אינטלקטואלים ערביים נגד ועידת מכחישי השואה בביירות
בין ה-31 במארס לשלושה באפריל 2001, מתוכננת בביירות ועידה של מכחישי שואה מרחבי העולם. הכנס מאורגן על ידי מכון (IHR) The Institute for Historical Review שמושבו בלוס אנג'לס, והארגון השוויצרי Verité et Justice ("אמת וצדק"). ממשלת לבנון הודיעה כי אין היא יודעת דבר על הכינוס הצפוי. למרות זאת, יצאו לאחרונה אינטלקטואלים ערביים בקריאה למנוע את הכינוס.
בגילוי דעת שפרסמו 14 אינטלקטואלים ערבים ידועים נכתב כי "האינטלקטואלים הערביים זועמים נוכח היוזמה האנטישמית הזו. אנו מבקשים להזהיר את דעת הקהל הלבנונית והערבית מכך ולקרוא לממשלת לבנון למנוע את הועידה האסורה הזו."[1]
על גילוי הדעת חתמו המשורר הלבנוני אדוניס, המשורר הפלסטיני מחמוד דרויש, ההיסטוריון האלג'יראי, מחמד חרבי, הסופרים ג'מאל אל-דין בן שיח' האלג'יראי ומחמד בראדה המרוקאי, דומיניק אודה, אליאס ח'ורי, ג'ראר ח'ורי, וסלאח סתיתייה הלבנונים, פאיז מאלאס ופארוק מרדם-ביי הסורים, ואדוארד סעיד, ח'אלדה סעיד ואליאס צנבר הפלסטינים.[2]
מאחר שממשלת לבנון הכחישה כי ידוע לה דבר על הועידה, נמנעו בעלי טורים בעיתונות הלבנונית מלהתייחס לנושא. לעומת זאת, בעלי הטורים ביומון הלונדוני אל-חיאת, התייחסו לועידה וקראו לביטולה.
במאמר שכותרתו "הפרוטוקולים של זקני ביירות", כתב בעל הטור, ג'וזף סמאחה: "...שני הארגונים, האמריקאי והשוויצרי, ידועים בכך שהם מתמחים בהכחשת מה שנגרם ליהודי אירופה בידי הנאצים או בהמעטת חשיבות המעשים הללו. בכירים בשני הארגונים מכריזים שבירת לבנון תארח את הכינוס שמטרתו, בין היתר, להתנגד לשימוש הציוני בשואה ולניצולה הפוליטי...
שמותיהם של המשתתפים בכנס אינם לגמרי מוכרים וההזמנה אליו כרוכה בהקפדה "ביטחונית" ניכרת. נראה שרובר פוריסון, רוז'ה גארודי, והורסט מאלר יהיו בין המוזמנים, דבר ההופך את האירוע לכינוס הגדול ביותר של "ההיסטוריונים הסלפנים" בעולם...
עריכת הועידה בביירות אינה מביאה כבוד לבירת לבנון. יתכן שנזקיה הרעיוניים, הפוליטיים, והכלכליים גדולים במידה שלא תשוער מרווחיה שמלכתחילה כמעט ואינם קיימים.
בכינוס יפגשו זייפני היסטוריה שעמדו למשפטים בארצותיהם. זוהי, למעשה, ועידה נגד האמת. הועידה מחזרת אחר ההתנגדות הערבית למדיניות הישראלית, שהיא לגיטימית ביותר, כדי להובילה לסבך שאין לה כל קשר אליו. זוהי ועידה נגד התודעה.
הועידה רומזת שמלחמת המגננה הערבית נגד ישראל ובעלות בריתה היא, באופן זה או אחר, המשך לתוכנית ההשמדה הנאצית. זוהי ועידה המאמצת, במשתמע, את העמדה הציונית בהגדרת הסכסוך.
הועידה מגינה, בשם הקורבן הפלסטיני והערבי, על התליין הנאצי ופשעו נגד היהודים ונגד אחרים. זהו חיסול חשבונות מערבי-מערבי שהבעיה הפלסטינית ממלאת בו תפקיד של עד שקר.
