המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
עיון בהצעת החוקה המצרית (ג): מעמד הנשיא, הצבא ומערכת המשפט
12/12/2012


עיון בהצעת החוקה המצרית (ג):

סמכויות הנשיא, מעמד הצבא ומערכת המשפט וחירויות האזרח

 

מאת ל. לביא*

 

במסגרת סדרת דו"חות ממרי על הצעת החוקה המצרית החדשה שתובא למשאל עם ב-15.12.12, עסקו הדו"חות הקודמים בסעיפי החוקה השנויים במחלוקת בשאלת יחסי דת-מדינה במצרים,[1] ואילו מסמך זה יתמקד בביקורת הציבורית על סעיפי הצעת החוקה הנוגעים לסמכויות הנשיא, הצבא והרשות השופטת, לחירויות ולזכויות האדם:[2]

 

א. סמכויות הנשיא – בהשוואה לסמכויות שהוענקו לנשיא המדינה בחוקת 1971, ובהשוואה לסמכויות הרחבות שריכז בידיו הנשיא מוחמד מורסי בשבועות האחרונים, הצעת החוקה העומדת למשאל עם אכן מצמצמת את סמכויות הנשיא, בהתאם לציפיות שתלו רבים מתושבי מצרים בחוקה שלאחר מהפכת ה-25 בינואר 2011. למשל, על פי הצעת החוקה החדשה, יוגבל משך כהונת הנשיא לשתי קדנציות בנות 4 שנים כל אחת (133), בניגוד לחוקה הקודמת שלא הגבילה את מספר הקדנציות של הנשיא; בניגוד לחוקה הקודמת, הנשיא לא יהיה רשאי לפזר את הפרלמנט לפי הצורך, אלא רק על ידי קיום משאל עם (127); הנשיא לא יוכל להכריז על מצב חירום בלתי מוגבל בזמן (148); כמו כן, הוסף סעיף המאפשר, בתנאים מסוימים, להעמיד את הנשיא לדין במקרה של פשע או בגידה (152).

 

עם זאת, בקרב מתנגדי החוקה נשמעות טענות כי צמצום סמכויות זה אינו מספיק, וכי הצעת החוקה העומדת למשאל עם עדיין משאירה בידי הנשיא סמכויות בלתי מבוטלות,[3] שאינן מקובלות במשטרים נשיאותיים בעולם. חלקם הצביעו, למשל, על כך שבניגוד לחוקה הקודמת, הצעת החוקה החדשה מעניקה לנשיא את הסמכות למנות את התובע הכללי (173);[4] אחרים מחו על כך שהצעת החוקה מעניקה לנשיא עצמו את הסמכות למנות את ראשיהם של מנגנוני הפיקוח האמורים לפקח עליו (202);[5] ביקורת נוספת נמתחה על כך שבניגוד לחוקה הקודמת, הנשיא הוא שממנה את שופטי בית הדין החוקתי העליון (176);[6] על סעיף שלפיו כל חוק שהפרלמנט מחוקק מצריך את אישורו של הנשיא (104); וכן על סעיף שאמנם צמצם את סמכות הנשיא למנות כ-30% מצירי מועצת השורא, אך עדיין הותיר בידיו את הסמכות למנות עד 10% מהם (128); [7] כן נטען כי הסעיף המעניק לנשיא את הסמכות למנות ולהדיח את הפקידים הצבאיים והאזרחיים (147), מאפשר לו, למעשה, לפטר 6 מיליון פקידים בשירות הציבורי ולהחליפם באנשי שלומו;[8] טענה נוספת של מתנגדי החוקה היא שעל פי הצעת החוקה החדשה, הנשיא אינו מחויב עוד למנות לעצמו סגן, בניגוד לחוקה הקודמת.[9]

 

ב. זכויות אדם וחירויות בדומה לחוקה הקודמת, הצעת החוקה החדשה קובעת כי יש להבטיח חירויות כמו חופש הדעה והמחשבה (45), חופש ההתאגדות (53) חופש התנועה (42), וזכויות כגון זכות האדם לחיים בכבוד (31), הזכות לעבודה (64), הזכות לחינוך (58) וכד'. ניכר כי בחלק מהתחומים חל שיפור ביחס לזכויות האדם בהצעת החוקה החדשה, ואילו באחרים חלה רגרסיה.

