עיון בהצעת החוקה המצרית החדשה (ב):
יחסי דת-מדינה - החוקה האסלאמית בחוקות מצרים
ב-1.12.12 הכריז נשיא מצרים, מוחמד מורסי, כי ב-15.12.12 ייערך משאל עם על החוקה החדשה. המסמך הקודם בסדרה זו[1] כלל סקירה של חוקות מצרים הקודמות ושל גלגוליה של הוועדה לניסוח החוקה וכן הצגה של הסעיפים המרכזיים השנויים במחלוקת בהצעת החוקה העוסקים במעמד הדת. המסמך להלן יכלול דיון מפורט בוויכוח סביב כל אחד מסעיפים אלה.
הדיון על סעיף (1):
מצרים – "אומה מצרית" או "חלק מהאומה הערבית והאסלאמית"?
נוסח הסעיף הראשון של החוקה הקודמת היה: "הרפובליקה של מצרים הערבית היא מדינה שמשטרה דמוקרטי, המבוסס על יסוד האזרחות, והעם המצרי הוא חלק מהאומה הערבית ופועל להשגת אחדותה הכוללת." בטיוטת החוקה החדשה שונה נוסח הסעיף ולשונו: "רפובליקת מצרים הערבית היא מדינה עצמאית בעלת ריבונות. היא מאוחדת ובלתי ניתנת לחלוקה. משטרה דמוקרטי. העם המצרי הוא חלק מהאומה הערבית ומהאומה האסלאמית. הוא מתפאר בהשתייכותו לאגן הנילוס וליבשת אפריקה והמשכו לאסיה, והוא משתתף באופן חיובי בציוויליזציה האנושית."
שינוי זה הקובע כי העם המצרי הוא גם חלק מהאומה האסלאמית הוא אחד הסממנים של אסלום החוקה. ההצעה לשנות את נוסח הסעיף הראשון כך שיגדיר את העם המצרי כחלק מהאומה האסלאמית ולא רק כחלק מהאומה הערבית, באה לידי ביטוי במאמרו של השיח' הסלפי יאסר בורהאמי, מראשי אל-דעוה אל-סלפיה וממקימיה, שבו כתב כי תוספת זו "תאשר את השתייכותו של העם המצרי לאומה הערבית והאסלאמית גם יחד, דבר המבוסס כבר בנפשותיהם של כלל המצרים מאז הכיבוש האסלאמי של מצרים ועד עכשיו..."[2]
גישה נגדית נשמעה בשיח הציבורי, ולא בוועדת החוקה. בסדרת מאמרים ביומון המצרי אל-אהראם, קרא בעל הטור, טה עבד אל-עלים, להגדיר את מצרים כ"אומה מצרית" ולא ערבית או אסלאמית: "מותחי הביקורת על [הרעיון] לרומם את הזהות הלאומית המצרית הם אלו העושים נפשות לזהות הערבית, לפן-ערביות ולאחדות הערבית...; אלו העושים נפשות לזהות האסלאמית, לח'ליפות ולאחדות האסלאמית, המבקשים [לחזור] למדינת הח'ליפות האסלאמית...; ואלו העושים נפשות להתמערבות ולגלובליזציה... לאמתו של דבר, האומה המצרית היא עובדה קיימת ומציאות ממשית, ואילו... הקריאה לאחדות הערבית היא תוכנית עתידית אפשרית... והקריאה לאחדות אסלאמית היא תוכנית סלפית [אוטופית] ששואפת להקים מדינת ח'ליפות דתית עולמית, בה הלאומים, השפות והאינטרסים שונים ומנוגדים."[3]
"כתיבת החוקה"[4]
מצרים – "מדינה אזרחית"?
חוקות מצרים הקודמות לא הגדירו את מצרים כמדינה אזרחית. תוספת זו היא משאת נפשם של חוגים ליברליים-חילוניים וקופטיים הרואים בהכנסת מילה זו לחוקה ערובה לאי יישום השריעה האסלאמית, להפרדת הדת מן הפוליטיקה ולשוויון זכויות למיעוטים דתיים. עוד באוגוסט 2011 ניסתה המועצה הצבאית להבטיח את הגדרתה של מצרים כמדינה אזרחית בחוקה, זאת ב"מסמך עקרונות היסוד לחוקה" שחיבר סגן ראש ממשלת מצרים לעניינים פוליטיים ולדמוקרטיזציה דאז, ד"ר עלי אל-סלמי.[5] אולם המסמך עורר התנגדות ציבורית רבה והפגנות סוערות והוא נגנז עם פיזור הממשלה וכינונה של ממשלה חדשה בראשות כמאל אל-גנזורי. עם כינונה של ועדת חוקה עם רוב אסלאמי, נגוזה תקוותם של הליברלים להגדרת מצרים כמדינה אזרחית.
רוב הזרמים האסלאמיים משתמשים, אמנם, במונח "מדינה אזרחית" בשיח שלהם כדי לשוות לעצמם דימוי ליברלי כלפי המערב, אך הם הסתייגו מהכנסתו לחוקה. הסלפים הביעו עמדה נחרצת נגד הוספת המילה "אזרחית" per se לחוקה, שכן הוראתה ליברלית-חילונית. מפלגת אל-נור אף איימה שלא תצביע בעד החוקה במשאל העם אם מילה זו תיכלל בה, והבהירה כי תסכים להוספת המילה "אזרחית" רק בתנאי שיתלווה לה ההסבר "לא צבאית".[6] דובר מפלגת אל-גמאעה אל-אסלאמיה אמר כי מפלגתו אינה מתנגדת להכנסת "מדינה אזרחית" לחוקה, רק אם יובהר כי פירושה מדינה "לא תיאוקרטית".[7]
האחים המוסלמים (להלן, האח"ס) מצאו נוסחת ביניים בשאלת המדינה האזרחית ומזה כמה שנים הם דוגלים בסיסמה "מדינה אזרחית בעלת מקור סמכות אסלאמי". לכן הם לא יכולים היו להתנגד להכנסת המושג לחוקה,[8] המופיע גם במצע מפלגתם.[9] אך הם הביעו הסתייגות מהכנסתו לחוקה, בהסבירם כי יצא לו שם רע בדעת הקהל, משום שהוא נתפס כמלחמה בדת וכחילון המדינה, וכי "אזרחית" היא מושג שאינו מופיע באף אחת מחוקות העולם.[10]
אל-אזהר התנגד להכנסת המילה "אזרחית" בסעיפי החוקה בשל ריבוי פרשנויותיה. דובר הנציגות של אל-אזהר בוועדת ניסוח החוקה הבהיר כי הפרשנות של אל-אזהר ל"מדינה אזרחית" - "מדינה לאומית, חוקתית, דמוקרטית, מודרנית, הערבה לשריעה האסלאמית ושמקור הסמכות שלה הוא אל-אזהר" - נכללת בסעיפי החוקה.[11] בעיתונות המצרית דווח כי שיח' אל-אזהר הגיע לפשרה עם הסלפים שבתמורה לכך שהביטוי "מצרים מדינה אזרחית" לא יופיע בחוקה, יוותרו הסלפים על דרישתם לשנות את סעיף (2).[12]
הוויכוח על סעיף (2): מעמד השריעה האסלאמית
הסעיף השני של החוקה, הנחשב לסעיף העיקרי המגדיר את מעמד הדת במצרים, נותר ללא שינוי בהשוואה לחוקה הקודמת: "האסלאם הוא דת המדינה, השפה הערבית היא שפתה הרשמית ועקרונות השריעה האסלאמית הם המקור הראשי לחקיקה." הוויכוח על סעיף זה טלטל את ועדת החוקה, וההחלטה להשאירו על כנו, ולא להשמיט את המילה "עקרונות" כפי שדרשו הסלפים, היא תולדה של רצון האח"ס להרגיע חששות רבים, במצרים ובמערב, מפני אסלאמיזציה של המדינה בראשותם. ויכוח זה חידד את הבדלי הגישות ביחס למעמד הדת במדינה בין הזרמים הליברליים-חילוניים במצרים לבין הזרמים האסלאמיים, ובין אלו לבין עצמם:
גישת המיעוט: לבטל את הסעיף השני
קריאות לביטול הסעיף השני של החוקה הן נחלת מיעוט בלבד וכמעט לא עמדו על הפרק בוועדת ניסוח החוקה. זאת מתוך הבנתם של הנציגים הליברליים והקופטים בוועדה שמוטב שיפנו את מאמציהם למאבק שסיכוייו רבים יותר, היינו מאבק להשארת הסעיף השני על כנו, ולא לביטולו, ובלבד שנוסחו של סעיף זה לא יוקצן בהשפעת הרוב האסלאמי בוועדה.
