פיצל חוסיני: מטרתנו - מדינה מהים עד לנהר
כשהוא עוטה כאפייה, נשא מחזיק תיק ירושלים ברש"פ, פיצל חוסיני, הרצאה בפני פורום של עורכי דין ערביים בביירות; בהרצאתו, סקר חוסיני את ההיסטוריה של העיר ירושלים במאה העשרים והתייחס לעתיד לבוא. להלן קטעים מדבריו:
"אני נושא ברכה לביירות, ששברה את האויב והוכיחה כי אנו יכולים להביס את המעצמות, [ולתנועת] 'ההתנגדות' [חזבאללה], שהעניקה לנו את התקווה כי העתיד נתון בידינו. הניצחון הלבנוני הוא הדוגמה הגדולה והחשובה ביותר למציאות בה מצוי האויב הישראלי, שתהליך הבסתו החל שבועות ספורים לאחר המפלה [של הערבים בשנת] 1967...
בשנת 1969 הייתי ביחידת 'צבא השחרור הפלסטיני' בסוריה וממנה יצאתי לערי פלסטין הכבושות. ביקרתי ביפו ובחיפה. עיתונאי שאל אותי אז בדבר תחושותיי והשבתי: חיפה הכניסה כאב ללבי, משום שהיא הפכה ליהודית ברובה, והנוכחות הערבית התגמדה. אז הבנתי שעתיד דומה צפוי לירושלים אם לא נשכיל להיאבק ולהתכונן כהלכה...
לאינתיפאדה הנוכחית יש סיבות פנימיות, חיצוניות, ובלתי נמנעות. אינתיפאדה אל-אקצא איננה אקט של מחאה, אלא תנועת עצמאות שאסור לעוצרה עד שתגיע לעצמאות פלסטינית מלאה.
באינתיפאדה הראשונה הצלחנו לשבור רבים מהנושאים שהיו טאבו בישראל. גולדה מאיר אמרה יום אחד שאין עם המכונה עם פלסטיני; אבל אנו הרווחנו את ההכרה בקיומנו. בעבר הם אמרו "לא" להקמת מדינה פלסטינית; אבל אנו שברנו את הטאבו הזה והם הכירו בעקרון של המדינה. בעבר הם סרבו להכיר באש"ף; אבל הם מכירים בו כיום כנציג לגיטימי יחיד של העם הפלסטיני. [גם] באינתיפאדה הנוכחית שברנו נושאים שהיו טאבו בישראל ביחס לירושלים ולפליטים הפלסטינים.
בתקופת ברק, למרות כל הדברים הרעים שהיו בה, הטרגדיות, וההתנהגות הברברית, שברנו רבים מנושאי הטאבו. והנה שרון מנסה היום להחזיר את המצב לאחור. ברק הסכים לנסיגה מ95%- מן האדמות הפלסטיניות הכבושות לפני 1967, ואם נאפשר כעת לשרון להצליח בתוכניותיו הפוליטיות, שנקודת המוצא שלהן ביטחונית, משמעות הדבר תהיה שאנו נשוב לשולחן המו"מ על בסיס זכותנו על 42% בלבד מן השטח. לעומת זאת, אם נפיל את שרון מבחינה ביטחונית, לא יוכל שום גורם אחר לנהל דיאלוג עמנו שלא מהנקודה בה עצר ברק, כלומר זכותנו על 95% מן השטח. משום כך, אסור לנו לאפשר לשרון להצליח. הרש"פ לא תעניק רשת ביטחון לשרון, המדבר כיום במתינות, אך אינו משנה את מדיניותו.
על הפסגה הערבית להתרחק מן ההגיון לפיו חייבים להעניק לשרון הזדמנות. אנו צופים שבחודשים הקרובים תהינה התנגשויות אמיתיות רבות עם הישראלים ובעיקר בירושלים. כל גורמי הפיצוץ קיימים. אנו משוכנעים שהעימות בתוך ירושלים יניע את העולם [כולו] עד לאינדונסיה ולמרוקו. הדבר יהווה סימן לארה"ב שתאלץ להבין שתמיכתה בישראל בנושא ירושלים תחסל את היציבות באזור כולו. אנו עומדים בפני מערכה ומתכוננים אליה כבר מעכשיו. אסור לאפשר לשרון להצליח מבחינה ביטחונית, משום שאז הוא ינצח אותנו מבחינה מדינית.
העם הפלסטיני מצוי במערכה הנוכחית יד ביד עם [הנהגת] הרשות הפלסטינית ואין כל התנגשות פנימית ביניהם. משום כך יש להעניק לאינתיפאדה את הקדימות. אפשר שיש פגמים וטעויות [במערכת הפנימית] אבל העדיפות צריכה להינתן כעת למערכה...
ישנה רגישות פנימית שצריכה להיות מובנת לכל. אני עלול להיאלץ לקיים מגעים עם ממשלת שרון כדי להשיג כמה מן הדברים החיוניים לעמנו; אלא שאין בכך כדי להצדיק פתיחת קשרים עם ישראל על ידי אחרים [מקרב מדינות ערב]. אני מקיים מגעים כדי לשים קץ לקשר ואין הדבר דומה למדינות המבקשות ליצור קשר.
יש להבחין בין השאיפה האסטרטגית של העם הפלסטיני, שאינו מוכן לוותר אפילו על גרגר אדמה אחד מאדמת פלסטין, לבין החתירה הפוליטית הקשורה במאזני הכוחות ובאופי המערכת הבינלאומית הקיימת. זוהי חתירה מסוג שונה. אנו עלולים להפסיד [ובאותה מידה] עשויים להתקדם, אלא שעינינו ימשיכו להיות נשואות אל המטרה האסטרטגית, כלומר אל פלסטין מהים עד לנהר. מה שניקח היום, אינו יכול לגרום לנו לשכוח את האמת העליונה הזו."[1]
