כללי

החיים תחת משטר הטאליבאן באפגניסטן

 

בשל הסנקציות המוטלות על אפגניסטאן, זוכים ראשי התנועה לחשיפה מועטה בתקשורת הבינלאומית. ואולם, הסערה שהתעוררה בשל הרס פסלי בודהה בבאמיאן, זימנה לתקשורת הערבית אפשרות להתוודע אל עולמה של תנועת הטאליבאן. "נסיעה לקנדהאר מרגשת לא פחות מנסיעה לירח", כתב העיתונאי המצרי, פהמי הוידי, שצורף למשלחת חכמי הדת הערביים שנסעו לאפגניסטן בתקווה להניא את אנשי הטאליבאן מלהרוס את הפסלים, "אינני רואה הבדל גדול בין נסיעה אל מחוץ לכדור הארץ לבין נסיעה אל עידן וזמן אחר".[1] מידע נוסף על עמדותיה של תנועת הטאליבאן, ניתן לקבל מכמה ראיונות שהעניק שר החוץ של התנועה, וכיל אחמד מתוכל, לכלי תקשורת ערביים, בעת שביקר בקטר בתקווה לשפר את היחסים בין תנועתו לעולם הערבי.

 

דמוקרטיה

שאלת הדמוקרטיה נידונה בפגישת שר החוץ של טאליבאן, עם חבר הקונגרס האמריקאי, דיינה רורבקר, שהתקיימה בקטר. רורבקר התעניין בנוגע לעריכת בחירות באפגניסטן. "הסברתי לו", אמר מתוכל בראיון ליומון אל-חיאת, "שבחירות הן בסך הכל אמצעי להגיע לשלטון ולנהל את המדינה. מאחר שכבר קיים ממשל במדינה, קיים שלטון, ויש יציבות הרי [שאין צורך ב]בחירות, משום שאלה הן בסך הכל אמצעי ולא מטרה בפני עצמה."[2]

 

גם משלחת אנשי הדת הערביים שהגיעה לאפגניסטן בניסיון להניא את אנשי הטאליבאן מלהרוס את פסלי בודהה בבאמיאן, נתקלה בעמדות דומות בשאלת הדמוקרטיה. אנשי הטאליבאן מתחו ביקורת על אנשי האופוזיציה האפגאנית בטענה שאלו החלו לדבר על דמוקרטיה. "אנו מתנגדים מכל וכל לדמוקרטיה", הם אמרו.

 

כאלטרנטיבה ל"דמוקרטיה", הציעו האורחים הערביים לאנשי הטאליבאן להנהיג את עקרון השורא האסלאמי, אך אלו השיבו כי "מה שחשוב הוא להגיע להסכמה על הערכים לפני שדנים בכינויים." לדבריהם, "דמוקרטיה" היא שלב בשורא. על פי עקרון השורא, קהילת המוסלמים שותפה בכל החלטה הנוגעת להם... משמעות הדבר היא שהאנשים קובעים את גורלם, בעוד שבדמוקרטיה האנשים מביעים "דעה" בכך שהם בוחרים את מי שמייצג אותם כל כמה שנים. משום כך, אנו רואים בדמוקרטיה מטרה שלבית בעוד שהשורא היא המטרה הסופית."[3]

 

זכויות נשים וזכויות אדם

משטר הטאליבאן ספג ביקורת קשה במערב על דיכוי זכויות האדם, ובעיקר דיכוין של נשים באפגניסטן. אלא ששר החוץ של טאליבאן דחה את הטענות מכל וכל. "אנו איננו מתנגדים לחינוך נשים", הוא אמר, "אבל אנו מתנגדים לחינוך מעורב בין גברים ונשים. התנאים הכלכליים אינם מאפשרים לנו להרחיב את חינוך הנשים באמצעות הקמת בתי ספר [מיוחדים עבורן] בכל כפר וכפר. כיום, מצויים בתי ספר [לנשים], אבל רק בהתאם למה שמאפשרים התנאים [הכלכליים]. כמו כן, אנו איננו רוצים שהאישה תסיים בית ספר כשהיא להוטה אחרי איפור וקוסמטיקה. לכן, היא חייבת להקפיד על כללי ההלכה האסלאמית ולצאת את ביתה כשהיא עוטה רעלה. צריכים להיות עבור הנשים אוטובוסים מיוחדים. האנשים באפגניסטן מתים מרעב, מקור, וממחלות ואנו איננו מסוגלים להמציא מקורות מימון לפתיחת בתי ספר. עניין זה מצוי במקום השני בסדר העדיפויות."[4]