הקריאות לביטול הסעיף השני נשמעו בכלי התקשורת. דוגמה לכך ניתן למצוא במאמרו של האינטלקטואל המצרי עבד אל-מועטי חגאזי: "החוקה אינה מכירה אלא בזכויות המשותפות החלות באופן שווה על כלל האזרחים… הסעיף [השני] אינו התגלות שמימית, אלא בדעה [חידוש אסור הסוטה מהלכות הדת] זרה לנו, שלא הייתה מוכרת בחוקותינו, למעט בחוקת הטלאים שירשנו מימי מובארכ וסאדאת... כאשר [האסלאמים] אומרים שהשריעה היא המקור הראשי לחקיקה, הם מפגישים בין שני קצוות מקבילים שלא יכולים להיפגש, שכן השריעה נוגעת רק למוסלמים, ואילו החקיקה היא זכותם הבסיסית של כלל המצרים, משום שהאומה היא מקור כל הרשויות. כיצד יכול מצרי שאיננו מוסלמי לקבל את הסעיף הזה, קל וחומר, מצרי נאור, מוסלמי או לא מוסלמי?..."[13]
מתאם ארגון "מצריים נגד אפליה דתית", מוחמד מוניר מוגאהד, טען גם הוא כי יש לבטל את הסעיף השני מחוקת 1971, זאת משום שהוא "מעניק כיסוי חוקתי לאפליה בין האזרחים על יסוד הדת." הוא הציע נוסח חלופי: "החברה המצרית מבוססת על זכויות האזרחוּת, על כיבוד הפלורליזם והשׁוֹנוּת ועל שוויון בין כל האזרחים. השפה הערבית היא שפתה הרשמית של המדינה והאסלאם הוא דת רוב עמה. כוונות האסלאם ניצבות לצד הערכים אותם אימצה האנושות. אמנות זכויות האדם הן מקור ראשי לחקיקה..."[14]
גישת הסלפים: תיקון הסעיף השני ליישום מלא של השריעה, כולל עונשי הקוראן
הגישה האופיינית למפלגות הסלפיות אל-אסאלה ואל-נור ולאל-גמאעה אל-אסלאמיה, היא יישום חוקי השריעה ככתבם וכלשונם, כולל עונשי הקוראן, כגון קטיעת ידי גנבים, סקילת נואפים והלקאת שותי אלכוהול. גישה זו קיצונית בהשוואה לגישות האחרות, ועומדת בסתירה לאמנות הבינ"ל של זכויות האדם והאזרח. בעלי גישה זו קידמו שתי הצעות עיקריות לתיקון הסעיף השני:
ההצעה האחת, האופיינית לאל-גמאעה אל-אסלאמיה ולמפלגה הסלפית אל-אסאלה, היא להשמיט את המילה "עקרונות", כך שניסוחו של הסעיף השני יהיה: "השריעה [ולא עקרונות השריעה] האסלאמית היא המקור הראשי לחקיקה". יו"ר המפלגה, ד"ר עאדל עפיפי, אף פסק כי אי השמטת המילה "עקרונות" פירושה כפירה. במאמר ביומון האסלאמי אל-מצריון, כתב עפיפי: "האם מותר להצביע בעד חוקה שהופכת את השריעה למקור ראשי לחקיקה בלבד, דבר שפירושו הוא אפשרות שלחקיקות יהיה [גם] מקור אחר, לצד השריעה של אללה, שווה משקל? הייתכן שחלק מהוראות השריעה ייזנחו ובמקומן יילקחו הוראות אחרות מחוקים מעשה ידי אדם? האם מותר לרמות ביישום השריעה על ידי הוספת המילה 'עקרונות' השריעה האסלאמית...? אין מחלוקת בין חכמי הדת על כך שמי שמרשה לעצמו לקחת מחוקק בנוסף לאללה יתעלה ולהישפט על ידיו לצד השריעה של אללה יתעלה, הוא כופר..."[15]
ההצעה השנייה של הסלפים, אותה קידמה מפלגת אל-נור, הייתה להחליף את המילה "עקרונות" במילה "הוראות", כך שנוסח הסעיף יהיה: "הוראות השריעה האסלאמית הן המקור הראשי לחקיקה", כשהכוונה היא לא להסתפק בכוונות השריעה או בעקרונותיה הכלליים, אלא ליישם את כלל חוקיה.[16] דובר מפלגת אל-נור, יוסרי חמאד, הסביר: "השריעה האסלאמית מכילה את העקרונות המוחלטים ואת ההוראות השרעיות בכל הנוגע לחיי הציבור כדרך חיים שלמה מבלי להזניח אף פרט קטן, החל מהגדרת עיקרי האמונה האסלאמית ומהות האמונה והפולחן וכלה בחקיקות בכל תחומי החיים, מחוק המשפחה, הגירושים, הנישואים, המשמורת, גידול הילדים והירושה, המשכו בחוקי השלטון, המשפט והשורא לניהול המדינה וכלה בחוקי המסחר של מכירה, קניה ובעלות ושמירה על ההון ופיתוחו. זאת ועוד, יש [בשריעה] פירוט של יחסי המדינה עם מדינות אחרות, מה שנקרא יחסים בינ"ל, ותורת המלחמה והשלום באסלאם. כמו כן מוגדרים [בשריעה] היחסים בין בני האדם בתוך המדינה.
