המחנה האסלאמי במצרים(ד): הסלפים נכנסים לפוליטיקה
מאת ר. גרין*
הקדמה
לראשונה בתולדותיהם, נערכים החוגים הסלפים במצרים להתמודדות בבחירות לפרלמנט, ברשימות משלהם. לקראת הבחירות הקימו החוגים הסלפים כמה מפלגות: אל-נור, אל-אצאלה, אל-פדילה ואל-בנאא ואל-תנמיה המזוהה עם הגמאעה אל-אסלאמיה[1].
המטרה המשותפת לחוגים הסלפים היא לרומם את האסלאם המקורי של הנביא מוחמד וממשיכיו הראשונים ולהעצימו, כדי להופכו לגורם הקובע בחיי הפרט והכלל. במצרים ישנם כמה זרמים סלפים, הבולטים שבהם:
האגודה השרעית (אל-ג'מעיה אל-שרעיה) שנוסדה בקהיר ב-1912 בידי חכם דת מאל-אזהר בשם מחמוד ח'טאב אל-סבכי במטרה לנקות את האסלאם ממה שתפשו כסטיות וחידושים אסורים בפולחן. האגודה נפוצה מאוד במצרים בזכות מפעלי רווחה ומרכזי לימוד לעניים.
אגודת תומכי הסונה (ג'מאעה אנצאר אל-סונה), שהוקמה אף היא בקהיר, ב1926, בידי חכם דת נוסף מאל-אזהר, מוחמד חאמד אל-פקי, שפרש מאל-ג'מעיה אל-שרעיה בשל מחלוקות בסוגיות תיאולוגיות משניות. אגודה זו נלחמה בפולחן הקברים של הצופים, ורואה בריחוק מהאסלאם הטהור סיבה לכישלון של האסלאם.
ההטפה הסלפית (אל-דעוה אל-סלפיה), שנוסדה בשנות השבעים באלכסנדריה בהשפעת חוגים סלפים מסעודיה. בעבר היו חיכוכים בין אנשי הזרם למשטר מובארכ.
התנועה הסלפית (אל-סלפיה אל-חרכיה), שנוסדה בקהיר בשנות השבעים, במקביל לאל-דעוה אל-סלפיה.
ישנם גם זרמים קטנים יותר, בהם הסלפים הרדיקלים, תומכי הג'יהאד העולמי. כמה מראשיהם כלואים – בהם מוחמד אל-זואהירי, אחיו של מנהיג אל-קאעדה אימן אל-זואהירי, וכמה שוחררו מכלאם בעקבות המהפכה.
מסמך זה ידון בעיקר במפלגת אל-נור, שהוקמה בידי אל-דעוה אל-סלפיה, אחד הזרמים הפופולאריים כיום במצרים. בעבר הביעו מנהיגי הזרם עמדה שלילית כלפי הדמוקרטיה והבחירות, אך במצב החדש במצרים, הם החליטו להתמודד בהן, בניסיון לתרגם את הפופולאריות שלהם לכוח פוליטי. החלטה זו עוררה פולמוס בקרב הציבור הסלפי והציתה את זעמם של הסלפים הרדיקלים, השוללים מכל וכל את קבלת הדמוקרטיה, החוקה והפוליטיקה הפרלמנטארית. להגנתם, טענו אנשי אל-נור, שניתן לאזן בין הדמוקרטיה לבין האידיאולוגיה הדתית ואף להשתמש בכלים הדמוקרטיים כדי להעצים את כוחה של הדת. להלן כמה מהסוגיות המרכזיות השנויות במחלוקת והטיעונים שבהם השתמשו אנשי אל-נור, להצדקת כניסתם לפוליטיקה.
הוויכוח הפנים-סלפי על קבלת הדמוקרטיה והכניסה לפוליטיקה
הכניסה לזירה הפוליטית איננה מובנת מאליה עבור הסלפים במצרים. עד כה הם נמנעו מכך, מטעמים דתיים, אידיאולוגיים ומעשיים. כמי שדוגלים בהחלת חוקי האסלאם והשריעה, עבור הסלפים, השלטון וחקיקת חוקים לבני האדם הם נחלתו הבלעדית של האל. מכאן, שעצם המושג דמוקרטיה מהווה סוג של כפירה, שהרי בני האדם אינם רשאים להחליט האם ברצונם ליישם את חוקי האסלאם. לפיכך, גם בחירת השליט צריכה להיות נתונה בידי קבוצה מצומצמת של "בעלי דעה" ואיננה עניין לציבור הרחב.