 

להצעת החוקה החדשה נוספו זכויות וחירויות שלא הופיעו בחוקה הקודמת, למשל החופש להפגין (50); החופש לקבל מידע (47); החופש להקים ארגונים אזרחיים (NGOs) (51); החופש לפתוח עיתונים חדשים (49); הגבלת האפשרות להטיל צנזורה על העיתונות רק לעת מלחמה (48), בעוד שהחוקה הקודמת אפשרה צנזורה גם מכורח מצב חירום; הצעת החוקה החדשה מטילה פיקוח על בתי הכלא (37) ועינוי אסירים (36).

אך למגינת ליבם של ארגוני זכויות אדם ושל גורמים ליברליים במצרים, הצעת החוקה אינה כוללת מחויבות לאמנות בין-לאומיות בנושא זכויות אדם וחירויות.[10] מתנגדי הצעת החוקה מביעים מורת רוח על כך שלפי הצעת החוקה החדשה, ניתן לסגור ארגונים אזרחיים (51) ועיתונים (48) בצו משפטי; בהשוואה לחוקה הקודמת, בהצעת החוקה החדשה הושמט הטקסט המפורש המתייחס לשוויון בין נשים לגברים ולאי אפליה על בסיס מין ודת, ונותר סעיף העוסק בשוויון בין האזרחים ובאי אפליה באופן כללי בלבד (33); הצעת החוקה אף פותחת פתח לאפליה נגד כל מי שאיננו מוסלמי סוני, בכלל זה גם שיעים, בסעיף הקובע כי יסודות תורת המשפט המוסלמי הסוני הם המקור הראשי לחקיקה (219); בנוסף, הצעת החוקה גם מצמצמת את חופש הפולחן לבני הדתות המונותיאיסטיות בלבד (43).

 

ג. מעמד הצבא – החוקה הקודמת שותקת בשאלות כמו מי מוסמך לדון בחקיקה הקשורה לצבא או בתקציב הצבא והאם מותר להעמיד אזרחים לדין צבאי. הדרישה העממית להתייחס לשאלות אלה בחוקה החדשה עלתה בעקבות שלטון המועצה הצבאית העליונה של הכוחות המזוינים שירש את מובארכ לאחר הדחתו. השלטון הצבאי ביקש לבסס את עליונות הצבא בחוקה באמצעות מסמך עקרונות יסוד לחוקה שניסח סגן רה"מ דאז, ד"ר עלי אל-סלמי, בנובמבר 2011. סעיפים 9 ו-10 של מסמך זה הקנו למועצה הצבאית זכות בלעדית לעסוק בכל מה שקשור לענייני הצבא ותקציבו, בנוסף לסמכות בלעדית לאשר כל חקיקה הקשורה לכוחות המזוינים.[11] מסמך זה עורר ביקורת רבה ונגנז עם מינויה של ממשלה חדשה, ובעקבותיו עלתה דרישה בציבור המצרי להגביל את סמכויותיו של הצבא בחוקה החדשה.

 

הצעת החוקה אכן מתמודדת עם השאלות שעלו בציבור ביחס למעמד הצבא. היא אינה מעניקה לצבא סמכות בלעדית להחליט בענייניו, אך עדיין מותירה לו השפעה רבה על קבלת ההחלטות ועצמאות בענייניו. היא קובעת כי שר ההגנה הוא המפקד הכללי של הכוחות המזויינים וממונה מבין קציניו (195); תקציב הצבא לא יידון על ידי הפרלמנט הדן בכל שאר סעיפי תקציב המדינה, אלא על ידי המועצה להגנה לאומית, גוף המורכב מהנשיא, רה"מ, ראשי הפרלמנט, ראש המודיעין, הרמטכ"ל, מפקדי זרועות הים, האוויר והיבשה ויחידת המבצעים (197); הנשיא אף מחויב להיוועץ בגוף זה לפני הכרזת מלחמה (146), והפרלמנט מחויב לשאול בעצתו בכל חקיקה הנוגעת לצבא (197). שלושת הסעיפים האלה לא הופיעו בחוקה הקודמת. בנוסף, הצעת החוקה מאפשרת להעמיד אזרחים לדין צבאי במקרים של פגיעה בכוחות המזוינים (198); כמו כן, בלחץ נציגות הצבא בוועדה לניסוח החוקה, סעיפים הנוגעים למערכת המשפט הצבאי נשארו תחת הפרק העוסק בצבא ולא הועברו לפרק של מערכת המשפט הכללית (198).