אחרי כל אלה בא חוק העונשין [בשריעה] כדי להגן על החברה מהתנהגות רעה של חלק [מהאוכלוסייה] ההורסת את היסודות הללו... העונש על גניבה יחול על השׂבע שמפחיד את האדם הפשוט שעמל והתעייף כל היום כדי להרוויח כמה לירות לפרנס בהן את בני ביתו; העונש על שוד יחול על מי ששלף נשק כדי... לשדוד עוברי אורח שלווים, לגנוב מנשים ולהרוג ילדים בחברה אוהבת שלום המייחלת לביטחון; העונש על ניאוף יחול על מי שפיתה נערה העשויה להיות אחותך או בתך. לפיכך, [עונשי השריעה] הם גדר ביטחון לכל מי שחי על אדמת מצרים, והם לא מופנים נגד האנשים המכובדים שוחרי השלום השומרים על הציבור, על רכושו ועל כבודו…"[17]
גישת האמצע: השארת הסעיף השני ללא שינוי
את גישת האמצע, להותיר את הסעיף השני על כנו, הוביל בעקשנות שיח' אל-אזהר, ד"ר אחמד אל-טייב, והייתה הרווחת והדומיננטית יותר. במסיבת עיתונאים הסביר שיח' אל-אזהר את פרשנותו לנוסח הסעיף במתכונתו זו: "[סעיף זה] הוא מסר למחוקק המצרי לשאוב את החוקים המצריים בכל ענפי החוק מהשריעה האסלאמית, על האסכולות ההלכתיות המוכרות, או להפיקם ממורשת החוק העולמית, ובתנאי שלא יסתרו את השריעה וישרתו את האינטרס הציבורי. בית הדין החוקתי העליון הוא הגורם היחיד האמון על בחינת מידת התאמת החוקים לחוקה ועל ביטול כל סעיף בחוק המנוגד לשריעה האסלאמית..."[18]
גישה זו מבקשת לשמר את הסטטוס קוו ואת האיזון העדין בין הקטבים בחברה המצרית. זוהי גישת אמצע וסטית בין קריאות מיעוט לבטל את הסעיף בכללותו, לבין קריאות הסלפים להעניק תוקף חוקתי לקודיפיקציה של השריעה. בגישה זו תמכו גם הכנסיה הקופטית ומרבית הכוחות החילונים-ליברליים, המודעים לחוסר הסיכוי להביא לביטול הסעיף בכללותו ומעדיפים שיישאר על כנו, ובלבד שנוסחו לא יוקצן. גם האח"ס תמכו בהשארת סעיף זה ללא שינוי מהנימוק ששינויו עלול לגרום לפתנה (מלחמת אזרחים), ושהמחלוקת סביבו עלולה להביא לפירוק הוועדה לניסוח החוקה.[19] מתוקף היותם בשלטון, העדיפו האח"ס את הנוסח הקיים של סעיף זה כדי להרגיע את הרוחות במצרים, ואת החששות מחוצה לה מפני אסלאמיזציה של מצרים בראשותם.
ביטוי לגישה זו ניתן במאמרו של הפובליציסט המצרי, פהמי הוידי, המשתייך לזרם הווסטי: "[בניסוח החוקה לאחר המהפכה] בתוניסיה, הוחלט להסתפק בנוסח שהאסלאם הוא דת המדינה, ולהתרחק משאלת השריעה. יו"ר תנועת אל-נהדה, שיח' ראשד אל-ר'נושי, הסביר כי נוסח זה מספיק להגדרת זהותה של המדינה ושייכותה הדתית. הוא הוסיף כי כאשר חשה שהאליטות רגישות כלפי שאלת השריעה, החליטה התנועה לא להזכירה, כדי להימנע ממחלוקת ולשמור על אחדות השורה הלאומית.
אל-ר'נושי נהג בהיגיון פוליטי אחראי. הוא היטיב לקרוא את המציאות ולשים את אחדות המולדת לנגד עיניו. לעומת זאת, אחינו [במצרים] המתעקשים לפסול את השימוש במושג 'עקרונות' ולשים במקומו את המילה 'הוראות' [הכוונה לסלפים], חשבו מתוך מנטאליות של מטיפים החיים בעבר, ללא קשר למציאות או למולדת. ההבדל בין שתי הדרכים משקף את ההבדל בין ראש פתוח ופקחות לבין הגיון צר ונעול ועיניים עצומות. מבחינה עניינית, ה'עקרונות' במובן של הכוונות העליונות, חשובים יותר מה'הוראות' המתבטאות בפרטים... המחשבה החילונית הסגורה אינה שונה בהרבה מיריבתה בזירה האסלאמית... אין הבדל בין זה המתעקש לכפות את הוראות השריעה על החברה לבין זה שמתעקש למחות ממנה את הזהות האסלאמית."[20]
בשל דבקות האח"ס בנוסח הקיים של הסעיף השני והתנגדותם להפגנות שארגנו הכוחות הסלפיים בדרישה ליישום השריעה בנובמבר 2012, האשימו אותם רבים בנטישת השריעה, אך האח"ס התגוננו והבהירו את עמדתם בגילוי דעת באתרם הרשמי: "משמעות השריעה בעבורנו היא מערכת חיים כוללת... השריעה קבעה את מערכת העונשין ברוב צדק ודיוק, שכן העונש אינו חל אלא על פשע ולאחר שמולאו כל התנאים של הוכחת הפשע. מכאן, יש להכין את החברה, ראשית, להבנת השריעה ולקבלתה; לנהוג בהדרגתיות מעשית ביישומה; ולהגשים [קודם] את כוונותיה הכלליות, שהחברה זקוקה להן: שמירה על הדת, הנפש, השכל, הכסף והרכוש, באופן שיביא לביטחון נפשי וחומרי בחברה."
