כללי

עלילת הדם - פעם נוספת בעיתונות המצרית הממסדית

 

הביקורת שספגה העיתונות המצרית הממסדית בעקבות הערות גזעניות בגנותו של מזכיר המדינה האמריקאי, קולין פאול, כמו גם על רקע פרסומי התועבה האנטישמיים והאנטי-ישראליים הבלתי פוסקים, השפיעה באופן חלקי בלבד. בעוד שהביקורת נגד פאול מותנה באופן דראסטי[1], הטון האנטישמי ממשיך לאפיין את מאמריהם של כמה מבעלי הטורים בעיתונות הממסדית. כך למשל, עלה שוב לדיון נושא עלילת הדם, והפעם מעל דפי היומון "אל-אח'באר".

 

ערב הפסגה הערבית שהתכנסה בעמאן, כתב ד"ר מחמוד אל-סעיד אל-כרדי במאמר שכותרתו "הסצינה האחרונה בחייו של הכומר תומא!! - דרמה טלוויזיונית בפני הועידה הערבית בירדן":

 

"התלמוד שהוא הספר השני בקדושתו בקרב היהודים, קובע כי יש ללוש את מצות יום הכיפורים [כך במקור] "בדם" של מי שאינו יהודי; עדיפות ניתנת לדמם של נערים לאחר אינוסם!! כך אמר הרב משה אבו אל-עאפיה בתיק החקירה בפרשת העלמו של הכומר תומא ברובע היהודי בדמשק בשנת 1840. לאחר החקירה, הורה מושל דמשק, שריף פאשא, להוציא להורג כמה מרבני הרובע היהודי, לאחר שהוכח שהם חטפו את הכומר תומא ורצחו אותו; אלא שמחמד פאשא, הוציא צו שחנן אותם, בלחץ 'האגודה הישראלית-צרפתית' [כך במקור].

 

פרסמתי חלק מן החומר של מסמכי החקירה, השמורים בתיקי משרד המשפטים הסורי, במאמר שאל-אח'באר הואיל לפרסם ב-20 באוקטובר, 2000 [ראה תרגום בהמשך], ערב כינוסה של ועידת החירום הערבית שזימנה מצרים.

 

מאמר זה זעזע מיליוני אנשים שהשיגו עותק ממנו באמצעות אתר האינטרנט של אל-אח'באר שכתובתו www.elakhbar.org.eg . אנשים בעולם למדו לדעת שהאגדות המטורפות של התלמוד מיושמות מילה במילה נגד הלא-יהודים בעולם. קראתי לועידת הפסגה [בקהיר] לפעול, כדי שלא יגיע היום שבו ימולא הדם הערבי בבקבוקים גדולים...

 

מאותו יום, שקדתי על כתיבתה מחדש של פרשה זו בשפת הקולנוע, שהיא שפה בינלאומית שהמסר שלה מגיע לאנשים באמצעות ההשראה האמנותית, שהשפעתה רבה יותר מזו של השפה הכתובה. את השורות האחרונות של האירוע ההיסטורי בעל העושר הדרמטי הזה אכתוב כאן, כדי שיהיו תחת עיניהם של שרי החוץ הערביים בעת שהם מגבשים את התמונה הסופית של האסטרטגיה הערבית המאוחדת...:

 

Full Shot של מנזר טרה-סנטה הסורי שעל חוף הים. בעומק התמונה נראות סירות דיג ובקצה התמונה ספינה קטנה. בספינה יושבות ארבע הדמויות המרכזיות בדרמה: הכומר תומא, אחת מחסידותיו, דליה מזרחי, מנחם פרחי, הידוע כיהודי-הנוצרי [כך במקור], המפגין חיבה כלפי הכומר אך בלבו חורש רעה, והשיח' מחמד אל-תיג'אני, שהוא השיח' של המסגד הגדול וחברו של הכומר תומא. הקולות היחידים הנשמעים הם רחש המשוטים וכמה משפטים קצרים:

 

דליה:  האם תבוא אלינו פעם נוספת?

תומא: אינני הולך על מנת לשוב, בתי. אני אעלם עד שתכבה אש השנאה ברובע היהודים.

מנחם (כשהרוע ניבט מפניו): לא תברח הפעם, אלא בגופך, הו הכומר הטוב.

 

מנחם פרחי שולף סכין הבוהקת תחת אור הירח... ודוקר את הכומר תומא בתנועה מהירה הפוגעת בכתפו. הוא מרחיק באיומי נשקו הקר את האחרים מהכומר תומא, והמצלמה עוברת בין  הפרצופים... מנחם מניח בקבוק לבן כדי לאסוף את טיפות דמו של הכומר תומא...

 

השיח' תיג'אני משליך אותו לים במכת משוט ועמו בקבוק הדם והסכין. הוא רוצה לקפוץ אחריו כדי להורגו.

 

תומא (בעודו משנן פסוקי קוראן): לא באמצעות הסכין, הו תיג'אני.

השיח': אני יודע שהוא מיטיב לשחות רק בבוץ וביצות...