 

בנוגע ללימוד ילדות, אמרו אנשי הטאליבאן לחכמי הדת הערביים כי "סוגיית העירוב בין המינים היא שהכשילה גם את לימוד הילדות בארצנו. אנו איננו מתנגדים לכך שהן תלמדנה, אבל משאבינו מדולדלים ואין ביכולתנו לספק עבורן בתי ספר מיוחדים. איש אינו מוכן לסייע לנו בכך. השגריר הבריטי באסלאמאבאד דן בכך עם השגריר שלנו בפקיסטן. אחינו [השגריר] עבד אל-סלאם צ'עיף אמר לו שבדיקת הנושא העלתה שאנו זקוקים למאתיים מליון דולר כדי להקים בתי ספר מיוחדים לילדות ושממשלת טאליבאן יכולה לדאוג למאה מליון דולר. הוא שאל  אותו האם ממשלת בריטניה או הקהילייה האירופאית מסוגלת לדאוג לסכום הנותר.

 האיש הקשיב, הלך ולא חזר. כאשר עלה הנושא עם מערביים אחרים, חלקם הביעו התנגדות לכך שאנו מחייבים את הילדות לעטות רעלה בבתי הספר והגבילו את הסיוע עבורנו בשל כך. אמרנו להם: [אם אתם מתעקשים על לבוש חופשי,] מדוע אתם תומכים במדינות האוסרות על הנערות ללבוש רעלה, כמו תורכיה וצרפת. עם זאת, הניסיונות שלנו נמשכים ולפני זמן מה הוציא "אמיר המאמינים" צו הקובע כי יש ללמד את הילדות בגיל בית הספר היסודי במסגדים..."

 

באותה שיחה, העמידו אנשי הטאליבאן דברים על דיוקם בנוגע לעמדת התנועה בנושא עבודת נשים: "אין מספיק עבודה בשביל הגברים, אז על אחת כמה וכמה אם נוסיף להם את הנשים. בנוסף, המשטר שלנו וחכמי הדת שלנו מתנגדים לעירוב בין המינים ואיננו יכולים להקצות לנשים מקומות עבודה."[5]

 

שר החוץ של טאליבאן התייחס לטענה כי תנועת הטאליבאן מפרה זכויות אדם והאישה ואמר כי הדבר נובע "מכך שאנו מגדירים באופן שונה את מה שהם [במערב] מכנים זכויות. אנו איננו מכנים זאת זכויות. לדוגמא, איננו מגדירים את יציאת האישה מן הבית בפנים גלויות כאחת מזכויותיה; לעומת זאת, אנו משתדלים להעניק לה את זכויותיה השרעיות במלואן. בנוגע לזכויות האדם, הרי שהן אינן מופרות כלל בארצנו. אנו מתנגדים למי שרוצים לכפות עלינו את הסטנדרטים של זכויות [האדם בקרב] היהודים והנוצרים..."[6]

 

מודרניזציה

אנשי הטאליבאן נדרשו לשאלת האיסור ההלכתי על הטלוויזיה. "הסוגיה אינה עולה אצלנו מסיבה מהותית אחת והיא ש95%- מארצנו איננה מחוברת לרשת החשמל. משמעות הדבר שאם היה שידור טלוויזיוני הוא היה נקלט רק על ידי חמישה אחוזים מן האוכלוסייה." ואולם, הוסיפו אנשי הטאליבאן, "קיים היבט נוסף, שאין להתעלם ממנו, והוא שחכמי הדת שלנו אינם נותנים היתר הילכתי לצילומים ודרוש זמן כדי לשכנעם ביעילות הדבר".[7]

 

