המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
המשורר הסורי אדוניס: לתרגם ספרות עברית לערבית
26/7/2001


המשורר הסורי אדוניס: לתרגם ספרות עברית לערבית

 

תחת הכותרת "מה קורה לתרבות הערבית כיום?", מתייחס המשורר הסורי, אדוניס, החי בצרפת, לפולמוס שהתנהל לאחרונה בעולם הערבי, ובעיקר במצרים בשאלה האם מותר לתרגם ספרות עברית לשפה הערבית. אדוניס מרחיב במאמרו את היריעה ומבכה את המצב אליו הגיעו התרבות הערבית והשפה הערבית, על רקע רדיפת האינטלקטואלים הליברלים בעולם הערבי, המואשמים על ידי המשטרים ונאמניהם בשורות הסופרים והאמנים, ב"בגידה", ב"כפירה", וב"נורמליזציה". להלן קטעים מן המאמר:

 

"האם אין אנו יכולים להיות במלחמה עם בריטניה, לדוגמא, ובה בשעה, לחיות בשלום עם שייקספיר? האם אין אנו יכולים לגלות עוינות כלפי גרמניה, צרפת או איטליה, ובה בשעה, להיות חבריהם של בטהובן, גתה, דקארט, רמבו, דאנטה, וליאונרדו דה וינצ'י?

 

אם התשובה חיובית, וזהו המצב מבחינתי, מדוע אין אנו יכולים להילחם בישראל ובה בשעה, לכרות שלום עם האמנות והספרות שיוצרים גדולי הסופרים והאמנים היהודיים מחוץ לישראל ובתוכה?

 

כולנו יודעים שהאסלאם, בתחילת דרכו, נלחם ביהודים, מבלי שיחרים את המחשבה והתרבות היהודיות. האסלאם לחם בביזאנטים, ולאחר מכן בפרסים, מבלי שהחרים את התרבות הביזאנטית, היוונית, או הפרסית.

 

זאת בעיקר משום שחופש היצירה בכל אומה חי רק בכך שהוא נלחם בכל דבר ממסדי, הן בתחום הפוליטי והן בתחום התרבותי. התרבות איננה יכולה להשתלב בממסד כלשהו או להתאחד עמו. מבחינה זו, ניתן לומר שהיצירה באומה כלשהי היא אובייקטיבית ובת ברית ליצירה באומות האחרות, מעבר לסכסוכים המדיניים ולאיבה, מעבר למלחמות.

 

משום שהיצירה היא הדבר החושף בצורה הטובה ביותר את זהותו של האדם ואת תרבותו, הרי שהיא מהווה את הדרך היחידה להבנתם של העמים, בין אם ההבנה הזו משמשת כאמצעי להתקרבות, בין אם כאמצעי להסלמת ההגמוניה עליהם, ובין אם כדי להגיב על תוקפנותם...

 

סבורני שאיש אינו מתעלם מכך שהחלק המזרחי של התרבות היהודית חי תחת כנפי התרבות הערבית ולא מן העובדה ששתי התרבויות האלה המשיכו לחיות בדו-קיום ובהפריה הדדית, על אף הבעיות הרבות ביחסים הערביים-יהודיים, שהן קדומות ומורכבות ביותר. הבסיס לדו קיום זה, שבתקופות רבות בהיסטוריה היה דומה ל"אחדות" כמעט, היה קיומו של האב הקדום אברהם, כמו גם הקשר בין שתי השליחויות הנבואיות, זו האסלאמית וזו היהודית.

 

למותר לציין, איפוא, שהסכסוך של הערבים, כיום, עם ישראל, אינו מהווה סכסוך עם היהודים, אלא סכסוך עם ישראל, כמדינה וכרשות שלטונית. מכך נובע גם שהיהודים כאנשים, אינם מתמזגים כולם עם ישראל המדינה והרשות השלטונית, על מדיניותה ומוסדותיה. מכל זה נגזר גם שבקרב היהודים בישראל ומחוץ לה, ישנם כוחות גדולים העומדים לצד הפלסטינים, תומכים בזכויותיהם הלגיטימיות, ומגנים עליהן.

 

השאלה כעת היא מדוע אנו מאחדים בין ישראל לבין אותם כוחות יהודיים ומחרימים אותם, כפי שאנו מחרימים את ישראל ונלחמים בה?

 

אם מה שאנו עושים במקרה זה נכון, מדוע אין הוא נכון במקום אחר? אנו יכולים לטעון, לדוגמא, שהעם והמשטר בצרפת או בעראק הם גוף אחד ואין ביניהם הבדלים. דוגמא זו יכולה לשמש לגבי כל הארצות האחרות.

 

המיזוג והאיחוד בין העם למשטר השולט בו מהווה עמדה המנוגדת לא רק לאמת ולמציאות, אלא גם להיסטוריה ולאדם עצמו. היא מנוגדת, בראש ובראשונה, [למצב] אצלנו הערבים.