הכניסה של הסלפים לפוליטיקה הכתיבה את הצורך להסביר "מה נשתנה" ומדוע נמנעו מכך עד כה. בעבר תלה השיח' יאסר ברהאמי, מראשי אל-דעוה אל-סלפיה ומקימיה, את הימנעות הסלפים מהשתתפות פעילה בפוליטיקה בשלוש סיבות:
"א. חקיקה היא זכות מוחלטת של אללה, והיא מהסגולות החשובות ביותר של הריבונות ושל האלוהות...
ב. חוקים מעשה ידי אדם נוגדים את השריעה האסלאמית.
ג. שלטון על-פי [חוקים] שאינם חוקי אלוהים מכעיסים [את האל], גורם לאיבתו ולהענשתנו [על ידו]...".[2]
עקרונות אלו, המוסכמים על כל הסלפים, היוו פתח לוויכוח פנימי בנוגע למפנה בעמדה ביחס לכניסה לפוליטיקה וביחס לקבלת הדמוקרטיה.
הסלפים הרדיקלים: ההשתתפות בבחירות - "פשע דתי"
פנייתם של הזרמים הסלפיים המתונים לפוליטיקה, זכתה לקיתונות של רותחין מצד הגורמים הרדיקלים בזרם הסלפי. אלה תקפו בחריפות את הרעיון להתמודד בבחירות, תוך קבלת כללי הדמוקרטיה. כמה אישים בולטים מהזרמים הרדיקליים הובילו את המתקפה על הזרם הסלפי המתון. מה שאפשר את המתקפה הוא השינוי שחל במצרים, שהרי בתקופתו של מובראכ גורמים סלפים קיצוניים לא יכלו להתבטא בעניינים פוליטיים.
השיח' אחמד עשוש, מבכירי הג'יהאד לשעבר ששוחרר לאחרונה מן הכלא, עקב המהפכה במצרים, מאמר גדול שכותרתו "מפלגת אל-נור – בין האסלאם והג'אהליה האירופית", בו ניסח את עיקרי הטענות נגד ההשתתפות בפוליטיקה.[3] יצוין כי עשוש החל את דרכו בזרם אל-דעוה אל-סלפיה, והיה מקורב לראשיו.
בין הטענות שהציג עשוש במאמרו:
- הקריאה של מפלגת אל-נור להקמת מדינה מודרנית ודמוקרטית היא סטייה מן האסלאם הנכון.
- הסכמה לחקיקה מעשה ידי אדם מערערת את העיקרון של בלעדיות אללה בחקיקה ושלטון.
- בהסכימה לעצמאות המערכת המשפטית נותנת אל-נור לגיטימציה לחוקים המתירים שחיתות מוסרית כגון זנות, הומוסקסואליות, צריכת אלכוהול, ועוד.
- העובדה שמצע המפלגה מקבל את שלטון החוק [החילוני] מהווה פשע דתי.
- קבלת הסעיף השני לחוקה מהווה הכרה בהפרדת האסלאם מן המדינה.
לדברי עשוש, אנשי אל-נור לא נותרו אדישים לביקורתו ושינו את אחד הסעיפים במצעה הדן במעמדו של העם ביחס לקביעת החוקה.
תשובת תומכי מפלגת אל-נור
א. הכפפת הדמוקרטיה לשריעה
מרגע שהחליטו להיכנס לפוליטיקה, היה על הסלפים לקבל את כללי המשחק הדמוקרטיים, ולמצוא איזון בינם לבין עקרונותיהם האידיאולוגיים והדתיים. כמו כן היה עליהם להצדיק את המהלך בפני חבריהם לאידיאולוגיה הסלפית. בהתחשב בכך, התחייבה מפלגת אל-נור במצעה, לקיומה של מצרים כמדינה דמוקרטית-מודרנית, שבה "העם מיישם את זכותו להקים מפלגות פוליטיות בחופשיות [תוך] מחויבות לחוקה ולעקרונות היסוד של האומה ושל משטרה הכללי." זאת לצד עמידה על "החובה להגשים את הדמוקרטיה במסגרת השריעה האסלאמית." יצוין, כי הנוסח המקורי במצע היה: "דמוקרטיה בעלת מקור סמכות אסלאמי", אולם, נוסח זה תוקן עקב טענות כי הוא מבטא קבלה של עיקרון שלטון העם, במקום הכפפת הדמוקרטיה לאסלאם.