גם שר החוץ של הטאליבאן נדרש לשאלה והסביר כי "אין כל מחלוקת [הלכתית] בנוגע לכך שצילומים הם אסורים" וכי "הדבר נאמר בחדית'ים רבים". ואולם, הוא הוסיף כי "קיים לעתים הכרח שמתיר גם את הדברים האסורים. אנו חייבים לצמצם את ההכרח הזה. הכרח יכול להתקיים ביחס לצילום מסמכים. ישנם מקרים מיוחדים שחייבו צילום ואנו התרנו זאת. אבל אין להרחיב את ההכרח. אסור, למשל, שתהיה תמונה בעיתונים." ראוי לציין שתמונתו של מתוכל, שצולמה על ידי רויטרז, עיטרה את הראיון עמו ביומון אל-חיאת.

 

טאליבאן והקהילייה הבינלאומית

בשאלת הסיוע הבינלאומי לאוכלוסייה האפגאנית, הביעו אנשי הטאליבאן עמדה אמביוולנטית. מצד אחד הם מתחו ביקורת על כך שהקהילייה הבינלאומית אינה עושה די; "החברה האפגאנית איננה מהווה תחום אחריות בלעדי שלנו", קבע שר החוץ מתוכל, "קיימת גם אחריות של הקהילייה הבינלאומית".[8] ואולם, מצד שני, הציגו ראשי הטאליבאן את הסיוע ההומניטארי הבינלאומי כניסיון לפגוע במשטרם. "למרבה הצער", אמר שר החוץ של טאליבאן, "אנו מוצאים שהמדינות הכופרות מתעניינות בסוגיות של העם האפגאני ויש להן ארגונים צלבניים רבים הפועלים בתוך אפגניסטן, דוגמת הצלב האדום. אלא שלמרבה הצער, איננו מוצאים את הסהר האדום... כך מנצלים אויבינו את ההזדמנות כדי ליצור מחלוקות בינינו  ולנצל את משאבינו ואילו אנו חיים תחת כובד המשקל של עוינותם והעושק שלהם."[9]

 

טאליבאן והאוכלוסייה האפגאנית

תפיסת העולם של תנועת הטאליבאן ביחס לאוכלוסייה עליה היא שולטת גם היא יוצאת דופן. שר החוץ מתוכל נשאל מה עושה תנועת טאליבאן כדי להקל על סבלם של האזרחים והשיב כי התנועה דואגת לביטחונם. ואולם, בכל הנוגע לאמצעי פרנסה, "הרי שזו מגיעה מאללה. שערי הפרנסה יפתחו על ידי אללה ואילו אנו [נדרשים] לנקוט בצעדים שיועילו לעם האפגאני." בהעדר משאבים, מציעים ראשי טאליבאן לאוכלוסייה 'מזון רוחני' והם אף מגלים אופטימיות לאור ההתפתחויות האחרונות: "לאחר שהרסנו את שני פסלי בודהה, אין ספק שאללה יפתח בפנינו את שערי הפרנסה", קבע שר החוץ של התנועה.[10]

 

שר החוץ מתוכל נשאל מדוע פיטרו ראשי הטאליבאן לאחרונה עובדי מדינה רבים רק משום שלא הזדהו מבחינה אידיאולוגית עם תנועת הטאליבאן. 'אמירות אפגניסטן האסלאמית', הוא השיב, "פיטרה מוסלמים רבים לאחר שהוכח שהם משתייכים למפלגה הקומוניסטית. משמעות הדבר היא שאין להם עוד מקום במוסדות ממשלתנו האסלאמית... בנוסף, שמותיהם של הפקידים שפוטרו היו רשומים, אמנם, במשרדי הממשלה, אבל הם לא עשו כל עבודה מעשית. אין ספק שהמדינה איננה יכלה לשאת בנטל תשלום משכורות לאנשים שאינם עובדים."

 

"אבל גם הם אפגאנים? לאן הם יכולים ללכת?", שאל המראיין.