 

אני מתנגד לשפה של האשמות, הפללה, והאשמה בבגידה. אני מתנגד לכל התבטאות העלולה לפגוע בכבודו של אדם בשר ודם. העניין שלי בכל מה שמתנהל היום בנוגע ליחסים התרבותיים בין הערבים ליהודים, מחוץ לישראל ובתוכה - ושזכה מן הצד הערבי לכינוי האומלל "נורמליזציה" - חורג ממקרים ספציפיים וחילוקי הדעות שהם מעוררים. השאלה, בעומקה, היא שאלה של השקפה, תשתית, חינוך, ואופקים... מה שמתרחש בתרבות הערבית, ביחס למה שמכונה "נורמליזציה" אינו מפתיע אותי? במהלך ההיסטורי של תרבות זו, ובעיקר בכל מה שהיה קשור לממסד הפוליטי, נוצרו  בתרבות הערבית נוהגים החורגים מן המימד היצירתי. נוהגים אלה הפכו את התרבות הערבית עצמה לסוג של ממסד פוליטי: ה"צנזורה", למשל, הפכה לחלק אינטגרלי מהתרבות. בחברה הערבית, כיום, אנו מבטאים את המילה "תרבות" כשהיא טומנת בחובה את המילה "צנזורה". הפעילות התרבותית הערבית מתבצעת כיום כשהיא מלאה באיסורים, בהאשמות, ובהפללה. אין מתייחסים לפעילות זו כאל יצירה חופשית, אלא כאל פעילות פוליטית. מביטים אליה אך ורק בהתאם [לשאלה] האם היא פרו או אנטי השלטון הקיים. לפיכך, הכתיבה היוצרת נקראת בעין משפטית ולא בעין היצירה והחירות. הסופר מואשם בבגידה, או בכפירה, או שהוא מועמד למשפט. בכך, הושחתה התרבות והשחתתה נמשכת.

 

כדי שסופר יהווה אוונגרד ספרותי ואוונגרד פוליטי בעת ובעונה אחת, עליו להפריד, מבחינה תיאורטית ומעשית, בין כתביו מחד גיסא לבין מדיניות המשטר ו"הספרות" שלו, מאידך גיסא. אחרת, הוא ימצא עצמו מקיים מבחינה מילולית את סיסמאות האוונגרד הפוליטי, וחי, מבחינה מעשית, באותה השוחה שבה חונה המשטר.

 

לפיכך, יש להבין כי משמעות [המילה] "אויב" בפוליטיקה שונה ממשמעותה בכתיבה. העמדה כלפיו שונה גם כן: בפוליטיקה היא דבר אחר ובכתיבה היא דבר אחר.

 

ההתעקשות על הזהות בין הפוליטיקאי לאיש הספר תוביל רק להתגברותו של הפוליטיקאי, שבמקרה של החברה הערבית, מהווה את מוקד הבעיה על היבטיה השונים... הכפיפות של הכתיבה לפוליטיקה מובילה לחנק המוביליות של החברה...

 

הפעילות התרבותית הערבית הקיימת כמעט וריקה מן ההיבט המוסרי שמעניק לה את המימד האנושי המעמיק יותר. תרבות ללא מוסר היא, קודם כל, בגידה עצמית, ואחר כך עיוות של האחר. הוא מהווה מחלות נוספות ובתי כלא נוספים.

 

התרבות הערבית הרווחת מהווה מעבדה להפיכת השפה הערבית [לשמן] בגלגלי השלטון. כל סוגייה המחייבת לעוות את האדם, להורגו, או להקריבו למענה, מהווה בסך הכל התכחשות אליו...

 

כיצד קורה שהשפה הערבית על גלי האוקיינוס הרחבים שלה, התגמדה? כיצד התגמדה "לשונם של הערבים" לכלל בובה, לכלי שחמט, לשופרות, לקסדות, לכיסאות, לדברי הלל אומללים? כיצד יתכן שמרחביה ואופקיה של השפה הערבית הצטמצמו לכתיבה המתמקדת ב'בגידה', ב'שיתוף פעולה', ב'כפירה', ב'רצח', ב'אסכולה', ב'עדה', ב'חוץ' וב'פנים', ב'זר' וב'לאומי'? כאילו שהשפה הערבית הופכה למרקע עצום הנמתח מראשו של המפרץ ועד לרגלי האוקיינוס, שאין בו דבר פרט לכתמי דם, חלקי גופות שהתפזרו לכל עבר, וריבים; מקום בו החירות מכונה פשע, האמת מכונה שקר, והחושך והאור נבחנים על פי קנה מידה אחד.

