מדוע חמאס יצאה למתקפת
טילים על ישראל?
מאת י. יהושע וי. כרמון
העימות הנוכחי בעזה שפרץ בעקבות הסלמה מכוונת מצד החמאס, על ידי ירי
עשרות טילים לערים בישראל ברדיוס רחב (באר שבע, גדרה, אשדוד ואח"כ ת"א
וחיפה) מעלה את השאלה מה הרקע להסלמה זו מצד החמאס ומדוע פתחה התנועה ב-7 ביולי במערכה
נרחבת שחרגה בהיקפה מחילופי האש שהיו בינה לבין וישראל קודם לכן והגדילה את טווח
הירי מאז מבצע עמוד ענן ב-2012.
נראה כי החלטת החמאס על ההסלמה התקבלה ברמה המקומית על ידי הזרוע
הצבאית של התנועה, יתכן אף מבלי להתייעץ עם הדרג המדיני, בתוך הרצועה ומחוצה לה,
וזאת ממניעים מידיים מקומיים שיפורטו להלן, לצד סדרת מניעים נוספים הקשורים למעמדה
המדרדר של התנועה הן בזירה הבינערבית והן בזירה הפנים פלסטינית.
1. המניע המידי להסלמת חמאס: גילוי ופגיעה של צה"ל
במנהרה האסטרטגית של התנועה
ב-5 ביולי, יומיים לפני מטח הרקטות הכבד הראשון שנורה לעבר ישראל, פגעה
ישראל באחת מעשרות המנהרות ארוכות הטווח שהכינה חמאס כהפתעה אסטרטגית לישראל ואשר נועדו
להעביר פעילי חמאס חמושים לעומק הישראלי לצורך מתקפות טרור במרכזי אוכלוסיה בישראל.
הגילוי וההרס של המנהרה ושל התכנית האסטרטגית מאחוריה (בנוסף למותם של שישה פעילים מהזרוע הצבאית של התנועה בתוך המנהרה), דחפו ככל הנראה את הזרוע
הצבאית להגיב במתקפת טילים נרחבת כולל המערך הרקטי ארוך הטווח המכוון לעומק השטח הישראלי,
ובכך הביא לתגובה ישראלית רחבת היקף.
2. המניעים הבסיסיים להסלמה מצד חמאס:
א. ירידת קרנה של חמאס בזירה הפנים
פלסטינית ומחלוקות פנימיות בתנועה
בשנים האחרונות נרשמה ירידה במעמדה של חמאס גם בקרב נאמניה ותומכיה
הפלסטינים, בעזה ומחוצה לה על רקע המשבר הכלכלי הכבד ברצועה ועל רקע מדיניות הפנים
והחוץ של התנועה.
בניגוד לצפיות התנועה, הפיוס המיוחל עם הרשות הפלסטינית (ב-23
באפריל) לא הביא להרגעת הביקורת הפנימית החריפה נגדה. יתרה מכך, התנועה הואשמה כי
הסכם הפיוס היה בבחינת "כניעה" לדרישות הרש"פ מבלי לרשום שום הישגים
לזכות חמאס בטווח הקצר. התנועה ויתרה בפועל על שלטונה ברצועת עזה והסכימה להרכבת
ממשלה בראשות איש הפת"ח ראמי חמדאללה (כשרוב שריה מקורבים לתנועת
הפת"ח); בעוד הרשות הפלסטינית מצידה, המשיכה במעצרים של פעילי חמאס בגדה
המערבית ונמנעה מלשלם את משכורותיהם של כ-40,000 פקידי ממשל חמאס לשעבר (זאת,
לטענת הרש"פ, עקב תביעת המדינות התורמות, ארה"ב והאיחוד האירופי, ולמרות
נכונותה של קטר לממן את תשלום המשכורות) ובעוד מצרים מתעלמת מהבקשות לפתיחת מעבר
רפיח.
כמו כן, הופנו האשמות נגד הנהגת חמאס הן מתוך שורות התנועה והן מצד
הפלגים הפלסטינים האחרים ברצועה, כדוגמת ארגון הג'יהאד האסלאמי, כי התנועה נטשה את
דרך ההתנגדות וחתמה על הסכם פיוס עם הרש"פ מבלי שהרש"פ ויתרה על אופצית
המו"מ או על התיאום הביטחוני עם ישראל.
ב. מעמד החמאס בזירה הבינערבית – הוקעתה על ידי "ציר ההתנגדות"
האביב הערבי גרם לתמורות רבות במעמדה של תנועת החמאס בעולם הערבי
והמוסלמי. תמיכתה של חמאס במהפכה בסוריה נגד שלטונו של בשאר אל-אסד וחבירתה לציר
האח"סי (קטר, תורכיה ומצרים תחת שלטון מורסי) הובילה להוקעתה על ידי
"ציר ההתנגדות" בהנהגת איראן וסוריה.
על מהלך זה נגד משטר אל-אסד שילמה תנועת החמאס מחיר כבד ביותר: מנהיגיה, שהואשמו על יד אסד כ"בוגדנים
ואינטרסנטים" שזנחו את דרך ההתנגדות[1],
גורשו מסוריה [בתחילת שנת 2012] בבושת פנים ועד היום טרם מצאו בסיס קבע ללשכה
המדינית של התנועה.