ועידה מסוג זה מונעת מן הערבים תמיכה אותה יכולים היו לקבל מאישים וכוחות דמוקרטיים ונאורים והיא מפצה אותם על כך במוצר קלוקל מבחינה אישית ורעיונית. כינוס הועידה מגיע לאחר היבחרו של אריאל שרון והדבר מסכן כל הבנה לצורך להתנגד ליוהרה הישראלית.
הועידה מנתקת את הקשר בין הבעיה הערבית הצודקת לבין העניין האנושי האוניברסאלי. כתוצאה מכך, אין הבעיה הערבית מלאה יותר בלקחים אנושיים, כגון הלקח בדבר הפיכתו של הקורבן לתליין. יש בה משום תמיכה שקרית במי שרוצה לכתוב את ההיסטוריה האירופאית המודרנית כשהוא נשלט על ידי גישה מתכחשת (אותה מאמצים כמה מן המסלפים) או על ידי גישה "יחסית" שהקוראים לה, בעיקר גרמנים (שיש להם תלמידים ערביים), משליכים את התינוק של הסוציאליזם עם הכביסה המלוכלכת של הסטאליניזם כדי להצדיק את הנאציזם.
הדיוק בכל הנוגע לשימוש הציוני בשואה הינו חובה. ישנן עמדות חשובות בעניין זה מצד אנשים המסרבים לכרוך את שמם בשמו של פוריסון ודומיו... בלבנון יש עודף של זיופים והיא איננה זקוקה ל'פרוטוקולים של זקני ביירות'."[3]
הפובליציסט עבד אל-והאב בדרח'אן כתב אף הוא נגד כינוס הועידה, אם כי ממאמרו עולה כי בניגוד לסמאחה, אין הוא בהכרח סבור שמדובר בזיוף היסטורי. לדבריו, הבעיה העיקרית עם הועידה היא הנזק התדמיתי שהיא תגרום ללבנון:
"כמה אינטלקטואלים ערביים גינו, ובצדק, קריאה חשודה לכנס ועידה בביירות במטרה להטיל ספק בשואה היהודית מידי הנאצים...
ברור שמי שמתנגד לועידה הזו אינו משרת את ישראל, אינו מהווה חלק ב"ביזנס" של השואה, אינו מאמת את סיפורי היהודיים על השואה, ואינו מצדיק את מה שבצעו היהודים בפלסטין כ"נקמה" על השואה הזו או כדי להיפטר מן התסביך שגרמה... לאורך חמשת העשורים של הסכסוך הישראלי-ערבי לא נקט אף צד ערבי באופן רציני ביוזמה מסוג זה, גם אם הרעיון קסם לרבים, שנדחפו אליו בשל הכאב, מפח הנפש והמרירות שגרמו הפשעים הישראליים שנתקלו בשתיקה בינלאומית.
יתכן שהכחשת ה"שואה"... משתווה להכחשת זכות השיבה של הפלסטינים לאדמתם; יתרה מכך, ניתן להשוות את הכחשת השואה, בשל הזיכוי הבלתי צודק של הנאצים, להכחשת מעשיהם של פושעי המלחמה הישראלים...
בשעה שועידה זו לא תותיר רושם כלשהו על סוגיית השואה, הנזקים שתגרום ללבנון הם ודאיים. לבנון שואפת היום לטפל במשבר הכלכלי שלה והיא זקוקה לשם כך למוסדות הכלכליים הבינלאומיים. לכן, הועידה החשאית הזו, שיתכן ואיננה יותר מאשר מהלך פוליטי או תרגיל באינטרנט, תכשיל את המאמצים הלבנוניים, גם אם ניתן להניח כי אין זו אחת מן המטרות הממלאות את ראשיהם של המתכנסים האלמוניים.
משום שהנזק הזה ודאי, במידה והועידה תתכנס או במידה ויאמר כי היא התכנסה - אסור לממשלת לבנון להסתפק בהתכחשות לכך שידוע עליה דבר מה; עליה למנוע את כינוס הועידה ללא כל היסוס או מבוכה. אם הממשלה הזו איננה מסוגלת למנוע את כינוס הועידה, על "הממשלה דה-פקטו" המנהלת את לבנון [הכוונה לסוריה] למנוע כל דבר שעלול לפגוע בתדמיתה של לבנון ובשמה הטוב בעולם ולקלקל את מאמציה להציל את כלכלתה מקריסה. הועידה להכחשת "השואה" איננה יכולה בשום אופן לפגוע באלו המשוכנעים בסיפור היהודי על השואה; היא לא תגביר את הספקות וההפרכות מעבר למה שכבר עשו הסופרים וההיסטוריונים המערביים, ובהם כמה יהודים. לעומת זאת, הנזק ללבנון יהיה רב.