 

ד. מעמד מערכת המשפט – בדומה לחוקה הקודמת, הצעת החוקה החדשה מחויבת לשמירה על עצמאותה של מערכת המשפט ועל אי התערבות בענייניה (168). עם זאת, הסעיפים החדשים העיקריים המקוממים חלק גדול מהשופטים במצרים, ובמיוחד את שופטי בית הדין החוקתי העליון, הם זה המעניק לנשיא את הסמכות למנות את התובע הכללי (173), וזה הקובע שנשיא המדינה הוא בעל הסמכות למנות את נשיא בית הדין החוקתי העליון ואת יתר שופטי בית הדין (176). סעיף זה לא הופיע בחוקה הקודמת, והוא מבטל חוק שהוציאה המועצה הצבאית לאחר המהפכה, שלפיו נשיא בית הדין החוקתי העליון ייבחר על ידי האסיפה הכללית של שופטי בית הדין.[12]

 

בנוסף, הצעת החוקה כוללת כמה סעיפים שהם בבחינת התרסה נגד בית הדין החוקתי העליון, היות שהם מבטלים פסיקות קודמות שלו. למשל, הצעת החוקה החדשה קובעת שייאסר על אנשי המפלגה הלאומית הדמוקרטית (להלן, המפל"ד) – מפלגת השלטון בתקופת מובארכ - למלא משרה ציבורית לתקופה של 10 שנים (232), בעוד שבית הדין החוקתי העליון קבע שחוק כזה מנוגד לעיקרון השוויון בחוקה, שכן אין זה הוגן להחילו על כלל אנשי המפל"ד, אלא רק על מי שהוכחה אשמתו בשחיתות;[13] כמו כן, הצעת החוקה החדשה קובעת ששיטת הבחירות לפרלמנט תישאר אותה שיטה המערבת מועמדים מרשימות מפלגתיות ומועמדים עצמאיים (231), שיטה שסייעה לזכיית האחים המוסלמים ברוב המושבים בבחירות הקודמות למועצת העם, ואשר בית הדין החוקתי העליון פסק שהיא מנוגדת לחוקה, ובעטיה הורה על פיזור מועצת העם.[14]

 

בתגובה לביקורת על הצעת החוקה, הדגישו תועמלני הצעת החוקה, בראשם האח"ס, סעיפים מסוימים בהצעת החוקה שיש בהם כדי לשכנע את הציבור הרחב בתועלתה, כמו הסעיפים המצמצמים את סמכויות הנשיא, ולא הסעיפים השנויים במחלוקת. למשל, בנאום שנשא ב-1.12.12 בו קרא למשאל העם, הדגיש מורסי כי "לראשונה בהיסטוריה של מצרים, החוקה תומכת ברצון העם ומצמצמת את סמכויות הנשיא," וכי הנשיא "לא יוכל עוד לפזר את הפרלמנט, אלא באמצעות משאל עם."[15] מזכ"ל מפלגת האח"ס באל-גיזה, ד"ר חלמי אל-גזאר, למשל, הסביר בכנס להצגת החוקה לאזרחים כי על פי הצעת החוקה החדשה, לנשיא אין סמכות מוחלטת להכריז על מצב חירום או על מלחמה ללא הסכמת הפרלמנט.[16]

 

דוגמה נוספת היא סרטון הסברה שהועלה לאתר האינטרנט הרשמי של תנועת האח"ס, המציג בלשון עממית את הסעיפים הדנים בקביעת תקרת שכר לבכירים והבטחת זכויות עובדים לשביתה, ביטוח סוציאלי ושירותים. האתר הביא גם מאמרים המונים את הסעיפים המהווים שיפור בהצעת החוקה בהשוואה לחוקה הקודמת. למשל, בעל הטור באתר, מוחמד כמאל, כתב כי 41 מסעיפי החוקה עוסקים בהבטחת צדק חברתי.[17]

