המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
פרשן ערבי: על האומה הערבית לבנות את אחדותה סביב אויב משותף
5/6/2015

פרשן ערבי: על האומה הערבית לבנות את אחדותה סביב אויב משותף

 

ד"ר סובחי ר'נדור, פרשן מדיני ממוצא לבנוני המתגורר מאז 1987 בוושינגטון ועורך המגזין "אל-חואר" היו"ל בוושינגטון בערבית ובאנגלית, פרסם מאמר ביומון "אל-ביאן" של איחוד האמירויות, שכותרתו "מיהו האויב כעת?". במאמרו קרא ר'נדור מדינות ערב לדחוק הצידה את המחלוקות ביניהן, לגבש אסטרטגיה משותפת ולהגדיר את האויב הראשי של האומה הערבית, כדי להגיע לאחדות, כמו זו שהיתה ערב מלחמות 1967 ו- 1973 נגד ישראל. ר'נדור ייחס את טשטוש זהותו של אויב האומה הערבית לחתימת הסכמי קמפ-דיויד, להשלכות המהפכה האיראנית ולנפילת בריה"מ, וטען שטשטוש זה לא פסח גם על יתר מדינות העולם עם קץ המלחמה הקרה. ואולם, לדבריו, בעוד המערב הגדיר לעצמו כאויבו החדש את "הטרור האסלאמי", בקרב הערבים הדעות חלוקות לגבי זהות אויבם הראשון: ישראל, איראן או ארגוני הטרור.


 ד"ר סובחי ר'נדור


 

להלן תרגום קטעים מן המאמר:[1]

 

"השאלה: מיהו האויב כעת? היא שאלה חשובה לכל אומה ולכל מדינה בכל עת. התשובה לשאלה זו קובעת את סדרי העדיפויות שיש לפעול על פיהן, מַבחינה בין ידידים לבין יריבים ואויבים וקובעת את הנורמות של הטיפול באירועים, ואת דרכי הפעולה הדרושות עבור אסטרטגיית ההתמודדות עם 'האויב הראשון' ...

 

הבעיה הגדולה של האומה הערבית נעוצה לא רק באי ההסכמה הערבית בנוגע לשאלה 'מיהו האויב כעת?' אלא בעיקר בהיעדר סולידאריות ערבית המבטאת את [עמדת] האומה הערבית כולה. נכון שהערבים הם אומה אחת, אלא שהאומה הזו מבוססת על מדינות רבות שאין שום השקפה משותפת או מידה כלשהי של תיאום אפקטיבי שמאחדים את כולן בזמן הנוכחי, אדרבא, חלקן נלחמות זו בזו.

 

ריבוי הממשלות והמדינות הערביות אינו מהווה מכשול לבניית אסטרטגיה ערבית משותפת, אלא שהבעיה נעוצה בהיעדר רצון מדיני בתיאום ובסולידאריות [בין מדינות ערב], וכן בעובדה שהתפקיד שמילאה מצרים בעולם הערבי נפסק מאז חתימת הסכם השלום [שלה] עם ישראל... בניית אסטרטגיה משותפת למספר ממשלות דורשת קיום הנהגה מובילה של הפעילות המשותפת בין הממשלות הרבות. כך היה הדבר כאשר ארה"ב עמדה במאה שעברה בראש ברית עולמית נגד 'אויב משותף' במלחמת העולם השנייה קרי נגד ברית שחיברה בין יפן, גרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית. הברית בהנהגת וושינגטון לא הייתה מבוססת על שיקולים אידיאולוגיים או על הרמוניה באופיים של המשטרים הכלולים בה, אלא אך ורק על האינטרס המשותף להתמודד עם אויב משותף ולדחות את כל חילוקי הדעות [ביניהם] לשלב מאוחר יותר. ואכן, בעלות הברית ניצחו במלחמת העולם השנייה, תודות לכריתת הברית בין רוסיה הקומוניסטית עם ארה"ב הקפיטליסטית למען שחרור אירופה מידי הנאציזם והפשיזם.