איראן, מנהיגת "ציר ההתנגדות", הביעה גם היא את מורת רוחה
ממדיניותה של חמאס, והפחיתה משמעותית את תמיכתה הכספית בתנועה הסובלת ממשבר כלכלי
קשה. מנהיגה עלי ח'מנאי אף טרח להזכיר לאסמאעיל הניה, שביקר בטהראן כראש ממשל
החמאס בעזה (פברואר 2012), את "גורלו של יאסר ערפאת שסולק על ידי אומות האזור
כיוון שיצא ממסלול ההתנגדות"[2].
יתרה מכך, גם החסות הזמנית שפרסה קטר על חמאס, התגלתה כרעועה בשל
הלחצים הקשים להן נתונה קטר מצד מדינות המפרץ, להפסקת תמיכתה בתנועת האחים
המוסלמים ובכלל זה בתנועת החמאס.
מה שהעמיק עוד יותר את בידודה של התנועה היה המשבר שפקד את האסלאם
הפוליטי עקב הדחתו של שלטון מחמד מורסי במצרים. אירוע זה הוביל את תנועת החמאס
(כמו גם את קטר) לחזר אחרי איראן ולבחון שוב את אפשרות חזרתה לחיק ציר ההתנגדות (אולי
אף מבלי לשנות את עמדתה ביחס למשטר הסורי).
אולם עד כה נראה כי איראן אינה נענית לחיזורים ומסרבת בתוקף לקבל את
פניו של ראש הלשכה המדינית של התנועה, ח'אלד משעל, בטהראן. האחרון נאלץ לאחרונה (22 מאי 2014) להסתפק בפגישה עם חוסין עבד
אל-להיאן, עוזרו של שר החוץ האיראני, בדוחה שבקטר. הגרסאות השונות בנוגע לתוכן
הפגישה, מצד איראן וחמאס, יכולות להעיד על הפערים הגדולים בין השתיים. יתרה מכך, כחודש לאחר הפגישה, בניתוח שפרסם
ב-26 ביוני 2014 תחת הכותרת "אדון משעל, ענה לשאלות האלו לפני שאתה מבקש
עזרה", כתב האתר תאבנאק: "כיצד יכולה איראן לבטוח שוב בארגון שהפנה גבו
לממשלת סוריה לאחר שנים בהן השתקע בדמשק וקיבל מממשלת סוריה סיוע מגוון ולאחר מכן
יצא נגדה? כיצד ניתן לבטוח בארגון שנהנה במשך שנים מתמיכת איראן ולאחר
מכן הגדיר את תורכיה ואת קטר כמושיעות שלו?"[3]
תנודות אלו של תנועת החמאס בנאמנותה לציר ההתנגדות (קרי, נטישת איראן וסוריה והנסיונות לחבור אליהן שוב)
יצרו לה דימוי בלתי מהימן הן בקרב תומכי ציר ההתנגדות והן בקרב מתנגדיו ובכך הפחיתו
בערך התנועה בעיני הציבור בעולם הערבי והמוסלמי.
ג. העימות עם המשטר המצרי החדש והשפעתו על החיים ברצועה
נפילת שלטון האחים המוסלמים בראשות מוחמד מורסי (30 יוני 2013), שפרס
את חסותו על התנועה תרמה גם היא להידרדרות במעמדה של התנועה. בשל
זיקתה של תנועת החמאס לתנועת האחים המוסלמים, עומדת חמאס, עוד מאז המהפכה במצרים
בינואר 2011, במוקד
ביקורת ציבורית ותקשורתית קשה במצרים. התנועה הואשמה כמי שפעלה במכוון כדי לפגוע
בביטחון המדינה ובריבונותה באמצעות שורה של פיגועים (בכלל זה האשמת חמאס בפיגוע
ברפיח באוגוסט 2012 בו נהרגו 16 חיילים מצרים) וכמי שמתערבת בענייניה הפנימיים של
מצרים.
עם הדחתו של מורסי מתפקידו הורע עוד יותר מעמדה של תנועת החמאס
במצרים עד לכדי עוינות קשה מצד השלטונות במצרים: התנועה הוצאה אל מחוץ לחוק בהוראת
בית משפט וכמה מפעיליה עומדים עתה לדין, מעבר רפיח נסגר והצבא המצרי מקיים פעילות סיכול
נרחבת נגד מנהרות חמאס בין סיני ורצועת
עזה שהיו הנתיב היחיד להברחות לתוך הרצועה ומחוצה לה בשליטת חמאס.
ד. אירוע החטיפה והשלכותיו
אירוע חטיפת שלושת הנערים הישראלים (12.6), בין אם נעשה בהוראת הנהגת
חמאס ובין אם לאו, הניע גם הוא את התנועה להסלמת המצב ברצועה. זאת משום שגם באירוע
זה רשמה התנועה שורה של הפסדים. התיאום הביטחוני בין הרש"פ ומנגנוני הביטחון
הישראלים למציאת החוטפים והנערים נמשך, חרף הסכם הפיוס בין פת"ח וחמאס. בנוסף,
בעוד החטיפה נערכה בצל קמפיין "המים והמלח" רחב ההיקף בגדה וברצועה
לשחרור האסירים, החריפה פעולת החטיפה את הבעיה בעקבות מעצרם של פעילי חמאס רבים,
שחלקם אסירים משוחררים מעסקת שליט. בנוסף, תושבי הגדה לא נענו לקריאותיהם החוזרות
ונשנות של דוברי התנועה ומטיפיה לצאת אינתיפאדה שלישית נגד הכיבוש.