 

משפטן מצרי: אין הרבה חידוש בחוקה המוצעת

במאמר תחת הכותרת "עשר סיבות להתנגד להצעת החוקה" ביומון העצמאי אל-שורוק, סיכם זיאד בהאא אל-דין, כלכלן ומשפטן מצרי, חבר מועצת העם לשעבר וחבר המפלגה המצרית הדמוקרטית, את עיקרי הטענות בקרב מתנגדי החוקה על סעיפי הצעת החוקה בתחומים שנסקרו לעיל. בהאא אל-דין מתח ביקורת חריפה על האופן שבו נוסחה החוקה ואושרה בחטף על ידי ועדה שהזרם האסלאמי השתלט עליה, הצעת חוקה שנכפית, לדבריו, על העם ומהווה סמל של פילוג ושל חורבן מדינת החוק: "שיטת כפיית החוקה הזאת על החברה והקביעה שעלינו לבחור בין קבלתה לבין חיים תחת הכרזה חוקתית דיקטטורית, מהווה סיבה כשלעצמה להתנגד לה", כתב.

להלן תרגום חלקים מן המאמר:[18]

"ניסיתי ברצינות לבחון את הצעת החוקה בראייה של מי שמחפש את חצי הכוס המלאה, ולא את חצי הכוס הריקה, אך למרבה הצער, אני מוצא את עצמי בסופו של דבר נאלץ להתנגד לה מעשר סיבות עיקריות:

 

ראשית, למרבה הצער, הויכוח בנושא השריעה האסלאמית צויר כאילו היה ויכוח על ערכה של השריעה עצמה או על האמונה, בעוד [שלמעשה] מדובר בשאלה משפטית צרופה – האם החקיקה תישאר בידי הפרלמנט הנבחר לבדו ומערכת המשפט תישאר בידי בתי המשפט לבדם, או שיהיה מקור סמכות חדש - חבר גדולי חכמי הדת של אל-אזהר – והוראות השריעה יקבלו הכרה משפטית ספציפית...[19]

 

שנית, החוקה, שעוררה תקווה להישגים ברורים לעם המצרי בתחום הזכויות הכלכליות והחברתיות ובתחום הפיתוח האנושי, כוללת בפועל את כל המשפטים המליציים הרגילים, מבלי לחייב את המדינה לסטנדרטים או ליעדים ספציפיים, ולפיכך היא אינה מציעה [שום דבר] חדש.

 

סעיפים מליציים על זכויות אדם, ללא תוכן

החינוך והמחקר המדעי (סעיפים 59 ו-61), הטיפול הרפואי (62), העבודה (64), הביטוח הסוציאלי (65), הקצבאות (66), המגורים, המים והמזון (68) ואפילו הספורט (69), הטיפול בילדים (70) ובנכים (72) – כל הזכויות שניתן להעלות על הדעת מוזכרות בהצעת החוקה בדיוק כמו בחוקות רבות לפני כן, אך ללא מחויבות [המדינה] להשיג תוצאות, להקצות משאבים או אפילו לעשות מאמץ רב יותר מסתם דיבורים. להערכתי, חלק זה של החוקה, שלא זכה להתעניינות הראויה לו, הוא בין החלשים בחלקיה, משום שאין מטרתו להביא להתקדמות של ממש ברמת החיים של הציבור ולתת מענה לצרכיו. 