גילוי הדעת מבהיר את פרשנות האח"ס ל"עקרונות השריעה": "מערכת השריעה מבוססת על עקרונות יסוד הייחודיים לשריעה לעומת כל החוקים מעשי ידי אדם: הקלה ולא הכבדה; הסרת עוול ונזק מהפרט והחברה; הקדמת התועלת הציבורית לתועלת הפרטית; מניעת נזק לפני הפקת רווחים; איזון בין זכויות הפרט והחברה; וכיוצא באלה עקרונות השריעה הידועים, שבניית החוקים על בסיסיהם יש בה כדי להביא לביטחון, רווחה ויציבות לחברות... השריעה האסלאמית היא העניין החשוב ביותר שבו אנו עוסקים ושאותו אנו חותרים לבסס בחברה. אחינו הקריבו את חייהם וסבלו בכלא ובמעצר לשם כך במשך עשורים, ולכן אי אפשר בשום אופן לוותר על הדרישה לשריעה מפוארת זו... האח"ס שקדו תמיד על כך שהשריעה תהיה במעמד הראוי בחוקה, באופן שיסייע לפרלמנט לערוך קודיפיקציה של חוקי השריעה האסלאמית, בעזרת אללה..."[21]
הפגנה ליישום השריעה בחוקה בנומבר 2012: "השריעה חוקתנו"[22]
סעיף (219): פתח ליישום השריעה
סעיף (219) הוסף לחוקה כפרשנות של סעיף (2) כדי להניח את דעתם של הסלפים, ולשונו: "[המונח] 'העקרונות' [של השריעה] כולל את דרכי הטיעון ההלכתי ויסודות תורת המשפט המוסלמי ומקורותיה באסכולות ההלכה המוכרות אצל הסונים."
תפקידו של סעיף זה להרחיק מסעיף (2) פרשנות מצמצת כדוגמת הפרשנות הליברלית שלפיה עקרונות השריעה מתייחסים לעקרונות האוניברסאליים, כגון חירות, צדק ושוויון, וכדוגמת הפרשנות שניתנה לו בידי בית הדין החוקתי העליון ב-1996 שלפיה החקיקה (העתידית ולא רטרואקטיבית) צריכה להלום רק את אותם חלקים מן השריעה שתקפותם מוחלטת ושאין עליהם מחלוקת בין האסכולות ההלכתיות השונות באסלאם. סעיף (219) מעניק לסעיף (2) פרשנות רחבה יותר שתאפשר יישום של חלק גדול יותר מהשריעה על בסיס עקרונות תורת המשפט הסונית, אם כי לא לגמרי ברור בשלב זה עד כמה היא מרחיבה. באח"ס הבהירו כי כוונת הסעיף היא ל"כל מה שנאמר בקוראן ובסונה הנכונה" ול"יסודות הנובעים מכלל דרכי הטיעון ההלכתי שאין עליהם מחלוקת ושממלאים את כוונות השריעה," וכי כוונת ה"מקורות" ל"קוראן, הסונה, האג'מאע והקיאס."[23]
סעיף זה נועד לאפשר לאח"ס להדוף את ההאשמות שהטיחו בהם הסלפים, כאילו ויתרו האח"ס על יישום השריעה כאשר התנגדו לתיקון סעיף (2), שכן סעיף (219) פותח פתח לקודיפיקציה של השריעה. אך כדי להרגיע את הליברלים, הושם סעיף זה במתכוון בחלק האחרון של החוקה ולא בצמוד לסעיף (2), כדי לרמוז על חשיבותו הפחותה. לכן לא ברור עדיין כיצד ישפיע סעיף זה בפועל על החקיקה.
הוספת הסעיף הייתה מוסכמת על מפלגת אל-נור המיוצגת בוועדת החוקה, אך היא לא סיפקה את כל הסלפים. אלפים מהם יצאו להפגין בכיכר אל-תחריר בכל יום שישי, במשך שלושה שבועות במהלך נובמבר 2012 ביוזמת אל-גמאעה אל-אסלאמיה והחזית הסלפית, במחאה על סעיף (2) ובדרישה ליישום השריעה.[24]
סעיף (219) עורר ביקורת גם מצד ליברלים, קופטים ושיעים, הרואים בסעיף זה פתח לאפליה נגד כל מי שאיננו מוסלמי סוני. לדוגמה, הפטריארך הקופטי הנכנס, תואדרוס השני, אמר כי בעוד שהוא מקבל את סעיף (2), סעיף (219) הוא "סעיף קטסטרופלי ההופך את מצרים ממדינה אזרחית להיפך הגמור מכך."[25] ד"ר ח'אלד פהמי, ראש המחלקה להיסטוריה באוניברסיטה האמריקאית בקהיר, כתב בחשבון הפייסבוק שלו כי סעיף (219) הוא אפליה נגד האסכולה השיעית, ולפיכך מפר את זכויותיהם של אזרחי מצרים השיעים.[26]
מוחמד אל-סיד סלים, מרצה למדע המדינה באוניברסיטת קהיר, כתב במאמר ביומון אל-אהראם: "לא מובן מדוע לא שמו את שני הסעיפים יחדיו [2 ו-219]... האם הכוונה היא להסתיר את סעיף (219) על ידי דחיקתו לסוף?... אנו יודעים שיש מחלוקת חריפה בין חכמי ההלכה ובין הזרמים הסונים השונים והאסכולות ההלכתיות שלהם... סביב אותם יסודות ההלכה ומקורותיה, במיוחד בכל הנוגע לעניינים פוליטיים, ובראשם צורת השלטון. האם נוכל לדעת, למשל, מהם 'דרכי הטיעון ההלכתי ויסודות תורת המשפט' בענייני השורא, מעמד נשים ולא מוסלמים בפוליטיקה או ביחסים הבינ"ל של המדינה האסלאמית? יש חילוקי דעות עזים בין האסכולות ההלכתיות בעניינים אלה, ולכן שיפוט המבוסס על דבר שבמחלוקת פותח פתח לפרשנויות של חכמי ההלכה מקרב חבר גדולי חכמי הדת [של אל-אזהר – גוף שפוזר בשנות השישים על ידי גמאל עבד אל-נאצר והוקם מחדש לאחר מהפכת 2011], והופך אותם לשליטים על החברה, בדיוק כמו שלטון חכם ההלכה [באיראן]..."[27]
יש לציין כי על פי סעיף (222), חוקי מצרים שנחקקו לפני אישור החוקה החדשה, יישארו בתוקף, אך ניתן לשנותם בהתאם לחוקה החדשה. כלומר, ייתכן שעל סמך סעיף זה ידרשו האסלאמיים בהמשך לערוך רוויזיה של חוקים קודמים, ולהתאימם לסעיף (219).
סעיף (3): גילוי סובלנות דתית כלפי בני הדתות המונותיאיסטיות בלבד
נוסח הסעיף השלישי הוא: "עקרונות הלכותיהם של המצרים הנוצרים והיהודים הם המקור הראשי של החקיקות המסדירות את מעמדם האישי, את ענייניהם הדתיים ואת בחירת הנהגותיהם הרוחניות."