 

גם האומה הערבית חוותה ניסיון דומה לאחר מלחמת 1967 כאשר מצרים של [גמאל] עבד אל-נאצר קראה לכינוס חירום של הפסגה הערבית בח'רטום[2], שבה הוחלט לגבש אסטרטגיה ערבית משותפת לסילוק התוקפנות הישראלית ולהפסקת כל המאבקים הערביים המשניים, לרבות המלחמה שהתנהלה בשעתו בתימן, אשר צבא מצרים היה מעורב בה ואשר גרמה למחלוקות  רבות בין מצרים לסעודיה. כתוצאה מפסגת ח'רטום נוצרה הברית הערבית בין 'הנפט והנשק', שבמסגרתה הגישו רוב מדינות הנפט הערביות סיוע כספי רב למצרים ולסוריה לצורך בנייה מחדש של צבאותיהן ולצורך ההכנה למלחמה שהתחוללה בשנת 1973. כמו כן, לראשונה נעשה שימוש בנפט כנשק להפעלת לחץ כלכלי, והיצוא שלו למדינות התומכות בישראל הופסק. נראה אפוא שהמצב בקרב הערבים במאה שעברה היה ברור יותר מכפי שהוא במאה הנוכחית. האויב של הערבים במחצית הראשונה של המאה העשרים היה האימפריאליזם האירופי אשר כבש חלק ממדינות האזור ופרש את שלטונו על חלקן האחר. לא הייתה אז בעיה להגדיר מיהו האויב. גם הרבע השלישי של המאה העשרים התאפיין בבהירות לגבי זהותו של 'האויב המשותף' של הערבים, הלוא הוא 'האויב הציוני' ומי שתומך בו.

 

הערפול הערבי בהגדרת 'האויב' החל לשרור ברבע האחרון של המאה שעברה, לאחר חתימת הסכמי קמפ-דיויד ומשיכת ידה של מצרים מהסכסוך הערבי עם ישראל. [ערפול זה נמשך] לאחר המהפכה האיראנית והשלכותיה על המדינות הערביות השכנות ועל הסוגיה הפלסטינית, וכן לאחר נפילת בריה"מ וסיום תקופת המלחמה הקרה אשר השפיעה רבות על כל הסוגיות הערביות.

 

למעשה, העולם כולו נכנס למאה החדשה ללא הבנה ברורה לגבי טיבו של 'האויב', שכן בתחילת המאה הזו נטרפו תפיסות רבות והקומוניזם אינו עוד אויב המערב הקפיטליסטי... לפיכך הופצו רעיונות לגבי 'האויב החדש' של המערב, שהוא הארגונים הקיצוניים הפועלים בשם האסלאם. הארגונים הציונים פעלו אף הם ברחבי העולם כדי ליצור זיקה בין הטרור לבין ארגוני ההתנגדות לישראל וכדי להציג את העולם האסלאמי כולו כ'האויב החדש' של המערב. לאור כל האמור לעיל, נחשב יום ה-11 בספטמבר 2001 כנקודת ציון חשובה ביותר להגדרת 'האויב החדש', שהמערב מצא אותו במה שהוא עצמו כינה 'הטרור האסלאמי' בעוד שהמזרח תוהה עדיין באשר להגדרת אויבו הנוכחי.

 

לערבים כיום חסרים דברים רבים, אך הבולט שבהם הוא הכרת זהותו של 'האויב הראשון' [שלהם]  יתרה מכך, חסרה להם בעיקר הסכמה ערבית לגבי אסטרטגיה משותפת הקובעת קריטריונים להגדרת 'אויבים וידידים'. יש ערבים הגורסים שהאויב כיום הוא ארגוני הטרור, אחרים עדיין רואים בישראל את 'האויב הראשון'  ואילו בקרב כמה גורמים ערבים צמחה בשנים האחרונות האמירה לפיה איראן היא 'האויב'...

 

האזור הערבי עומד בפני תמורות חשובות ביותר במהלך שנה זו. תמורות אלו קשורות לשלושת הגורמים שהערבים חלוקים כעת בדעותיהם לגבי אופן הגדרתם: ישראל, איראן וארגוני הקיצוניות והטרור. אנו מוצאים  שגם ארה"ב מוטרדת כעת ב[גיבוש] העמדה העתידית שלה כלפי שלושת הגורמים הללו."

 

 

 



[1] אל-ביאן (אמירויות), 19.3.2015

[2] ועידת ח'רטום התכנסה בסוף אוגוסט 1967, בהשתתפות שמונה מדינות ערביות ובסופה, ב-1 בספטמבר 1967, נוסחה הצהרה שהנחתה את המדיניות הערבית כלפי מדינת ישראל עד מלחמת אוקטובר 1973.

תגיות