 

כיצד איבד האדם ממשמעותו וערכו הפך לפחות מכל דבר אחר? הוא מסולק ומגורש, מבודד ונכלא, מושפל ונרצח, מואשם ומופלל, והכל בקלי קלות, כאילו המדובר בשתיית מים? כיצד נוצר כל זה, באופן טבעי, כמו היום והלילה?


האם כבר לא מעסיקה אותנו יותר שום סוגיה אנושית החורגת מהגבולות האנוכיים שלנו, מגבולות האינטרסים הישירים שלנו? האם כבר אין לאיש מאתנו עולם פנימי המעסיק אותו? כבר אין לו מה לומר על רגשותיו, חלומותיו, והשקפותיו...? האם כל שנותר לו זה רק עניין אחד הממלא את חייו: להרוס את זולתו, בדרך זו או אחרת?

 

לכל אדם, ובעיקר לכל סופר, יש דבר מה יוצא דופן המייחד אותו, והמעניין אותו. לא יתכן שהוא יעסיק את עצמו ב"רדיפת" זולתו. מדוע איננו רואים דבר בתרבות הערבית הקיימת פרט ל"רדיפה" הזו? מדוע? מה הסוד? מה ניתן לעשות?

 

לעתים אני חש, בשעת כתיבה, שידיים נעלמות נשלחות מתחת לשולחני, קורעות את כל ניירותי, שוברות אל כל עטי, ושורפות את כל ספרי. לעתים אני חש, בעת שאני כותב בשפה הערבית המופלאה הזו, שהושמתי במצור מכל הכיוונים על ידי מעשי עושק מכל הסוגים והמינים.

 

אני חש שהאותיות סוערות וגועשות, כאילו הן מסרבות להיכתב, פוחדות להיכתב. כאילו ידי אינן אלא קני סוף המאיימים להישבר. כאילו מתחת לבגדי ישנם מתים הנעים בתוך כל תא מתאי גופי; כאילו בין מסמכי ישנם צבאות, קרבות, והריסות.

 

תחושתי מחריפה לכלל קטסטרופה כאשר אני משתכנע שאני תלוי היום בשפה הזו אותה אני מדבר ובתרבות הזו אליה אני משתייך, יותר מכל זמן אחר בעבר ושהמדינות שבהם מתגלגלת השפה הזו, הן בזויות וחנוקות, ונראות בעין המתבונן כטעות במוחה של ההיסטוריה."[1]

 

וליד סעיד אל-ביאתי, עיראקי החי בהולנד, כתב מכתב תגובה לאדוניס, שהתפרסם במדור המכתבים למערכת של "אל-חיאת":

 

""...אינני יודע מדוע אנו מנסים לתת נימוקים לאויבינו, מדוע אנו מנסים להתקרב אליהם, בפורמולות שונות, ובעיקר אלו הקשורות למחשבה ולתרבות. אם המלחמות הן שמיסדו את הבעיות ואת הטרגדיות, הרי שאימוץ רעיונותיו התרבותיים של האויב, מבטא את התוקפנות המקסימלית האפשרית נגד התרבות הערבית.

 

מושגים כגון התמזגות תרבותית אינם יכולים להיחשב לעדות להפריה הדדית תרבותית, אלא באמצעות תרבויות שיצרו מכנים משותפים לאורך ההיסטוריה, דבר שהוביל לתוצאות חיוביות... הדבר אינו תקף לגבי תוצאות המגע וההצטלבות בין הציוויליזציה הערבית והתרבות היהודית...

 

מה מטרת הניסיונות האומללים האלה ל"נורמליזציה" תחת סיסמאות של התקרבות או דיאלוג בין תרבויות? האם יכול אדוניס לתת לנו דוגמא או דוגמאות של מה שמכונה תרבות יהודית? האם ישנן דרכי מחשבה המשרתות את המין האנושי בתהליך התפתחותו, והשונות מסוגי העוינות אותם למדנו להכיר ושהפכו לתכונתם של היהודים? איפה היא הציוויליזציה היהודית?... האם תרבות משמעותה פגיעה ברגשותיהם של אחרים? האם תרבות משמעותה התנערות מן השפה האם בתמורה לשפה אחרת, רק כדי לרצות את האחרים? האת תרבות משמעותה אימוץ עמדות הפוגעות במחשבה האסלאמית השורשית, בתמורה למה שמכונה נורמליזציה?

 

משמעות היצירה לא היתה מעולם התרת כל מה שחל לגביו איסור. משמעותה איננה שחרור המחשבה האנושית, תחת נוסחאות של חופש הבעת הדעה. האם ניתן לראות בסלמאן רשדי ובאחרים דוגמא לחופש הבעת הדעה, בתמורה להתרת [הפגיעה ב]קדושתן של הדתות המונותאיסטיות?"[2]



[1] אל-חיאת (לונדון-ביירות), 21.6.2001.

[2] אל-חיאת (לונדון-ביירות), 20.7.2001.