מרבית הזרמים הסלפיים התנגדו באופן כללי להוספת סעיף כזה, בטענה כי השריעה האסלאמית ממילא ערבה לזכויותיהם של בני מיעוטים, ועל כן מעצם הגדרת השריעה האסלאמית כמקור הראשי לחקיקה, ממילא יישמרו זכויותיהם, ולכן אין לייחד לכך משפט בפני עצמו בחוקה.[28] היה אף מי שטען כי אין להשתמש בחוקה במילה "יהודים" וכי סעיף זה עלול לגרום לגידול במספר היהודים במצרים ולריגול.[29]
סעיף זה נועד ליצור רושם של טולרנטיות ולהפיס את דעתם של קופטים הטוענים כי סעיף (2) מהווה בסיס לאפלייתם. האח"ס ואל-אזהר היו מוכנים לסעיף זה, ובלבד שיחול על הדתות המונותיאיסטיות בלבד ולא על "לא-מוסלמים" באופן כללי, וזאת כדי לא לכלול תחת סעיף זה קבוצות הנחשבות בעיניהם כסוטות, כגון בהאים, בודהיסטים, קאדיאנים וקוראניים.[30]
הכנסייה הקופטית אמנם קיבלה את סעיף (3),[31] אך בקהילה הקופטית במצרים, יש המתנגדים לו, בטענה שהוספתו היא מלכודת שנועדה לגרום לקופטים להסכים לסעיף (2) ולגרום למוסלמים להתפאר בסובלנותם כלפי הנוצרים, בשעה שבפועל סעיף (3) לא ישים קץ לסבלם של נוצרים, כל עוד אין שוויון זכויות וחובות מלא בין האזרחים, בשל היות האסלאם דת המדינה ועקרונות השריעה האסלאמית המקור הראשי לחקיקה.[32] בקרב המיעוט הקופטי במצרים, היו מי שהסבירו כי הם אינם מעוניינים בזכויות תרבותיות נפרדות, אלא רוצים להיות אזרחים שווים, כלומר שהחוק יתייחס באופן שווה לכלל האזרחים.[33] נימוק אחר היה כי חוקי הכנסייה נוקשים יותר מחוקי האסלאם, במיוחד חוקי הירושה והחוק האוסר להתגרש ולהינשא בשנית בכנסייה, למעט במקרה ניאוף.[34]
סעיף (4): הגדרת מעמדו של אל-אזהר
סעיף (4) מגדיר את אל-אזהר כ"גוף אסלאמי עצמאי כולל האמון לבדו על ניהול כל ענייניו. הוא ממונה על הפצת הדעווה האסלאמית, ידיעת הדת והשפה הערבית במצרים ובעולם. יש לשאול לדעתו של חֶבר גדולי חכמי הדת באל-אזהר הנכבד בעניינים הקשורים לשריעה האסלאמית. שיח' אל-אזהר עצמאי ולא ניתן להדיחו. החוק מסדיר את אופן בחירתו מבין חברי חֶבר גדולי חכמי הדת. המדינה אחראית להקצבות הכספיות המספיקות להגשמת מטרותיו, וכל זאת באופן המוסדר בחוק."
סעיף זה משקף את מעמדו הקונצנזואלי של מוסד אל-אזהר במצרים, ובא לומר שאל-אזהר לא יהיה תלוי עוד בשלטון, ושפסיקותיו תהיינה מנותקות משיקולים פוליטיים, לאחר שמשטרים קודמים עשו בו שימוש כדי להעניק למדיניותם צידוקים דתיים. הסעיף מבטא את ההשפעה הרבה של האח"ס על נוסח החוקה, שכן רעיון דומה להקים מחדש את חבר גדולי חכמי הדת, לבחור מתוכו את שיח' אל-אזהר ולהיוועץ עימו בענייני השריעה האסלאמית, הופיע במצע מפלגתם.[35]
סעיף זה משקף גם הוא ניסיון למצוא מכנה משותף שיניח את דעת הסלפים ויתחשב בדעות ליברליות יותר. בשלב מסוים, הגיעו הסלפים להסכמה עם שיח' אל-אזהר על הסרת התנגדותם לנוסח "עקרונות השריעה" בסעיף (2), בתנאי שאל-אזהר (ולא בית הדין החוקתי העליון) יוגדר כסמכות הבלעדית לפרש מהם "עקרונות השריעה".[36] אולם דרישה זו עוררה ביקורת בקרב גורמים המתנגדים לעירוב בין דת למדינה, שכן משמעותה הענקת סמכות רשמית לגוף דתי להשפיע על החקיקה.[37] ביקורת זו נובעת מחששם הכללי מפני הפיכתה של מצרים למדינה דתית, ומחששם פן ישתלטו הסלפים בעתיד על מוסד אל-אזהר ויעניקו ל"עקרונות השריעה" פרשנות אסלאמית קיצונית.[38]
המתח בין אל-אזהר לבין הסלפים הגיע לשיא כאשר הודיע שיח' אל-אזהר בשלב מאוחר יותר כי הוא עומד על כך שהסעיף השני יישאר על כנו, כלומר ללא התוספת המקנה לאל-אזהר את הסמכות הבלעדית לפרש את "עקרונות השריעה". המפלגות הסלפיות - אל-נור, אל-אסאלה ומפלגת אל-גמאעה אל-אסלאמיה – ביקשו לפתוח מחדש את הדיון על הסעיף השני. הן קראו לשיח' אל-אזהר להתפטר, בטענה שעמדתו מהווה נסיגה ממה שכבר הוסכם עליו בוועדה ומכשילה את מאמציהן להגן על השריעה.[39] לבסוף, הוגדר אל-אזהר כגוף ש"יש לשאול לדעתו בענייני השריעה האסלאמית", כלומר יש לשאול בעצת אל-אזהר בעניין השריעה, אך זו אינה מחייבת. על פי סעיף (175), בית הדין החוקתי העליון נשאר הגוף הבלעדי המוסמך לפרש את החוקים ולקבוע אם הם תואמים לחוקה.
סעיף (5): ריבונות העם או ריבונות האל
סעיף (5) קובע כי "הריבונות לעם והוא מממש אותה ומגן עליה, הוא שומר על האחדות הלאומית והוא מקור הרשויות, וכל זאת באופן המפורט בחוקה."
סעיף זה אינו שונה מסעיף (3) בחוקה הקודמת, למרות לחץ הסלפים להחליף את "ריבונות העם" ב"ריבונות האל". ד"ר יונס מח'יון, בכיר במפלגה הסלפית אל-נור וחבר מטעמה בוועדת ניסוח החוקה, הסביר את התועלת, לדעתו, בדרישה הסלפית: "רעיון הריבונות לאללה מוֹנֵעַ את ריבונות בני האנוש [בשם הדת]. [ככה] איש לא יוכל לדבר בשם אללה או לטעון שהוא מיופה כוח שלו..." מח'יון הוסיף כי התיקון שמציעה מפלגתו נועד למנוע כינונה של תיאוקרטיה דתית הנשלטת בידי אדם או גוף המבקשים לשלוט מתוקף ציווי אלוהי.[40]
מרבית חברי ועדת ניסוח החוקה, כולל האח"ס, התנגדו להצעה זו, שעוררה גם ביקורת רבה בשיח הציבורי. למשל, בעל הטור ביומון אל-אהראם, ד"ר אוסאמה אל-ר'זאלי חרב, כתב: "אין מקום להצעה זו כלל. המושג ריבונות (sovereignty) הוא מושג פוליטי ומשפטי... הקשור לשלטון העליון העצמאי החל בתוך המדינה, כלומר על אזור ספציפי ועל עם מסוים. שלטון זה אינו נתון בידי שליט יחיד עריץ או בידי מיעוט בעל מונופול. משמעות זו [של ריבונות] מחזקת את רוח הדמוקרטיה ומגנה על החברה מעוולת הדיקטטורה והעריצות...