"גם [שליט אפגניסטן לשעבר,] נג'יב אללה היה אפגאני", השיב שר החוץ של טאליבאן, "ואנו סלקנו אותו, לא רק מן העבודה, אלא גם מן החיים עצמם... "[11]

 

הרס פסלי בודהה בבאמיאן

העיתונאי המצרי, פהמי הוידי, צורף אל משלחת שהורכבה מחכמי דת ערביים סונים בכירים שנסעו לאפגניסטן במטרה להניא את ראשי משטר הטאליבאן מלפוצץ את פסלי בודהה בבאמיאן. הוידי כתב יומן מסע ובו הוא מתאר את השיחות שהתנהלו עם אנשי הטאליבאן.

 

יחסם האמביוולנטי של חברי משלחת חכמי הדת הערביים למשימה שניצבה בפניהם התגלה עוד בטרם יצאה המשלחת לדרכה. אל מול התנגדותם ההלכתית להרס הפסלים הבודהיסטים ניצבו הבוז שהם רוחשים לפסלים אלה וחששם כי המערב מבקש לנצל את עמדתם ההלכתית כדי לפגוע במשטר האסלאמי באפגניסטן. חבר המשלחת, השיח' יוסף אל-קרדאוי, התוודה כי הוא "חושש שנסיעתו תפורש כהיענות לבקשת ראש ארגון יונסק"ו, בעיקר משום שהוא משוכנע שארגון זה נוקט בסטנדרטים כפולים, בדומה לכל ארגוני האו"ם". השיח' קרדאוי אמר כי הוא מקווה ש"איש אינו מעלה על דעתו שהמשלחת האסלאמית נוסעת לאפגניסטן כדי להגן על הפסלים; אדרבה, המהומה שהתעוררה בנושא זה, יוצרת הזדמנות להטיל אור על הטרגדיה של העם האפגאני ועל הדיכוי הבינלאומי ממנו הוא סובל כבר חמש שנים".

 

השיח' תקא אל-עת'מאני, אחד מן הבולטים שבחכמי הדת בפקיסטן, ביטל ברגע האחרון את השתתפותו במשלחת "לאחר שגילה כי מרבית חכמי הדת הפקיסטנים תומכים בעמדת הנהגת הטאליבאן בסוגיית הפסלים." גם חבר המשלחת, אבראים בכר, הממונה על התיק האפגאני בארגון הועידה האסאלמית והשגריר הסעודי לאפגניסטן לשעבר, אמר כי "אין הוא מאושר מעיתוי הביקור בשעה שמתנהלת מתקפה מערבית נגד טאליבאן".[12]

 

אנשי הטאליבאן עמם נפגשו חכמי הדת הערביים לא הבינו על מה המהומה: "לא תקפנו איש ולא פגענו באיש", אמר יו"ר בית המשפט העליון באפגניסטן, המולא מחמד נור ת'אקב. לטענת ראשי הטאליבאן, הרס הפסלים הוא מצווה דתית הקשורה לייחוד של אללה. אם ימנעו מהריסתם, יבוא עמם אללה חשבון ביום הדין. 'אמיר המאמינים' של הטאליבאן, המולא עמר - מספר הוידי - אמר לשר הפנים הפקיסטני עמו נפגש כי ביום הדין, כאשר ההרים כולם יהפכו לרסיסים, כפי שנאמר בקוראן, יישארו שני פסלי בודהה בבאמיאן על כנם ואללה ישאל אותו מדוע לא הרס אותם.

 

הוידי, שסבור היה מלכתחילה כי שורש הבעיה בכך שהשכלתם הדתית של ראשי הטאליבאן לקויה, השתמש בדוגמא זו להמחיש את קביעתו זו: "נכון שהמולא עמר לא השלים את השכלתו הדתית, אך אינני מבין כיצד 'חכמי הדת' שכנעו אותו בסיפור מוזר זה ממנו ניתן להסיק כי אללה שיהפוך את ההרים האדירים באזור... לרסיסים יגלה אוזלת יד בנוגע לשני הפסלים, אשר לא יפגעו כשאר ההרים על פני  כדור הארץ, לא כל שכן [לנוכח העובדה] ששני הפסלים חצובים בהר גדול. אינני יודע כיצד השכל מסיק כי כל ההר יתמוטט כאשר תרעד האדמה והחלק הנוגע לשני הפסלים יישאר ללא פגע. כמו כן, אינני מבין כיצד האיש חשב לעצמו כי אנשי הטאלבאן יכולים להרוס את שני הפסלים, בשעה שהדבר נבצר מן האל..."