 

הצעת החוקה לא מבטיחה שוויון ומניעת אפליה בין האזרחים

שלישית, הצעת החוקה אינה שומרת על שוויון בין האזרחים ואינה מונעת אפליה ביניהם. סעיף (6) קובע כי המשטר הפוליטי מבוסס על 'האזרחות המתייחסת באופן שווה לכל האזרחים', סעיף (9) מדבר על 'מתן ביטחון, שלווה ושוויון הזדמנויות לכל האזרחים ללא אפליה' וסעיף (33) קובע כי 'האזרחים שווים בפני החוקה, שווי זכויות וחובות ציבוריות, ללא אפליה ביניהם בכך.' אילו מילים יפות, אך ריקות מתוכן. [הצעת] החוקה המצרית של 2012 אינה כוללת שום טקסט מפורש האוסר אפליה בין גבר לאישה בזכויות ובחובות, במשרות, בחינוך, בשירותי הבריאות ובקצבאות. היא אינה כוללת שום טקסט מפורש האוסר אפליה על בסיס דת או אמונה. היא אינה כוללת טקסט מפורש בדבר מחויבות המדינה לשים קץ לכל סוגי האפליה, ולא איסור על קריאות לשנאה והסתה על בסיס דתי. היא אינה מגדירה הגירה בכפייה כפשע ואינה אוסרת ענישה קולקטיבית. החוקה אינה מגנה על פלורליזם תרבותי, על אף שהחברה המצרית מתאפיינת ברבגוניות ובעושר תרבותי... החוקה החדשה אינה שומרת על השוויון בין האזרחים ואינה מבטיחה אותו, משום שהיא כמעט מתעלמת מהנושא, אולי כדי להימנע ממבוכה, ובהנחה ששתיקה בעניין זה מספיקה, בעוד שהשגת שוויון בין בני העם האחד ובנותיו היא המסר העליון והחשוב ביותר של כל חוקות העולם.

 

רביעית, הרבה מההצעות שהעלו האיגודים המקצועיים, העמותות והמפלגות מבחינת הזכויות והערבויות שקיוו שייכללו בהצעת החוקה – התעלמו מהן בסופו של דבר. למרבה הצער, רבים מאלו הקוראים את הצעת החוקה לראשונה בנוסחה הסופי, אומדים אותה רק על בסיס מה שנכלל בה, מבלי לשים לב למה חסר בה וניתן היה לכלול בתוכה. הסעיף הנוגע להגנת הילד (70) אינו מגדיר גיל ילדות ואינו מגן על הילדים בתוך המשפחה. החוקה אינה כוללת טקסט האוסר עינויים (סעיף 36 אוסר עינויים של אסירים בלבד, ולא של אזרחים באופן כללי). כמו כן..., [הוועדה לניסוח החוקה] חזרה בה מ[הכנסת] איסור על הטלת עונש מאסר [על עיתונאים] בעבירות פרסום, והחוקה אינה כוללת את הנוסח המוצע בדבר איסור סחר בבני אדם, נישואי קטינים והפרת זכויות נשים. בנוסף, החוקה מתעלמת מההצעה להכניס נוסח המבטיח לספק משאבים ושירותים שיאפשרו לאישה לשלב בין תפקידה הפרודוקטיבי והמשפחתי ללא אפליה, להגן עליה מאלימות ולערוב לזכותה לירושה...

 

שיטת הבחירות לפרלמנט לא שונתה

חמישית, אם נעבור למשטר במדינה, נמצא כי ביחס לרשות המחוקקת, הותירה הצעת החוקה על כנה את מועצת השורא [הבית העליון של הפרלמנט], למרות שאין סיבה לקיומה, במיוחד שהיא נבחרת [לפי הצעת החוקה] על פי אותה שיטת בחירות של הסנאט [הבית התחתון של הפרלמנט ששמו הקודם היה מועצת העם]. כך יהיו לנו שני בתים הנבחרים באותה הדרך, עם אותן סמכויות בערך, האחד יושב באולם ירוק והשני יושב באולם אדום, וקרוב לוודאי שהם יבלו את רוב זמנם ביישוב מחלוקות ביניהם ובדיונים על חוקים שעל שניהם להסכים עליהם.

 

שישית, חשוב מכך, הצעת החוקה כוללת טקסט תמוה בסעיף (231). לפתע, ללא [הודעה] מוקדמת, הוחלט שהבחירות הבאות לפרלמנט ייערכו על פי [החלוקה] ש'שני שלישים מהמושבים הם [מועמדים] מרשימות [של מפלגות וקואליציות של מפלגות] ושליש [מועמדים] עצמאיים, ומותר למפלגות ולעצמאים להתמודד בכל אחד [מהמסלולים]'. הדבר התמוה הוא שהצעת החוקה [שומרת] בכך על שיטת הבחירות שהונהגה בבחירות השנה [שנערכו בנובמבר 2011 עד ינואר 2012], שיטה גרועה מאוד ששילבה את כל המגרעות של שיטת הרשימות ושיטת העצמאיים. בנוסף, תוספת זו [להצעת החוקה] נעשתה ברגע האחרון וסגרה את הדלת להבנה בין הכוחות הפוליטיים בנושא שלא זכה לדיון.

