ערב שלא לקרוא לישראל בשמה אלא לכנותה בשמות שונים כגון, "מדינת הכנופיות", "הישות המדומה" או "מדינה מלאכותית" היא התעלמות מן המציאות ומן העובדה שישראל - המציינת את יום העצמאות ה-67 - היא מדינה שהכתה שורש באזור, הפכה למפותחת ומשגשגת בהשאירה את מדינות ערב הרחק מאחור. הוא השווה את מצבן המעורער של המדינות הערביות באזור בהן תימן, לוב, עיראק, סוריה, לבנון ופלסטין, ליציבותן של המדינות הלא ערביות באזור - איראן, תורכיה וישראל - ותהה אם צרת הערבים אינה טמונה בתוכם.
סלמאן מצאלחה
להלן תרגום קטעים מן המאמר:[1]
"ישראל חגגה השבוע את יום עצמאות ה-67. לא קל לדבר על אירוע זה בעיתון ערבי, משום שעצם אזכור שמה של ישראל במרחב הערבי מעורר רגשות רבים. במשך עשרות השנים שחלפו נקשר שמה של ישראל בדמיונם של העמים הערבים בשם פלסטין ובנכבה שלה. כמה דיו נשפך וכמה שעות שידור הוקדשו לדיבורים אודות מה שכונה 'הבעיה הראשונה של הערבים'.
ביטוי שמה של ישראל לא היה דבר קל בפי הערבים, החל מהמנהיגים, דרך שופרותיהם וכלה במשכילים. לעיתים נכתב שמה של ישראל במירכאות, כביטוי לניסיון להתעלם מן המציאות אותה רואה הכותב בשטח. ההתמודדות עם המציאות הזו הפכה למין תחרות רטורית בשיח הערבי והיו מי שלא הסתפקו בשימת [השם ישראל] בין מירכאות והרחיקו לכת עד כדי כך שעצם אזכור שמה נאסר בחוקי הכתיבה הערבית והוא הוחלף במושג 'מדינת הכנופיות'. אחר כך, גבר להט התחרות בשיח הרטורי הערבי ואל סדרת [הכינויים] הללו הצטרף מונח חדש והוא 'הישות המדומה'. כל העקשנות היהירה הזאת בשיח הערבי הזה לא הסתיימה והיא שרירה וקיימת עד עצם היום הזה, כשלכינויים הללו כבר צורפו כינויים נוספים כמו 'מדינה סוטה' או 'מדינה מלאכותית'.
בהקשר זה, יש לציין כי כאשר קמה מדינת ישראל מספר מדינות ערב לא עלה על מספר אצבעות הידיים, אולם כיום בקעו מן האזור מספר לא מבוטל של אפרוחי מדינות ערביות מלאכותיות גם הן, ומניינן כעת מגיע למניין אצבעות הידיים והרגליים גם יחד, ואף יותר. האין זאת שכל מדינות האזור הזה, יתרה מכך, כל מדינות העולם המודרני, מלאכותיות גם כן?
וכך, בעוד ראשיהם של מפיצי השיח הערבי הזה היו טמונים בחול, המשיכה ישראל להעמיק את שורשיה באזור ובצד האחר [הערבי] המשיך השיח שנועד לגרות את הרגשות ולגייסם בשירות משתיקי השכל [הישר] בראשיהם של האנשים. למעשה הדיבור בנושא פלסטין... היה כמובן רק אמצעי בידי המנהיגים הערבים לברוח מהכרה בכך שגם הישויות הערביות הקיימות הן מדומות... וכך חלפו השנים והנה אנחנו כיום כעבור כשבעה עשורים שבמהלכם נולדנו באזור זה, גדלנו בו כילדים ובגרנו, ומה אנו רואים סביבנו? אין ספק שכל ערבי שיש לו קורטוב של הבנה מוצא את עצמו מתמודד עם אותן שאלות: 'מי הן [באמת] המדינות הכנופיות ומי הן הישויות המדומות?'
רק לצורך ספירת המלאי [הבה נעשה] חשבון פשוט: 'תימן המאושרת'[2] נראית היום אומללה יותר מכפי שהייתה טרם עצמאותה; לוב, שגם היא ישות מדומה, שבה אל שורשיה ואל הפירוד השבטי שקדם להקמתה; 'הישות העיראקית המדומה' התפרקה למרכיביה העדתיים והאתניים; 'הישות הסורית המדומה' גם היא התפרקה והכל בה נכחד בים של דם ושל פשעי [ציר] 'ההתנגדות' [קרי, סוריה, איראן וחזבאללה], ונראה שלא תהיה לה תקומה בעתיד הנראה לעין; אשר ללבנון, ... לבנון הזאת, על שטחה הקטן ועל ריבוי אוכלוסייתה, אינה מסוגלת לבחור לעצמה נשיא, וכי כיצד תוכל ה'ישות המדומה' הזו לבחור נשיא כאשר בלבנון כולם מנהיגים... ישות זו נולדה על בסיס עדתי והיא חיה כך ותמות כך. לכל עדה בה יש מנהיג וכל עדה בוחרת את מנהיגיה עד יום מותם; אשר לפלסטין, גם היא 'ישות מדומה' כמו ישראל ויתר מדינות האזור... לפני שנים רבות גם כן החלו שתי ישויות להתבסס בשטח, אחת בעזה ואחרת בשלבי התהוות בגדה המערבית. כעבור עשרות שנים מגלים הפלסטינים כיום שבעייתם אינה עוד 'הבעיה הראשונה של הערבים' ושהנכבה שלהם אינה גדולה יותר מהנכבות האחרות של הערבים, שהרי סוריה הגדולה [למשל] הפכה למושא של נכבה גדולה יותר המאפילה על הנכבה שלהם.
כך הגענו למצב שבו כל ערבי מוטרד מהבעיות שלו וכל אחד מדבר על מה שמעסיק אותו וליתר דיוק על הצרות שלו. אם נתבונן במה שקורה סביבנו באזור הזה, נראה שהישויות היציבות ביותר אינן ערביות ושהן ישויות חזקות ומפותחות, החל מאיראן, דרך תורכיה וכלה ב'ישות המדומה' בראיית הערבים המכונה ישראל בראיית העולם.
כיצד אם כן נתאר את מצבנו, האם [נתאר אותו]: 'הצרה שלנו מקורה בנו עצמנו', כדברי הביטוי העממי?"