 

המחלוקת ההלכתית

מבחינה עקרונית, הסכימו חכמי הדת הערביים עם אנשי הטאליבאן כי הפסלים מהווים שיקוץ. ואולם, לטענתם, הרס הפסלים עלול להוביל, באופן עקיף, לפגיעה במוסלמים ולכן יש להימנע ממנו. השיח' מחמד אל-ראוי, חבר ועד המחקרים האסלאמיים באוניברסיטת אל-אזהר במצרים הסביר: "פסלים שכלבים מטילים עליהם את מימיהם אינם ראויים לכך שמישהו מהמוסלמים ייפגע כתוצאה מהריסתם... אין ספק שאנו, [חברי] המשלחת, מתנגדים לפסלים; ואולם, אנו ערים גם למידת הנזק שעלול להיגרם לעולם האסלאמי בגלל הריסתם..."

 

חבר המשלחת, השיח' יוסף אל-קרדאוי הסביר כי פסק הלכה שונה מן הדין ההלכתי. גם בהנחה שעל פי ההלכה הרס הפסלים מוצדק, בקביעת פסק הלכה יש לקחת בחשבון שיקולים נוספים, הנוגעים למציאות ולסדר העדיפויות על מנת שיופק ממנו האינטרס המיוחל עבור המוסלמים. לדברי השיח' קרדאוי, הטאליבאן סובלים מעוינותו של המערב; בהחלטה להרוס את הפסלים, הם יוצרים אנטגוניזם גם במדינות המזרח, שימנעו מלהעניק סיוע לאפגניסטן. בנוסף, הרס הפסלים עלול להוביל לפגיעה במיעוטים מוסלמים במדינות בהן יש רוב בודהיסטי.

 

גם מבחינה הלכתית, היו לשיח' קרדאוי הסגות בנוגע לפסיקה בעניין הפסלים. לדבריו, הנביא מחמד נמנע מלהרוס את המבנה שהקים אברהם ושהכיל פסילים, בעת שבנה את הכעבה, "על מנת להימנע מחיכוך ומחלוקות." רק משהתחזקו המוסלמים, סילק הנביא את הפסילים. טענה נוספת שהעלה השיח' קרדאוי היתה שבקוראן נקבע כי אין לקלל את מאמיניהן של דתות אחרות, מחשש שהם יקללו חזרה את אללה. "אם נאסר לקלל את הפסלים על אחת כמה וכמה אסור לנפץ אותם", הוא הוסיף.

 

מנגד, הסתמכו אנשי הטאליבאן על הרס עגל הזהב על ידי משה כהוכחה להכרח בהרס הפסלים. לטענה כי שליטיה המוסלמים של אפגניסטן בעבר נמנעו מלהרוס את הפסלים הם השיבו כי עובדה זו אינה מהווה הוכחה הלכתית בדבר הצורך להימנע מהריסתם. גם את טענתו של השיח' קרדאוי בדבר הצורך להתאים את הפסיקה ההלכתית לתנאי המציאות, דחו אנשי הטאליבאן. "הבלגנו על [הימצאות] הפסילים הללו במשך חמש שנים ואיננו יכולים להשאירם עוד", אמר המולא ת'אקב, "העולם שאתם מדברים עליו הוא אויבנו בכל מקרה בין אם נהרוס את הפסילים ובין אם לאו. הימנעותנו מהריסתם לא תשנה דבר ביחסו כלפינו... אם נשאיר חלק כלשהו מן הפסילים, פירוש הדבר שאיננו דבקים בפסק ההלכה... מוטב ללכת בדרך זו עד סופה ולמחות לגמרי את הפסילים הללו."

 

המולא ת'אקב גם לא התרשם מטענת חברי המשלחת בדבר סכנה לשיפור היחסים האפשרי עם סין ויפן. בתגובה, הוא הציע "אחדות אסלאמית" ו"החייאת רוח הג'יהאד בקרב עמינו על מנת שיהיו מוכנים להשקיע [מאמצים] למען אללה בהגנה על דתם וקיומם."[13]