למושג 'ריבונות' אין כל קשר לדת. חשוב מכך, הכנסת שמו של האל בכוח למושג [ריבונות] היא טעות שאין לעשותה, שכן המילה והמושג 'ריבונות' לא הופיעו במקור בקוראן, והסיבה החשובה וההגיונית ביותר היא שהיחסים בין בני האדם לבין אללה רחבים, עמוקים ונעלים הרבה יותר מאשר היחסים בין שליט לנשלטים. היחסים בין הבורא לברואים חוצים את השייכות למדינה מסוימת..."[41]
הוויכוח על סעיף (6):
מצרים – "מדינה דמוקרטית" או "מדינת שורא"?
חלקו הראשון של סעיף (6) קובע: "המשטר הפוליטי מבוסס על עקרונות הדמוקרטיה והשורא, ועל האזרחות המשווה בין כל האזרחים מבחינת הזכויות והחובות הכלליות, וכן על פלורליזם פוליטי ומפלגתי, חילופי שלטון בדרכי שלום, הפרדה בין הרשויות ואיזון ביניהן, שלטון החוק, כיבוד זכויות האדם, הבטחת הזכויות וחירויותיו, וכל זאת באופן המפורט בחוקה."
אולם בעיני הסלפים, תוספת "עיקרון השורא" לצד "המשטר הדמוקרטי" באה להבדיל את הדמוקרטיה במצרים, הכפופה למנהגי האסלאם, מן הדמוקרטיה המערבית המתירנית. דובר מפלגת אל-נור הבהיר כי המונח "שורא" הוא "שם נרדף אסלאמי למילה המערבית 'דמוקרטיה', העלולה להכניס את מצרים לסכנות רבות, שכן, ע"פ המשמעות המערבית, פירושה ריבונות מוחלטת של רצון רוב העם, כולל... הפקרות בעיקרי האמונה או במוסר, מה שהוביל להכשרת נישואי הומוסקסואלים במדינות המערב. האם נקבל זאת במצרים? הדמוקרטיה שאנו רוצים היא חירות ושורא, ובלבד שלא יתנגשו עם טקסט אלוהי..."[45]
תוספת "השורא" עוררה דאגה בחוגים חילוניים וליברליים. חבר מועצת העם לשעבר, עמר אל-חמזאוי, שפרש מוועדת ניסוח החוקה במחאה על כך שרוב חבריה אסלאמיים, כתב בהקשר זה: "הדמוקרטיה אינה סותרת את השורא במובן של השתתפות, אלא היא מכילה אותה כמרכיב בסיסי ומתייחסת למשמעויות ומנגנונים רחבים ממנה. איני רואה צידוק לנוסח המוצע [על ידי מפלגת אל-נור]. די לנו בהוראה 'דמוקרטית', לצד [הוספת] התואר 'אזרחית', שהאזרחות פירושה זכויות שוות ללא אפליה וחילופי השלטון בין האזרחים הנבחרים לניהול העניין הציבורי..."[46]
ואכן, המשך סעיף (6) בא להבהיר כי החלת עיקרון השורא האסלאמי אין פירושה שלטון תיאוקרטי, אלא שלטון הנשען על עיקרון האזרחות, כלומר על שוויון זכויות וחובות בין האזרחים ללא אפליה ביניהם על בסיס דת, וכן שלטון הדוגל בפלורליזם מפלגתי, הפרדה בין הרשויות, שלטון החוק, כיבוד זכויות אדם וחילופי שלטון בדרכי שלום.
ביטול האיסור על הקמת מפלגות על בסיס דתי
חלקו השני של סעיף (6) קובע כי "אין להקים מפלגות פוליטיות על בסיס אפליה בין האזרחים בשל מין, מוצא או דת." נוסח זה בא לבטל תיקון שקבע מובארכ ב-2007 בסעיף (5) של החוקה הקודמת שלפיו אסור ליזום כל פעילות פוליטית או לקיים מפלגות פוליטיות המבוססות על מקור סמכות דתי, על יסוד דתי או על אפליה.
מפלגת אל-נור הגישה לוועדת ניסוח החוקה בקשה להשמיט את האיסור על הקמת מפלגות על בסיס דתי, בטענה כי ניסוח זה מנוגד לסעיף (2) של החוקה. מפלגת האח"ס הביעה תמיכה בבקשת אל-נור, בטענה כי מובארכ הוסיף את האיסור הזה רק כדי למנוע מהאח"ס להקים מפלגה.[47] לעומת זאת, יו"ר מפלגת השמאל תגמע, ד"ר רפעת סעיד, התנגד לביטול האיסור על הקמת מפלגות על בסיס דתי, בהסבירו כי אף מפלגה אינה רשאית לטעון כי מצעה מייצג את האסלאם, למרות שהן מגדירות עצמן כבעלות מקור סמכות אסלאמי, שכן למפלגות שונות יש השקפה שונה ביחס לאסלאם. לדבריו, ביטול איסור זה עלול לפתוח את תיבת העדתיות במצרים.[48]
האסלאמים ב"וועדת כתיבת החוקה": אני ואפסי עוד[49]
סעיף (10): מעמד האישה
סעיף (10) בנוגע למעמד האישה קובע: "המשפחה היא יסוד החברה, בסיסה הדת, אמות המוסר והלאומיות. המדינה והחברה שוקדות לשמור על האופי הייחודי של המשפחה המצרית, על לכידותה ויציבותה ועל ערכיה המוסריים, באופן המובהר בחוק. המדינה אחראית לספק את השירותים לאם ולילד בחינם וליצור התאמה בין חובות האישה כלפי המשפחה לבין עבודתה הציבורית. המדינה אחראית לשמירה ולטיפול באישה מפרנסת, גרושה ואלמנה."
גרסה ראשונית יותר של סעיף זה דיברה על מחויבות המדינה לנקוט בכל האמצעים לביסוס שוויון בין האישה לבין הגבר בתחומי החיים הפוליטיים, התרבותיים, הכלכליים, החברתיים ויתר התחומים, וזאת מבלי להפר את הוראות השריעה האסלאמית. אך הגבלת שוויון נשים על פי עקרונות השריעה, על אף שהייתה קיימת גם בחוקה הקודמת, עוררה התנגדות עזה בקרב ארגוני נשים וזכויות אדם, בטענה כי הגבלה זו עלולה להגביר את אפליית הנשים במצרים, למשל על ידי הורדת גיל הנישואין לבנות, הפרדה בין בנים לבנות בבתי הספר, כפייה על תלמידות לעטות כיסוי ראש ואיסור על נשים להתמודד לנשיאות.[50]
מאחר שהסלפים לא היו מוכנים להשאיר סעיף המדבר על שוויון בין נשים לגברים, מבלי שהוא יוגבל על ידי עקרונות השריעה, הושמט המשפט בשלמותו בטיוטה האחרונה.