 

שביעית..., סעיף (229)... משיב את הקצאת 50% מהמושבים בפרלמנט לפועלים ולפלאחים. אך מאחר שהכוונה בכך היא רק לזכות בתמיכה עממית ולא להשיג תוצאה מועילה, פועל הוגדר כ'כל מי שעובד אצל אחר תמורת שכר,' כלומר, למעשה, כל העם המצרי, למעט אנשי עסקים או בעלי מקצועות חופשיים...

 

פתח לחזרת השליטה של מערכת המשפט הצבאי על החברה האזרחית

שמינית, בנושא הכוחות המזוינים, החוקה לא עמדה בכל הציפיות והחלופות שהציעו הכוחות הפוליטיים בשנה שעברה. לאחר שנראה היה שהעיקרון שאין להביא אזרחים למשפט צבאי התבסס [בטיוטת החוקה], בא סעיף (198) שהתעלם מכך, והשיב את ההיתר להעמיד אזרחים לדין צבאי בעבירות הפוגעות בכוחות המזוינים (כפי שיוגדרו בחוק בהמשך). כן נאמר כי החוק (שיחוקק בהמשך) הוא שיגדיר את יתר סמכויותיה של מערכת המשפט הצבאית, באופן הפותח פתח לחזרת השליטה של מערכת המשפט הצבאית על החברה האזרחית.

 

בעניין הסבוך הנוגע לתקציב של הכוחות המזוינים ולשאלה האם רשאי הפרלמנט לדון בו כפי שהוא דן בתקציב המדינה כולו, סעיף (197) התעלם מרבים מהחלופות ומהרעיונות המאוזנים והנהוגים במדינות העולם לשמירה על איזון בין זכות העם לפקח על אוצר המדינה לבין שיקולי הביטחון הלאומי. [ועדת החוקה] בחרה את החלופה הגרועה ביותר, והעניקה את הזכות לדון בתקציב הכוחות המזוינים רק למועצה להגנה לאומית, הכוללת, מתוך הרשות המחוקקת, רק את יושבי הראש של מועצת העם ומועצת השורא, בשעה שמרבית החברים הנותרים במועצה זו הם אנשי הכוחות המזוינים עצמם. איזה מין פיקוח הוא זה?

 

הנשיא עדיין מחזיק בסמכויות מוחלטות

תשיעית, אשר לנשיא הרפובליקה, מפליא לשמוע מאלו המגנים על החוקה ששלטונו וסמכויותיו מוגבלים ביותר. ייתכן, אך מה תגובתכם לכך שנשיא הרפובליקה הוא ראש הרשות המבצעת (סעיף 132) ושהוא בוחר את ראש הממשלה (139), קובע את המדיניות הכללית של המדינה (140) והוא האחראי על ההגנה ועל הביטחון הלאומי ועל מדיניות החוץ (141), הוא עומד בראש ישיבות הממשלה בכל פעם שהוא רוצה (143) ומאשר חוזים בין-לאומיים (145)? הוא המפקד העליון של הכוחות המזוינים (146) והוא הממנה את הפקידים האזרחיים והצבאיים ומסיים את תפקידם (147), מכריז על מצב חירום (148), מעניק חנינות ומקל בעונשים של מורשעים (149) וקורא למשאל עם (150). הוא ממנה 10% מחברי מועצת השורא (129) ואת חברי בית הדין החוקתי העליון (176). הוא ממנה את ראשיהם של כל מנגנוני הפיקוח (202) ועומד בראש המועצה לביטחון לאומי (193). מעבר לכך, אין לו סגן על פי הצעת החוקה, כך שרק הוא ממלא את כל הסמכויות הללו מבלי לשתף יורש אפשרי. אם אלה אינן סמכויות מוחלטות, מה נותר? אם תרצו עדות נוספת להרחבת סמכויות הנשיא, עיינו בסמכויות הממשלה (סעיף 159) ותמצאו שכולן משוללות אמצעים וסמכויות, וכולן סוג של 'שותפות', 'הכוונה', 'הכנת פרויקטים' ו'מעקב'. כל אלה סמכויות הראויות ללשכת נשיא הרפובליקה, ולא לממשלה המנהלת את המדינה.