כללית, מבטאים סעיפי המצע את כללי הדמוקרטיה. למשל, נכתב בהם, כי: "המפלגה דוגלת בהקמת מדינה מודרנית על יסודות מודרניים ... [המדינה] שומרת על החירויות ... על הזכויות ומכבדת את מידות השקיפות והטוהר...; המדינה מושתתת על הפרדה בין הרשויות – המחוקקת, השופטת והמבצעת."[4] אלא שכל הסעיפים הללו כפופים לשריעה האסלאמית, דבר המבטא את הליכתה של אל-נור בין הטיפות.
סמלה של מפלגת אל-נור [האור] השיח' יאסר ברהאמי, ממקימי זרם אל-דעוה אל-סלפיה
ב. קבלת הכלים של הדמוקרטיה – תוך דחיית הרעיון הדמוקרטי
בכינוס של סלפים במחוז בני סויף נשאל יאסר ברהאמי אודות הטענות של הסלפים הרדיקלים לפיהן מפלגת אל-נור סטתה מן הדרך הסלפית הנכונה. בתשובה לכך הסביר ברהאמי את גישתם המורכבת של הסלפים ומפלגת אל-נור לנושא הדמוקרטיה. לדבריו, המושג דמוקרטיה נחלק לשניים: א. הרעיון של שלטון העם; ב. המנגנונים הפוליטיים המשמשים בה, כגון בחירות חופשיות. הוא טען כי הסלפים דוחים כליל את הדמוקרטיה כרעיון, אך לא כמנגנון פוליטי: "למעשה, יסוד הדמוקרטיה הוא שלטון העם, והוא מקור השלטון ומקור החקיקה. ואולם, מושג הדמוקרטיה התפתח, והחל גם על המנגנונים וגם על הרעיון. ביסודו, [הדמוקרטיה] היא רעיון אותו אנו דוחים מכל וכל. [מנגד], בהתחשב במאזן הקיים מול שאר החלופות, מנגנון הדמוקרטיה – כלומר השיטה של בחירות והסתמכות על דעת הרוב בכל התחומים – הנו הטוב האפשרי, או הרע במיעוטו.
האם הדמוקרטיה יכולה להיות מוגבלת על-ידי החברה בה היא פועלת? הוגיה [בעצמם] אומרים זאת. הם אומרים שניתן להגביל את הדמוקרטיה בסייגים שלא היו קיימים כאשר המושג הופיע… אנחנו אומרים שהסייג שאנו מציבים הוא שאנו דוחים את העם כמקור החקיקה… וחזרנו על-כך פעמים רבות, והכרזנו שהאסלאם הוא מקור הסמכות היחיד ויש לשאוף להגשמת [העיקרון הזה]. דחינו את הכפירה שבדמוקרטיה, את הרעיון שביסודה, והתנערנו ממנה. אולם החלק האחר, שהוא המנגנונים של הדמוקרטיה, היינו הבחירות, הכרעת הרוב וכיוצא בזה – הוא הרע במיעוטו מבין האפשרויות הקיימות".[5]
ג. כל חברה מעצבת את הדמוקרטיה כראות עיניה
במאמר שכותרתו: "לשחרור מושג הדמוקרטיה", שפרסם באתר הרשמי של מפלגת אל-נור, הסביר ד"ר עבד אל-פתאח מאדי שהדמוקרטיה היא מושג רחב וגמיש, שניתן להתאימו לאופי ולתרבות המיוחדת של העם המצרי. עוד הוסיף, שמכיוון שהחוגים הדתיים נהנים מתמיכה עממית עצומה, הבחירות הדמוקרטיות יאפשרו להם לעלות לשלטון ולעצב את המדינה כלבבם. לדברי מאדי, הדמוקרטיה איננה מבטלת את הערכים הראשיים של החברה וההתנהלות על-פיה לא תערער על עליונות האסלאם כדת ואידיאולוגיה: "הדמוקרטיה, כשיטת ממשל, קשורה להפרדת הרשויות ... היא איננה, כפי שסבורים מקצת האנשים, אמונה פוליטית או אסכולה פוליטית... המוסדות הדמוקרטיים נועדו להפעיל את מקורות הסמכות, ואין לצפות מן המוסדות הללו שיפרו את מקורות הסמכות העליונים ואת ערכי החברה..."[6].