יש לציין כי סעיף (33) בהצעת החוקה החדשה עוסק באי אפליה בין האזרחים, ולשונו: "האזרחים שווים בפני החוק, שווי זכויות וחובות ציבוריות, ללא אפליה." אך בניגוד לחוקת 1971, סעיף (33) אינו אוסר מפורשות אפליה מגדרית. בנוסף, סעיף (73) אוסר סחר מין, אך אינו מדבר על אלימות נגד נשים. כמו כן, בוטל הסעיף בחוקת 1971 המחייב ייצוג מינימאלי של נשים בפרלמנט.
"החזית הלאומית של נשות מצרים: נשות מצרים קוראות ליחס צודק בחוקה"[51]
במאמר ביומון המצרי העצמאי אל-שורוק, כתבה פעילת זכויות הנשים, עזה כאמל, כי הניסוח המאכזב של הסעיף בנוגע למעמד האישה, אינו נובע בהכרח מהאופי האסלאמי של ועדת החוקה, אלא מאופיה הפטריארכלי: "המחשבה הפטריארכלית היא השולטת עדיין בנו ובמנטאליות של רוב חברי הוועדה המכוננת [לניסוח החוקה], וזו בתורה, מטילה מצור על האישה באמצעות הגבלות חוקיות, חברתיות ודתיות ודוחקת אותה לשולי החברה. מחשבה פטריאלרכלית זו אינה קשורה עתה לעליית הפונדמנטליסטים לשלטון, אלא היא מתמשכת מאות ארוכות... יציאה ממעגל הפיגור בו נתונה חברתנו המצרית והערבית - הכופה על האישה שוליות והדרה, ומפרה את זכויותיה הבסיסיות ביותר כאזרחית וכבת אדם – לא תיעשה אלא על ידי שבירת אושיות המערכת הפטריארכלית, שאינה מצטמצמת רק למשפחה, אלא היא תופעה התקפה לחברה ככלל - למשפחה, לשבט ולמוסדות המדינה הדתיים, התרבותיים, החברתיים והפוליטיים."[52]
יצוין כי נציגי הסלפים בוועדת החוקה ביקשו להכפיף לשריעה האסלאמית את רוב החירויות המוגדרות בחוקה, כגון חופש הביטוי, ההתאגדות, העיתונות וכד', ולא רק את חירויות הנשים, ולא להגדירן כחירויות מוחלטות.[53] דרישה זו לא התקבלה כלשונה, אולם בסעיף (81) נקבע כי החירויות המוגדרות בחוקה כפופות לפרק הראשון של החוקה, כלומר ייתכן שיהיה מי שיבין מכך שהחירויות המעוגנות בחוקה כפופות לעקרונות השריעה האסלאמית מתוקף סעיף (2).
סעיף (43): הגבלת חופש הפולחן
סעיף (43) קובע: "חופש האמונה מוגן. המדינה מבטיחה חופש לבצע טקסי פולחן דתיים ולהקים בתי פולחן לדתות המונותיאיסטיות, באופן המוסדר בחוק."
סעיף זה, כמו הסעיף המקביל לו בחוקה הקודמת (46), מבטיח, אמנם, "חופש אמונה", אך לא חופש אמונה "מוחלט", תוספת שדרשו ארגוני זכויות אדם, שתפקידה להתיר המרת דת ואמונות לא מונותיאיסטיות. יאסר בורהאמי, מראשי אל-דעוה אל-סלפיה ומקימיה, למשל, סבור כי "חופש אמונה מוחלט... כולל את עבודת השטן והאלילים וכפירה באסלאם [רדה], ואין ספק שדבר זה יציב את החברה בסכנה גדולה."[54]
בהשוואה לסעיף בעניין חופש האמונה והפולחן בחוקה הקודמת (46), בנוסח החדש צומצם "חופש הפולחן הדתי" רק לבני הדתות המונותיאיסטיות. חבר מועצת העם לשעבר, עמר אל-חמזאוי, מתח ביקורת על סעיף זה: "חופש האמונה מוגבל באופן חמור במשפט השני [של הסעיף]..., שכן חופש האמונה קשור קשר אורגני לחופש לבצע את טקסי הפולחן הדתיים, וזה האחרון קשור לזכות להקים בתי פולחן, שאין להגבילה בחוקה דמוקרטית רק לבני הדתות המונותיאיסטיות ולהוציא מכללו את בני הדתות הארציות..."[55]
בדומה לכך כתב הסופר המצרי, עלאא אל-אסואני: "מה אם מדינה בעלת רוב בודהיסטי או הינדואי תחליט לנהוג [במצרים] באותו האופן? מה אם אחד המצרים המתגורר בסין או בהודו, בין אם מוסלמי או קופטי, ילך להתפלל והשלטונות יעצרו אותו ויאמרו לו שהם אינם מכירים באסלאם ובנצרות, כפי שמצרים מסרבת להכיר בבודהיזם או בהינדואיזם? מדינה אינה יכולה להיחשב למדינה מתורבתת כל עוד היא אינה מאפשרת לאזרחיה חופש אמונה ללא סייג."[56]
אסלאמים חוטפים את פרק הזכויות והחירויות מהחוקה[57]
סעיף (44): אסור לפגוע בנביאים
סעיף (44) קובע כי "אסור לפגוע בכל השליחים והנביאים או לפגוע בהם בדרך רמז."