 

החוקה נכפית על החברה

עשירית, נניח לניסוחים ונעיין בתנאים שבהם החוקה הזאת יוצאת לאור. כיצד אפשר להתעלם מכך שאת החוקה הזאת כתבה ועדה מכוננת שסמכויותיה מוטלות בספק? שמועצת העם שבחרה בה פוזרה בצו משפטי? שפלג פוליטי אחד התעקש לשלוט עליה מן ההתחלה? שכל נציגי הזרם האזרחי פרשו ממנה במחאה על כך שהרוב [האסלאמי] בה השתלטו עליה? שהכנסיות המצריות החרימו אותה? ששני איגודים מקצועיים – עורכי הדין והעיתונאים - החליטו להתנגד לפעילותה? שנשיא הרפובליקה פרסם הכרזה חוקתית דיקטטורית כדי לבצר את ההרכב שלה ואת החלטותיה?[20] שהוטל מצור על בית הדין החוקתי העליון כדי שלא יפסוק בעניינה? ושאישור הנוסח הסופי [של הצעת החוקה] שהיא הוציאה בוצע בחטף? כיצד אפשר לקיים משאל עם על חוקה שנאמר שהיא תהא מוסכמת, בשעה שהיא הופכת לסמל לפילוג ולהריסת מדינת החוק? המוצר המוגמר אינו נפרד מן הנסיבות ומהדרך שבהן הוא יצא. שיטת כפיית החוקה הזאת על החברה והקביעה שעלינו לבחור בין קבלתה לבין חיים תחת הכרזה חוקתית דיקטטורית, מהווה סיבה כשלעצמה להתנגד לה.

 

מסיבות אלו, אני קורא לכם לדחות את החוקה. אל תאמינו שמשאל העם קשור לבחירה בין [מדינה] אזרחית ל[מדינה] דתית, משום שלאמתו של דבר, הבחירה היא בין דמוקרטיה לבין דיקטטורה. אל תאמינו שהסכמה לחוקה העלובה הזאת מבטיחה לנו יציבות, ביטחון ושגשוג כלכלי, משום שמה שמקרב אותנו לכל אלה הוא הסכמה ולכידות ולא פיצול ופילוג. אל תחששו להתנגד לחוקה הזאת מתוך סברה שהתנגדות זאת תוביל לאנרכיה. יש חלופות אפשריות רבות שכולן עדיפות ומשיגות יציבות אמיתית. אל תחששו להתנגד לחוקה, משום שבעצם היא אינה מתאימה לארץ הזאת."

 

הנשיא מורסי חורט את החוקה המצרית באבן[21]

 

 

 

*ל. לביא חוקרת את זירת מצרים במכון ממרי

 


[3] אל-שורוק (מצרים), 10.12.2012

[4] אל-וטן (מצרים), 10.12.2012

[5] אל-שורוק (מצרים), 10.12.2012

[6] וwww.hoqook.com, 17.10.2012 

[7] ו www.dawlanews.com, 5.12.2012

[8] אל-דוסתור אל-אסלי (מצרים), 4.12.2012

[9] אל-וטן (מצרים), 17.11.2012

[10] אל-שורוק (מצרים), 10.12.2012

[12] אל-אהראם (מצרים), 23.10.2012   

[13] אל-אהראם (מצרים), 15.6.2012

[14] על פיזור הפרלמנט, ראו דו"ח ממרי

[15] אל-אהראם (מצרים), 2.12.2012

[16] וwww.ikhwanonline.com, 4.12.2012

[17] וwww.ikhwanonline.com, 8.12.2012

[18] אל-שורוק (מצרים), 5.12.2012

[21] וskynewsarabia.com, 4.12.2012