המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
המופתי של הרש"פ בזכות פיגועי התאבדות
30/5/2001


                    המופתי של הרש"פ בזכות פיגועי התאבדות

 

ב-25 במאי, 2001, שבוע לפני פיגוע ההתאבדות בדולפינריום בתל אביב, נשא המופתי של הרש"פ, שיח' עכרמה צברי, את דרשת יום השישי במסגד אל-אקצא, במהלכה מתח ביקורת על פסק ההלכה של המופתי הסעודי שקבע כי פיגועי ההתאבדות אינם תקינים מבחינה הלכתית.

 

המופתי צברי הביא דוגמאות מן ההיסטוריה המוסלמית לכך שאין המדובר ב'התאבדות' אלא ב'מסירות נפש'. בהמשך הדרשה תבע המופתי הפלסטיני את שחרורם מהכלא האמריקאי של הנאשמים בפיגוע במרכז הסחר העולמי בניו יורק. להלן קטעים מן הדרשה:

 

"...הו המוסלמים, אני מתחיל את דרשתי בציטוט מדברי חברו של הנביא, עבד אללה בן רואחה, בנושאו דברים בפני הצבא ערב קרב מואתה. הוא אמר: 'הו אנשים, אני נשבע באללה, שהדבר, אותו אתם שונאים [הכוונה למוות], הוא הדבר אותו יצאתם לבקש היום - ה'שהאדה' [מות הקדושים]. אנו איננו לוחמים באמצעות צבא רב או באמצעות כוח; אנו לוחמים בהם רק באמצעות הדת הזו, בה בורכנו על ידי אללה. פירצו, [ותזכו] באחד משני דברים טובים: או ניצחון או 'שהאדה'.  כן, הו המתפללים, עבד אללה אבן רואחה אמר את דברי האמונה האלה כאשר המוסלמים התמודדו עם הרומאים בקרב מואתה, שהתקיים בשנה השמינית להיג'רה בקרבת אל-כרכ שבירדן. צבא המוסלמים מנה באותו זמן שלושת אלפי חיילים בלבד, לעומת הצבא הרומאי הגדול, שמספר [חייליו] עלה על מאה אלף. המפקדים דנו בנושא ההתמודדות והחליטו להיכנס למערכה ולהתנגש עם המוני [החיילים הרומאיים], אע"פ שהם [המוסלמים] היו מעוטי אנשים וציוד.

 

הו המוסלמים, האמיר הראשון של צבא המוסלמים מסר את נפשו בקרב מואתה. היה זה חברו של הנביא, זיד אבן אל-חארת'ה. את הפיקוד לקח לידיו האמיר השני, חברו של הנביא, ג'עפר בן אבי טאלב, שירד מסוסו ופרץ אל תוך המוני הרומאים [וכף] ידו הימנית נקטעה. הוא העביר את הדגל לידו השמאלית, אלא שגם [כף] ידו השמאלית נקטעה. הוא המשיך להחזיק את הדגל בין שני גדמי ידיו, עד שחטף מאחד מחיילי הרומאים מכה חזקה, שחצתה את גופו לשניים. בגופו נמצאו 50 דקירות סכין, אך אף אחת מהן לא הייתה בגבו, וזאת משום שהוא לא נסוג לאחור; פניו היו מופנים אל האויב, והוא היה מצוי בתוכם. זה טבעם של המאמינים שאינם נסוגים על עקבותיהם בשעת פריצה. ואני שואל: האם פריצתו של ג'עפר בן אבי טאלב לשורות האויבים נחשבת להתאבדות? חס וחלילה. זהו מות קדושים למען אללה. הנביא כינה אותו ג'עפר המעופף, משום שאללה העניק לו שתי כנפיים בגן העדן במקום שתי ידיו שנקטעו במערכה. הוא התמיד במערכה ובפריצתו לשורות האויבים עד שמת מות קדושים. אנו אומרים למי שחושב שזוהי התאבדות [הכוונה למופתי הסעודי]: היזהרו בפסקי ההלכה שלכם.

 

הו המוסלמים, הו המאמינים, חברו של הנביא, עבד אללה בן רואחה, לקח את הדגל בהיותו מפקדו השלישי של הצבא. הוא נלחם, עד שמת מות קדושים. החיילים המוסלמים נתקפו מבוכה, משום שלא היה להם מפקד לאחר ששלושת המפקדים, שמינה הנביא, מתו מות קדושים. החיילים עמדו לסגת לאחור, ואז אמר להם חברו של הנביא, עקבה בן אבי עאמר: הו אנשים, מוטב לאדם להיהרג כשפניו לחזית מאשר להיהרג בעת נסיגה לאחור. כן, הו המוסלמים. החיילים הבינו את מצבם וסיכמו למנות לאמיר את אציל הנפש הגיבור, ח'אלד אבו אל-וליד, שהצליח בחכמתו בתבונתו, במיומנותו ובמומחיותו הצבאית להגן על הצבא מפני כליה. היה זה הקרב הראשון שניהל ח'אלד אבן אל-וליד מאז שהתאסלם. כאשר הוא לקח את הדגל באותו יום, הוא לחם לחימה עזה. ביום השני הוא הגה תוכנית נסיגה בדרך מבריקה ובאבדות מועטות...

 

הו המוסלמים, כאשר שיגר הנביא את הצבא למואתה, הוא נתן להם את ההנחיה הבאה: פישטו בשם אללה, הילחמו באויבי אללה ואויביכם באל-שאם. אתם תמצאו שם אנשים תמימים: אל תפגעו בהם, אל תהרגו אישה, אל תהרגו ילד... אל תעקרו עץ ואל תהרסו בית. זוהי דתנו האסלאמית האדירה. היא מעודדת לשמירה על מידות טובות ועל מוסר גבוה בימי שלום, כמו בימי מלחמה. לעומת זאת, אויבינו הורסים בתים, הורגים ילדים, משביתים בארות, מנתקים את המים ועוקרים עצים משורשיהם. הם מונעים מנשים בהריון להגיע לבית החולים כדי ללדת, והן נאלצות ללדת בצדי הדרכים. הם משתמשים במטוסי קרב נגד האזרחים חסרי המגן. כן, הם כובשים ולא בעלי ריבונות... הם חושבים שהם מפחידים את עמנו. אנו אומרים להם: המוסלמי אוהב את המוות ואת השהאדה, כפי שאתם אוהבים את החיים. קיים הבדל אדיר בין מי שאוהב את העולם הבא למי שאוהב את העולם הזה. המוסלמי האוהב את המוות [ומבקש] לזכות בשהאדה, אינו נבהל או נתקף פחד מן הדיכוי של הגאוותנים או מנשקם של שופכי הדמים. אדמת פלסטין המבורכת והקדושה הקיאה את כל הפולשים הקולוניאליסטים לאורך ההיסטוריה, והיא תקיא בקרוב, בעזרת אללה, את הכובשים [הנוכחיים]...

 

הו המתפללים, יש לכם אחים האסורים באמריקה בצורה עושקת ותוקפנית. הם נשכחו. טפלו עליהם האשמות שווא בדבר פיצוץ [מרכז] הסחר העולמי בניו יורק. אנו ממסגד אל-אקצא ובשמכם תובעים את שחרורם של אותם אסירים עשוקים, שהם מוסלמים מונותאיסטים..."[1]

 


 


[1] רדיו 'קול פלסטין' (רש"פ), 25.5.2001.