 

מנחם מתחיל לטבוע, ורק הכיפה שלו ממשיכה לצוף על שכבה של דם בצבע אדום עז.

 

גלגל החמה נראה בעומק התמונה, בשעה שהכומר תומא גוסס.

 

תיג'אני: נשוב למנזר, כדי שתוכל לטפל בעצמך, הו תומא.

תומא: אין טעם, הסכין הייתה מורעלת. אני חש את הרעל זורם בגופי. (מביט אל דליה). בכי, בתי, הדמעות מטהרות את החטאים. תזהר ממנה, תיג'אני, אתה האחרון שנותר...

 

חוטי הזהב של השמש מגלים את התרחבות כתם הדם [על פני המים] ועליו כיפת הרבנים. ראשו של הכומר תומא נופל על חזה של דליה מזרחי, הפוצחת בצרחות הנשמעות בעולם כולו. כותרות הסיום יורדות ובראשונה שבהן נכתב: "מותו של הכומר תומא".

 

מר עמרו מוסא, כוכב הדיפלומטיה המצרית, האם צפית יחד עמנו בסצינה האחרונה בחייו של הכומר תומא? ה-Full Shot הזה מספר לנו בשפה קולנועית שהבוגדנות והטיפשות הן תכונות יסוד במבנה הנפשי של העם הישראלי. השלום מבחינתם הוא בסך הכל צעד שלבי, טקטי, במסגרת תוכנית ארוכת טווח שמטרתה אלימות ושפיכות דמים. כך קובעים כתבי הקודש שלהם!!..."[2]

 

כאמור, פרסם כבר ד"ר אל-כרדי מאמר בנושא ערב הפסגה הערבית בקהיר. להלן קטעים מאותו מאמר:

 

"פרשת רציחתם של הכומר תומא ומשרתו, שהתרחשה ברובע היהודי בדמשק ב-1840 עלתה בדעתי כשראיתי את מעשי הטבח הנוראים באל-אקצא...

 

הכומר תומא נכנס לרובע היהודי כדי לטפל באדם חולה, ויצא משום כשהוא שחוט ואין עליו או בו ולו טיפת דם אחת!

 

פרשה נתעבת זו עוררה את זעמו של הציבור הסורי, שאהב וכבד את הכומר תומא, שמבחינה רוחנית וגופנית, דמה לישו עליו השלום. השלטונות תפשו את הרב משה אבו אל-עאפיה שהתאסלם ונשבע שהוא ישתף פעולה עם החקירה.

 

בתיק החקירה הרשמי [כתוב כי] החוקר אמר לו: כיצד נרצח הכומר תומא? מה הסוד מאחורי היעלמות דמו של האיש הטוב הזה?

 

הרב משה אבו אל-עאפיה השיב: קבוצה של יהודים חטפו אותו ואת משרתו לאחר שיצא מביקור אצל חולה יהודי. הם שחטו אותו ואספו את דמו בבקבוק גדול שהונח במרתף מתחת לבית.

החוקר: האם אתה יודע מדוע ביצעו היהודים את המעשה המתועב הזה?

אבו אל-עאפיה: כן. כדי להשתמש בדם לא יהודי בבצק של מצות הלחם הקדוש בחגיגות המתקיימות ביום הכיפורים [כך במקור]!!

החוקר: האם דתכם מצווה עליכם לבצע את המעשה הנפשע הזה?

אבו אל-עאפיה: כן. הוא הוציא מכיסו דפים כתובים והחל לתרגם מעברית ישירות לערבית. הוא קרא את הוראות הרבנים בדבר הצורך ללוש את מצות הלחם הקדוש בדם של לא-יהודי, ומוטב שיהיה זה דמם של נערים שנאנסו!!

החוקר: האם אתה קורא מן התורה?

אבו אל-עאפיה: לא, מהתלמוד, או מן ההוראות בעל פה של הרבנים. אנו מכנים אותן "התורה השניה", למרות שהיא עולה בקדושתה של תורתו של משה.

החוקר: איפה הספר המקולל הזה?

אבו אל-עאפיה: אירופה שרפה אותו, אבל אנחנו מעבירים אותו זה לזה בחשאי. מן העותקים שהודפסו לאחר מכן הוסרו הפסוקים המקללים את ישו ואת אמו...

 

הצבא המצרי הצליח באוקטובר 1973 למנוע משופך הדמים, אריאל שרון את העונג של חגיגות יום הכיפורים. הכוחות המצריים מצאו באחד הבסיסים המבוצרים בקבוקי יין מוקפאים ופרוסות של לחם שחור יבש. באותו יום נאמר לקצין המצרי שאלו מצות הלחם הקדוש!! כנראה שהקצין המצרי אינו יודע עד היום באיזה דם נלושו המצות המקודשות האלו.

 

אני שואל את עצמי: האם מאחורי מעשי הטבח של אל-אקצא עמדה מטרה פוליטית...? או שהיתה זו מטרה דתית, להקיז דם ערבי טהור לרגל החגים היהודיים? אינני יודע..."[3]