המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
טהראן מול התעוררות המחנה הסוני-ערבי - משמעויות והשלכות
31/3/2015

 

טהראן אל מול התעוררות המחנה הסוני-ערבי – משמעויות והשלכות

 

מאת א. סביון וי. כרמון

 

עם תחילת מתקפת הקואליציה בהנהגת סעודיה נגד מעוזי החות'ים – שלוחי איראן בתימן (ב-26.3.2015) - הוכתה טהראן בהלם. ההתעוררות המחנה הסוני-ערבי והקמת קואליציה לוחמת נגדה, כולל גיבוי מדיני של הליגה הערבית כולה וזאת בתוך שבועות ספורים, היוו הפתעה מוחלטת למשטר האיראני.

 

בשנים האחרונות ובעיקר בחודשים האחרונים, הצליחה טהראן להתקדם במעורבות ישירה בכמה מדינות ערביות הודות לשתיקה האמריקאית שהתפרשה בעולם הערבי כתמיכה בהפיכתה של איראן למעצמה הגמונית-אזורית, צבאית ומדינית. המחנה הסוני-ערבי נראה בשנים אלה כמפורר ומפורק מכוחו המדיני והצבאי לאחר חמש שנות שחיקה פנימית בעקבות  האביב ערבי.

 

בנסיבות אלה הרבו דוברים איראניים רשמיים באיומים צבאיים נגד סעודיה והמפרציות,[1] וגם נגד הצבא האמריקאי שגובו בתרגילים ימיים קרקעיים וטיליים ופיתוח נשק מתקדם.[2] כמה בכירים איראניים דיברו על שליטתה של טהראן בארבע בירות במזה"ת ועל ארבעה ימים.[3] עוזרו הבכיר של הנשיא רוחאני אף הכריז על חידושה של האימפריה הפרסית.[4]

 

המהלך הסוני-ערבי המפתיע בלם את איראן בתימן והוא מהווה איתות מרתיע לגבי כוונות המחנה הסוני להחזירה לממדיה הראשוניים ולהבהיר לה כי היא איננה אימפריה כדברי עלי יונסי, אלא רק 10 אחוזים מעולם האסלאם, שהוא ברובו המוחלט סוני.

 

הדרג המדיני-צבאי בהנהגת איראן (המנהיג העליון ח'אמנאי, מפקד משה"מ ג'עפרי ומפקד הבסיג' נקדי) שבעבר הרבה באיומים, לא הגיב עדיין. מי שהתבטא היו שה"ח, ג'ואד זריף, שהביע נכונות לשתף פעולה ולסייע לקיום דיאלוג פנימי כולל בתימן, בשעה שבעלי בריתו החות'ים נתונים להפצצות הקואליציה הסונית.

 

הצהרות מאיימות נשמעו דווקא מכיוון המחנה הפרגמטי, ובעיקר רפסנג'אני, שנכנס לחלל שנוצר בעקבות  שתיקת המנהיג העליון ח'אמנאי.[5] רפסנג'אני הביע זעם על הפעולה הסעודית-ערבית, אך איומיו היו עמומים, אולי בשל אי רצונו לפגוע בשיחות הגרעין המתקיימות בימים אלה.

 

משמעויות והשלכות

  1. במישור הגרעין: נוכח תקומת המחנה הסוני-ערבי ומגמתו להסיג את איראן לאחור, לא תוכל טהראן, היום אף יותר מאי פעם בעבר, לוותר על יכולת גרעינית צבאית ועל הכרה בה כמדינת סף, וזאת כאמצעי הרתעה מול המחנה הסוני המתעורר נגדה.
  1. היחסים עם ארה"ב והסכם הגרעין: התייצבותה המידית והפומבית של ארה"ב לצד המחנה הסוני מהווה מכה קשה הן למחנה האידיאולוגי של ח'אמנאי והן למחנה הפרגמטי של רפסנג'אני ורוחאני. המחנה האידיאולוגי האמין שהצליח לכפות על ארה"ב את עמדתו ואכן נראה היה כאילו מצליחה טהראן להכתיב לאמריקה את תביעתה להגמוניה אזורית.[6] אולם, התייצבותה של ארה"ב לצד הקואליציה הסונית, טרפה את קלפיהם של האיראנים, הצפויים להתחזק בהערכתם כי אין לבטוח בארה"ב בשום מצב ושטהראן חייבת להשיג את תביעותיה במלואן. למשל, הסרה כוללת של הסנקציות עם חתימה על הסכם.  

 

שני מודלים בהתנהגות הפוליטית-צבאית של טהראן

ניתן להבחין בשני מודלים המאפיינים את התנהלות טהראן ברמה הגאו-פוליטית והצבאית אל מול יריבים אזוריים ובינ"ל :

 

א.      מודל 'הבריון המאיים' – מול ארה"ב, אשר גילתה יחס סלחני ומבין כלפי תביעות המשטר האיראני והתפשטותו האזורית, ראתה בו שותף לאינטרסים ביטחוניים כגון המלחמה בדאעש, למרות פעילות הטרור הבינ"ל של איראן, וגילתה אף נכונות לתת לטהראן מעמד גרעיני מוגבל, חרף הפרותיה את החלטות מועבי"ט ותקנות סבא"א. איראן המשיכה בהתפשטותה הצבאית-מדינית באזור תוך המשך האיומים, גם על צבא ארה"ב.[7] התברר כי עמדתה האוהדת של ארה"ב לא ריככה ולא מיתנה את הפעילות האופנסיבית האיראנית באזור אלא עודדה את מדיניותה העוינת.

 

ב.      מודל "הנמר של נייר" – מול ההתייצבות הכוחנית-צבאית-מדינית של המחנה הסוני הערבי הגדול מאיראן בעוצמתו, נרתע המשטר האיראני ועשוי להתגלות שוב כנמר של נייר. מודל זה כבר יצא פעמיים אל הפועל בעבר עת לא העזה איראן לממש את כוחה ואיומיה התגלו כאיומי סרק. זה קרה ב-2003, עת ארה"ב כיתרה את איראן מדרום (עיראק) וממזרח (אפגניסטאן) וב-2011, בבחריין כאשר מהלך של הפיכה שיעית בתמיכת איראן נבלם במהלך כוחני-צבאי סעודי-מפרצי.