לבנון: מאמר ביקורת על סוריה וחזבאללה
בעקבות הראיון שהעניק נשיא סוריה, בשאר אסד, ליומון הלונדוני –אל-שרק אל-אוסט, שבו סתם את הגולל על האפשרות לשינוי חיובי ביחסים בין סוריה ללבנון, התגברה הביקורת המושמעת מעל דפי היומון הלבנוני אל-נהאר, לנוכחות הצבא הסורי בלבנון ולגישתה הכנועה של ממשלת לבנון כלפי תכתיביה של דמשק.
על רקע זה, ובעקבות הצהרתו של ראש ממשלת לבנון, רפיק אל-חרירי, כי לבנון לא תפרוס את צבאה בדרום המדינה, בשל האפשרות לחידוש המו"מ עם ישראל, פרסם יו"ר מועצת המנהלים ומנכ"ל אל-נהאר, ג'בראן טויני, מאמר תקיף תחת הכותרת "המשוואה המטורפת בין האימה לפיצוץ"[1]:
"מה חשו בכירי ממשלת לבנון כאשר נודע להם כי שה"ח האמריקאי לא יבקר בלבנון בסיורו בקרוב במזה"ת?
מה חשו בכירי ממשלת לבנון כשנודע להם ששה"ח האמריקאי ידון בסוגיות של דרום לבנון וחזבאללה, שמבחינה עקרונית היא מפלגה לבנונית, עם בכירים סורים בדמשק ולא עם בכירים לבונים בביירות?
האם הם חשו סוג של השפלה ופגיעה בריבונות ובכבוד, או שהם ראו בכך דבר טבעי, מסגרת איחוד.. שני מסלולי [המו"מ]?
לאמיתו של דבר, ארה"ב, וכמוה הקהילייה הבינלאומית כולה, יודעת היטב כי ההחלטה מצויה בדמשק ושה"ריבונות" של המדינה הלבנונית איננה כוללת נושאים גורליים בתחומי מדיניות החוץ, ההגנה, הביטחון, או אפילו נושאים הקשורים לחזבאללה!
עובדה זו ידועה לכל הלבנונים והיא אף זכתה לאישור פומבי מחודש בראיון האחרון של הנשיא בשאר אסד שבו הוא הפריד, לדוגמא, בין ההחלטה [הריבונית] של המדינה להחלטה של [תנועת] ההתנגדות. הוא התייחס לחזבאללה כפי שסוריה התייחסה בעבר להתנגדות הפלסטינית ובעיקר לאש"ף, כאשר היה תיאום שנקודת המוצא שלו היתה בדמשק, במטרה לנצל את הטריטוריה הלבנונית כדי ללחוץ על ישראל, על ארה"ב, ועל כל מי שהיה צורך ללחוץ עליו, בשירות מדיניותה של סוריה באזור.
אמנם כן. ביקורו של קולין פאוול בסוריה מבלי שיבקר בלבנון מהווה את ההוכחה הטובה ביותר שלבנון איננה מחליטה עבור עצמה ויתכן שהראיון האחרון של הנשיא אסד בא בעיתוי זה כדי להזכיר לכל המעונין בלבנון ומחוץ לה שאמ ת זו נותרה בעינה.
המצחיק והמעורר בכי בעת ובעונה אחת היא העובדה שממשלת לבנון התייחסה לנושא זה באדישות כללית כאילו מדובר בעניין טבעי\ בעוד שמה שנדרש היה לזמן את השגריר האמריקאי ולתבוע הבהרות בנוגע לסיבה המונעת משר החוץ של ארצו מלבקר בלבנון; היה צריך למחות באופן ברור בפני הקהילייה הבינלאומית על ההתעלמות הזו מלבנון\ כאילו לבנון איננה קיימת כלל כמדינה וכעם. האם, אכן זהו המצב, לפחות ברמה הרשמית?
מה שאף גרוע מכך, בהתחשב בעובדה שאנו זקוקים כיום לתמיכת הקהילייה הבינלאומית ובראשה האו"ם, היה שראה"מ אל-חרירי הצדיק, ערב נסיעתו לצרפת, את אי-שליחתו של הצבא הלבנוני לדרום, תוך התעלמות מהחלטה 425. הוא קר בין אי-שליחת הצבא לדרום לבין חידוש [אפשרי] של המו"מ עם ישראל [והצורך] לנצל את כל אמצעי הלחץ עליה.
אנו חייבים לומר לאל-חריר שהחלטה 42 הייתה נבדלה מכל ההחלטות האחרות של מועבי"ט בנושא המזה"ת בכך שהיא תבעה נסיגה ישראלית ללא כל תמורה. במלים אחרות, הנסיגה לא נקשרה בחתימה על הסכם שלום. למה שמכונה "שטחים תמורת שלום" אין כל קשר לבעיית לבנון. משום שאנו קבלנו חזרה את אדמתנו מישראל לאחר שתבענו באופן בלתי פוסק את ביצועה של החלטה 425 - שביצועה הושלם פרט לפריסת הצבא [הלבנוני] בדרום - יהיה זה מסוכן ביותר להפוך את דרום לבנון במתכוון לאזור-לחץ המשמש למטרת אזוריות. ללבנון אין כל עניין ישיר בשיחות השלום לאחר שזכתה חזרה באדמתה; לבנון, במקביל, מסרבת לחתום על חזוה שלום עם ישראל בטרם יושלם השלום הצודק והכולל ובעיקר בטרם תיסוג ישראל מן הגולן.
