פרשן ירדני: על אש"ף להתפשר עם ישראל
דר' פהד אל-פאנכ, פרשן בכיר ביומון הירדני אל-ראי, ממשיך למתוח ביקורת על מדיניותה הנוקשה של ההנהגה הפלסטינית במו"מ עם ישראל. במאמר שכותרתו "הכל או לא כלום", כותב דר' פאנכ[1]:
"'הכל או לא כלום' הפך לאחד מעקרונות היסוד של המדיניות הפלסטינית, מאז הצהרת בלפור, המהפכה של 1936, והחלטת החלוקה. בכל פעם הייתה התעקשות [פלסטינית] על הכל, מבלי שהיו להם אמצעים לכפות דבר כלשהו, והתוצאה היא אחת: לא כלום!
ניתן היה לחשוב כי הלקח כבר נלמד ושמי שמחליט כי השלום הוא האופציה האסטרטגית והיחידה שלו, יסכים לשלום שאיננו אוטופי וזאת מסיבה פשוטה: השלום הוא תולדה של מו"מ ומעצם טבעו, המו"מ מוביל לפתרונות ביניים מהם מרוויחים שני הצדדים, למרות שאף אחד מהם אינו משיג את כל מה שהוא מייחל לו.
מי שמקבל את העיקרון של מו"מ כחלופה לפתרון הצבאי, חייב לקבל את העיקרון של ויתורים הדדיים המובילים לשיפור במצבו הנוכחי של כל אחד מן הצדדים, שאם לא כן, הצד השני לא יקבל את ההסכם.
ויתורים במו"מ על ידי אחד מן הצדדים אינם מהווים בהכרח זלזול בזכויות; זהו המחיר שיש לשלם כדי להשיג ויתורים מן הצד שכנגד. ויתור של אחד הצדדים על משהו שהוא יכול להמשיך ולהחזיק בו, מבלי להשיג תמורה, מהווה שגיאה. ערכו של מה שהוא משיג צריך להיות, בעיניו, גבוה יותר ממה שויתר עליו.
הדבר החשוב ביותר שרוצה להשיג הצד הישראלי הוא הביטחון. הביטחון מהווה ויתור פלסטיני פעוט ערך, אם בתמורה מקבל הצד הפלסטיני את האדמה. לפיכך, המשוואה איננה אדמה תמורת שלום, משום שהשלום כבר נמצא בכיס, על פי השקפתה של ישראל; המשוואה [האמיתית] היא: ביטחון והכרה תמורת אדמה וריבונות.
הימים האחרונים של שלטון קלינטון וברק היוו הזדמנות נדירה להשיג הישגים מקסימליים בעלות מינימלית. השניים היו נתונים בסד של לחץ זמן ורצו להגיע לתוצאות; הייתה זו הזדמנות להשיג ויתורים מקסימליים. הפלסטינים בזבזו הזדמנות זו שלא תשוב ולא חתמו על הסכם שהיה מעניק להם מדינה ריבונית, גבולות בינלאומיים עם מצרים וירדן, שליטה על הנמלים, על שדות התעופה ועל המעברים, בירה בירושלים, ריבונות מותנית על אל-חרם [הר הבית], שיבת 150 אלף פליטים לישראל, שיבה בלתי מותנית ובלתי מוגבלת של כל העקורים לפלסטין, והיפטרות מן ההתנחלויות היהודיות.
אין ספק שזה לא כל מה שהפלסטינים רוצים ו[הצעה זו] איננה נעדרת פגמים, אבל היא מהווה הישג חשוב והיא עדיפה על פני חזרה למצב גרוע עוד יותר מזה שהיה לפני האינתיפאדה. במקום חיסולו של הכיבוש והקמת מדינה [על פי סיסמאות האינתיפאדה], מדברים כעת על התמוטטותה של הרשות הפלסטינית. המדיניות שתבעה הכל הייתה מדינות של זלזול [בזכויות הפלסטיניות], משום שתוצאתה היא לא כלום."