אם יש גורם בלבנון הנותן חסות לועידה זו יש לחשוף אותו כמו גם את מי עומד מאחוריו. נכון שכמה מקורות אמריקאיים סבורים שחזבאללה עומד מאחורי הועידה הזו, אלא שחזבאללה הוכיח בהתמדה כי הוא נבון מכדי לעשות טעות מסוג זה. הגורם נותן החסות צריך ליזום את ביטול הועידה, אחרת יש לחשוף את הנזק שהיא גורמת ללבנון, ולא לשואה."[4]
בעל הטור ג'האד אל-ח'אזן, לעומת זאת, אינו נגרר אחר טיעוניהם של מכחישי השואה. "אין לי בעיה עם השואה", הוא כותב, "אני חושב ששישה מליון יהודים אירופאים הושמדו בה וכתבתי זאת יותר מפעם אחת ואף ספגתי בשל כך את מנת חלקי בביקורת". הוא אף מצהיר כי "עמיתי, ג'וזף סמאחה, מתח ביקורת על הועידה בשם אנשים כמוני".
אלא שאל-ח'אזן, הקובע כי בנוסף לכך שהוא מאמין כי השואה אכן התרחשה הוא גם סבור כי "הפרוטוקולים של זקני ציון מזויפים", טוען כי מה שחשוב כיום הוא פעולותיה של ישראל נגד הפלסטינים ולא אירועי השואה שהתרחשו לפני ששים שנה:
"...העיתונות האמריקאית והבריטית מלאה בידיעות על השואה הנאצית נגד היהודים... כאילו השואה התרחשה אתמול ולא לפני ששים שנה... אינני מבין מדוע כותבים העיתונים ללא כל סיבה על דבר שהתרחש בין השנים 1941-1945, בשעה שיש בעולם אסונות מדי יום...
מבין אסונות העולם, מה שמעניין אותי באופן אישי הוא מה שמבצעים הישראלים נגד הפלסטינים מדי יום. העיתונות העולמית העבירה בתחילה את הידיעות על האינתיפאדה בצורה מעולה, אלא שההרג הישראלי, ההרס וההרעבה נמשכו, והעיתונות עצמה בחרה לשכוח מן הנושא ולשוב להזכיר את השואה וקורבנותיה.
קראתי שהרב אברהם קופר [מ'מכון ויזנטל' בלוס אנג'לס] מתלונן על כך שהערבים מלמדים את ילדיהם שהשואה לא התרחשה. הוא הביא כדוגמא את עבדאללה חוראני, השיח' נאפד' עזאם, ואניס מנצור ולא שכח את הועידה המתקרבת בביירות...
הייתי מסכים לקבל את דברי הרב אילו הוא היה מלווה אותם במשהו ממה שעושים הישראלים לילדים ברמאללה ובעזה. נראה כי הוא לא העלה על דעתו שהערבים והמוסלמים אינם מבינים כיצד קורבנות הנאצים מחקים אותם בגבולות האפשר בעידן המודרני בו אנו חיים...
[יש] ספר הכולל תמונות שצילם הינריך בוסט, שהיה חייל גרמני שנכנס בשנת 1941 במקרה לגטו וארשה והופתע ממראות האומללות והמוות. לאחרונה יצאה לאור הגרסה האנגלית של ספרו. התמונות מרגשות, אין ספק. אולם, כל מה שאני יכול לומר זה שישנן תמונות אחרות חדשות של מחמד דרה, פארס עודה, ואבו דראג' ומאה ילדים אחרים שנרצחו על ידי בניהם או נכדיהם של היהודים שברחו מהשואה הנאצית לפלסטין...
זהו הנאציזם החדש והאמיתי שהעיתונות הבריטית והאמריקאית בחרה להתעלם ממנו, לטובת פשעים בני ששים שנה."[5]