מקורה של תוספת סעיף זה לחוקה בהצעה של נציגי אל-אזהר בוועדת ניסוח החוקה להוסיף סעיף חדש האוסר על פגיעה בישות האלוהית ועל ייצוג גשמי של הנביאים, הח'ליפים וחברי הנביא מוחמד. הכוונה, למשל, לאיסור על הפקת סרטים שבהם שחקנים מגלמים את דמותו של הנביא או לאיסור על פרסום קריקטורות של הנביא וכד'.[58]
הצעה זו זכתה לתמיכת הזרם הסלפי, שראה בו צעד שיאפשר לצמצם את הפולחן השיעי במצרים, שכן בטקסים שיעיים נוהגים לקלל את חברי הנביא. הצעה זו עוררה חששות בקרב השיעים במדינה, פן תנוצל להצרת צעדיהם ומניעת הקמתן של חוסיניות (בתי פולחן שיעיים).[59]
גם האח"ס תמכו בהצעת אל-אזהר. חבר לשכת המדריך הכללי של האח"ס, ד"ר עבד אל-רחמן אל-בר, החבר בוועדת ניסוח החוקה, הבהיר כי כוונת הסעיף: "ראשית, להגן על עיקרי האמונה של הציבור מפני בלבול ולהגן על החברה מפני התלקחות מפעם לפעם; ושנית, חלק מהשיעים פוגעים לעיתים קרובות בחברי הנביא ובאימהות המאמינים, שהם מושא כבוד רב בקרב הסונים, דבר המעורר פתנה…"[60]
אולם, גורמים ליברליים סלדו מההצעה. חבר מועצת העם לשעבר, עמר אל-חמזאוי, כתב: "האתגר כאן, שעל החוק יהיה [להתמודד עימו], הוא כיצד ליישם באופן מעשי את איסור הפגיעה בדתות, מבלי להטיל הגבלות על חופש הדעה, המחשבה והיצירה."[61]
הצעת אל-אזהר עוררה ביקורת גם בקרב חלק מהמיעוט הקופטי במצרים, שכן משתמע ממנה גם איסור ייצוג גשמי של ישו, הנחשב באסלאם לנביא, בעוד שהנצרות רואה בו אל ואינה אוסרת על מאמיניה ייצוג גשמי של קדושיה. פעיל זכויות האדם הקופטי, העו"ד נגיב גבראאיל, טען כי האיסור על פגיעה בנביאים, על פי האמונה האסלאמית, מהווה, למעשה, פגיעה בישות האלוהית, על פי האמונה הנוצרית. לכן הוא קרא להוסיף סעיף המטיל עונש על כל מי שמסרב להכיר באלוהותו של ישו.[62] בשל ביקורת זו, נבחר בסופו של דבר נוסח מתון בהשוואה להצעה המקורית של אל-אזהר, שאינו כולל איסור פגיעה בישות האלוהית או איסור פגיעה בחברי הנביא.
[2]ו www.alnourparty.org, 14.7.2012
[3] אל-אהראם (מצרים), 30.6.2012; 7.7.2012, 14.7.2012
[4] אל-מצרי אל-יום (מצרים), 1.4.2012
[6] אל-מצרי אל-יום (מצרים), 2.7.2012
[7] אל-מצרי אל-יום (מצרים), 1.7.2012
[8] אל-מצרי אל-יום (מצרים), 2.7.2012
[10] אל-מצרי אל-יום (מצרים), 11.7.2012
[11] אל-אהראם (מצרים), 29.6.2012
[12] אל-מצרי אל-יום (מצרים), 6.7.2012
[13] אל-אהראם (מצרים), 17.7.2012
[14] אל-שורוק (מצרים), 15.7.2012
[15] אל-מצריון (מצרים), 8.7.2012
[16] אל-מצרי אל-יום (מצרים), 8.7.2012
[17] אל-מצרי אל-יום (מצרים), 7.8.2012
[18] אל-אהראם (מצרים), 15.7.2012
[19] ו www.ikhwanonline.com, 7.7.2012
[20] אל-שורוק (מצרים), 8.7.2012
[21]וwww.ikhwanonline.com, 31.10.12
[22] אל-וטן (מצרים), 9.11.2012
[23] ו www.ikhwanonline.com, 31.10.2012 ;
[24] אל-מצרי אל-יום (מצרים), 10.11.2012
[25] אל-ופד (מצרים), 20.11.2012
[26] אל-ופד (מצרים), 3.12.2012
[27] אל-אהראם (מצרים), 4.12.2012
[28]וwww.hurryh.com, 12.7.2012
[29]וwww.islammemo.cc, 16.10.2012
[30]וwww.hurryh.com, 12.7.2012
[31] אל-מצרי אל-יום (מצרים), 14.11.2012
[32]וwww.ahewar.org, 28.4.2012
[33] אל-תחריר (מצרים), 28.10.2012
[34] אל-אהראם (מצרים), 27.7.2012; אל-מצריון (מצרים), 18.8.2012; בשל האיסור שמטילה הכנסייה על קופטים להתגרש ולהינשא בשנית בכנסיה, אלא במקרה של ניאוף, רווחת במצרים תופעה שנשים נוצריות מתאסלמות על מנת להתגרש, דבר הגורם לעיתים קרובות למתיחות בין קופטים למוסלמים. על כך ראו דו"ח ממרי
[36] www.islammemo.cc, 23.7.2012
[37] רוז אל-יוסף (מצרים), 29.9.2012; אל-מסור (מצרים), 8.8.2012
[38] אל-בדיל (מצרים), 12.7.2012
[39]ו www.islammemo.cc, 23.7.2012
[40] אל-מצרי אל-יום (מצרים), 12.7.2012
[41] אל-אהראם (מצרים), 18.7.2012
[42]וwww.alnourparty.org, 14.7.2012
[43] אל-וטן (מצרים), 23.7.2012
[44] אל-מצרי אל-יום (מצרים), 11.7.2012
[45] אל-מצרי אל-יום (מצרים), 11.7.2012
[46] אל-וטן (מצרים), 16.7.2012
[47] אל-מצרי אל-יום (מצרים), 16.7.2012
[48] אל-אהראם (מצרים), 29.7.2012
[49]וwww.coptstoday.com, 5.4.2012
[50] אל-וטן (מצרים), 30.10.2012; יש לציין כי כמה מנציגי המפלגה הסלפית אל-נור בוועדת החוקה הציעו להוריד את גיל הנישואין של בנות בחוקה ל-9. יאסר בורהאמי, מראשי אל-דעוה אל-סלפיה ומקימיה, טען כי "האסלאם לא הגדיר גיל מסוים לחיתון הבת, כל עוד היא יכולה לנהל חיי זוגיות [ולכן] מותר לבת להינשא בגיל תשע או עשר, כל עוד נישואיה אינם מונעים ממנה להשלים את לימודיה." רוז אל-יוסף (מצרים), 22.9.2012; אל-קודס אל-ערבי (לונדון), 26.9.2012
[51]ו www.aswatmasriya.com, 23.10.2012
[52] אל-שורוק (מצרים), 21.8.2012
[53] אל-מצרי אל-יום (מצרים), 4.7.2012; אל-חיאת (לונדון), 17.10.2012
[54] אל-חיאת (לונדון), 17.10.2012
[55] אל-וטן (מצרים), 24.10.2012
[56] אל-מצרי אל-יום (מצרים), 3.9.2012
[57] אל-מצרי אל-יום (מצרים), 30.9.2012
[58] אל-אהראם (מצרים), 18.7.2012
[59] אל-מצרי אל-יום (מצרים), 18.7.2012
[60]ו www.ikhwanonline.com, 10.9.2012
[61] אל-וטן (מצרים), 24.10.2012
[62] אל-אהראם (מצרים),23.10.2012 ; אל-מצריון (מצרים), 24.7.2012; אל-תחריר (מצרים), 25.10.2012