משמעות עמדתו של אל-חרירי היא שהוא הפך פעם נוספת את האדמה הלבנונית ל"זירה" עבור כל הצדדים באזור, ובעיקר עבור סוריה, והם יוכלו להשתמש בה כדי ללחוץ על ישראל ולהגן על האינטרסים שלהם, הקודמים לאינטרסים של לבנון, על חשבון יציבותה של לבנון; כל זאת בשעה שההחלטה להפעיל לחץ ביטחוני וצבאי [על ישראל] בחזיתות השונות טרם התקבלה בפסגה ערבית או על ידי מדינה ערבית כלשהי שיש לה גבול ישיר עם ישראל. [הכוונה, בעיקר, להימנעותה של סוריה מלתקוף את ישראל דרך חזית הגולן]
מדוע מבקשת המדינה הלבנונית להיות יותר מלוכנית מן המלך? את מי משרתת מדיניות קמיקאזה זו?
אני שב ושואל: מדוע אין פותחים באופן ישיר את החזית הרלוונטית למשבר הערבי-ישראל, כלומר את חזית הגולן?
כל עוד הנשיא הסורי מתייחס לחזבאללה כאל ישות עצמאית [נפרדת] מן המדינה הלבנונית ואמצעי לחץ ביטחוני וצבאי על ישראל, מדוע סוריה אינה פותחת משרדים עבור מפלגה זו על אדמתה? מדוע אין היא פותחת עבורה את חזית הגולן כדי שתבצע פעולות צבאיות שיסייעו בשחרורו?
אנו שואלים את המדינה [קרי, הממשלה] הלבנונית: כיצד אנו רוצים לבסס את היציבות הפוליטית והכלכלית ולתבוע השקעות [זרות] ובה בשעה אנו מבקשים להפוך את לבנון לאמצעי לחץ על ישראל?
האם לא סבל הדרום דיו? האם לא שילם את מס הדם [במלואו]?
אנו שואלים את [בכירי] המדינה: האין אתם רואים ששרון החל להכין את החברה הישראלית ואת הקהילייה הבינלאומית למהלומה שתונחת על לבנון ועל סוריה תחת הכיסוי של חלקה של חזבאללה בפעולות המתרחשות בתוך פלסטין? [האין זה מזכיר לכם] את נימוקי-השווא ששימשו את ישראל בימי [פעילותה] של ההתנגדות הפלסטינית כדי לתקוף את לבנון?
איננו אומרים כי אנו מעונינים בשביתת נשק עם ישראל. אנו עם סוריה ועם הערבים בעמדה איתנה מאוחדת; אבל לא יתכן שאנו נפתח לבדנו חזית צבאית, בעיקר לאחר שהשבנו את אדמתנו.
עמדת אל-חרירי מהווה ערעור ישיר על החלטה 425 ומעניקה לישראל חירות מלאה ומוחלטת לראות עצמה חופשייה [מן המחויבויות הנכללות] בהחלטה זו\ שמעולם לא אהבה אותה ממילא, ולהצדיק באופן בינלאומי התקפות מחודשות על לבנון.
לפיכך, בין עמדותיהם של הנשיא הסורי, ראש ממשלת לבנון, העמדה הלבנונית הרשמית, ועמדותיו המסלימות של ראש ממשלת ישראל [הכוונה לשרון], נכנסת לבנון פעם נוספת לצבת המזרח-תיכונית והיא מגישה את צווארה [קורבן] למאסן האימה, מאזן הפיצוץ, או מאזן הכיבוש.
לאיזו משוואה הם הכניסו אותנו: למרות נסיגת ישראל, אנו מאוימים פעם נוספת במתקפה צבאית, בפלישה, או בהתמשכות המציאות הצבאית, שמשמעותה אי-שיגור הצבא הלבנוני לדרום, המשך נוכחותו של הצבא הסורי בלבנון, המשך ההתערבות הסורית בכל דבר, מחוט ועד שרוך נעל, בנעשה בלבנון, והמשך שיתוקה של ההחלטה הלבנונית העצמאית כל עוד ישראל ממשיכה בכיבוש הגולן.
מי אמר שישראל איננה יכולה להיות שבעת רצון ממשוואה שכזו: התניית [ויתור סורי על התקפת ישראל דרך] הגולן ב[בהסכמה ישראלית] להישארותה של סוריה בלבנון? האם מתפקידנו להשביע את רצונה ולבצע את מדיניותה?
האם המשוואה התחלפה מ"מולדת אלטרנטיבית עבור פלסטין האבודה" לשטח חלופי עבור הגולן?
...המצב הכלכלי מצוי על עברי פי פחת; המצב החברתי קטסטרופאלי כמעט; ההגירה [אל מחוץ ללבנון] גוברת מדי יום ביומו; ואילו המצב המדיני, רחוק מרחק מזרח ממערב מן היציבות, מן השלום האזרחי, מן הפיוס, או מן הדיאלוג!!!
לאן הולכת המדינה הזו? עד מתי ימשיכו הבכירים להתעלם לחלוטין מן האינטרסים הלבנוניים כדי להבטיח את האינטרסים של [גורמים] אחרים?
האם לבנון קיימת או לא? האם לבנון היא מדינה עצמאית או "מחוז מפלגתי"[2]?
זוהי השאלה. מה רוצה המדינה [קרי, הממשלה] מלבנון? כיצד היא רוצה שלבנון תהיה? האם היא בכלל רוצה שלבנון תתקיים? [...]"