עוד טען מאדי כי הדמוקרטיה היא עניין מודולארי שאזרחי כל מדינה מעצבים בדרכם: "הדמוקרטיה כשיטת ממשל אינה דומה למחשב נייד שניתן לייבאו כגוש אחד מן החוץ ... היא איננה תוצר מערבי מובהק כפי שאחדים חושבים ... אף כי שיטת ממשל היא התפתחה במדינות המערביות הליברליות, הצלחתה הוכחה גם ... במלזיה, הודו, יפן ואמריקה הלטינית. הדמוקרטיה היא תוצר אנושי שרבות מן התרבויות השתתפו בעיצובו. יש לה שורשים במחשבה היוונית והרומית העתיקה ובתרבות האסלאם..."[7]
ד. הטלטלה הפוליטית במצרים מעניקה לסלפים יתרונות
בראיון טלוויזיוני עמד ברהאמי על ההבדל בין השלטון האסלאמי, שבו אין הפרדה בין הדת למדינה, לבין השלטון החילוני הדמוקרטי. הוא הסביר כי חוקי השלטון האסלאמי נשענים על הקוראן והסונה וכי סטייה מהם נחשבת לפריקת עול, רשע וכפירה. זאת, בעוד שבדמוקרטיה צריך לכבד את רצון העם והשלטון איננו יכול לסטות מרצון זה גם אם הוא מוביל להתרת פריצות, הומוסקסואליות ואלכוהול. בשלטון החילוני והדמוקרטי, כל העקרונות והחוקים נתונים לשינוי בהתאם לרצון הרוב, בעוד על-פי השריעה, אסור לשאול את בני האדם האם יש להחיל את השריעה האסלאמית או לא.
למרות דבריו אלה, ברהאמי הסתייג בעבר ומסתייג כיום מהכרזה על המשתתפים בתהליך הפוליטי או על ראשי השלטון – גם אם אינם מחילים את חוקי האסלאם על המדינה - ככופרים, כפי שעושים הסלפים הרדיקלים מבית המדרש של אל-קאעדה והסלפים הג'האדים.
נראה כי עמדה זו, המסתייגת מן הכניסה לפוליטיקה אך לא מגנה את מי שפעיל בתוכה, היא המאפשרת לברהאמי להתייחס אל הפוליטיקה – כשהתנאים ראויים לכך – כאל מכשיר המאפשר לקדם את הרעיונות והאינטרסים של הסלפים. לדבריו, בתקופת כהונתו של מובארכ, התנאים לא היו ראויים ועתה, בעקבות השינוי במצרים, הם ראויים; בתקופת מובארכ היתה רק מראית עין של דמוקרטיה והבחירות לפרלמנט נועדו להעניק לגיטימציה למשטר, ובמצב כזה, ההשתתפות הסלפים בהן מזיקה יותר מאשר מועילה.
ברהאמי מסביר: "הימנעותנו בעבר מהשתתפות בבחירות לא היתה משום שאין לדת מקום בפוליטיקה או לפוליטיקה בדת. אמונתנו היא שהאסלאם קובע את כל ענייני החיים והפוליטיקה בכלל זה..אחרי המהפכה חלו שינויים גדולים... המעניקים לנו את [אותם] יתרונות שיש בדמוקרטיה, התואמים את השריעה... כיום יש מידה רבה של חרות שמונעת כפיית ויתורים עלינו. ביום שבו ייכפה עלינו לוותר על עיקרי אמונתנו, לא נוכל להשתתף [בתהליך הפוליטי]. עוד סיבה לאי-השתתפותנו בעבר הייתה שהמחיר עלול היה להיות כבד מאוד ...שהרי תוצאותיו של כל משאל היו ידועות מראש...".[8]
עמדות הסלפים בנושאי יסוד: מיעוטים ונשים
א. היחס לקופטים
הסלפים מכריזים בגלוי על רצונם שמצרים תוכרז כמדינה אסלאמית, אך מקפידים לציין שיכבדו את זכותם של הקופטים לנהל את חייהם האישיים-משפחתיים על-פי חוקיהם. דברים אלה מעוררים חשש אצל המיעוטים במצרים, בעיקר אצל הקופטים. בסעיף העוסק ב"תרבות וזהות" במצעה של אל-נור נכתב: "האומה [המצרית] על כל פלגיה הראתה הסכמה עממית רחבה לבסס את האסלאם כדת המדינה, את הערבית כשפה הרשמית, ואת עקרונות השריעה האסלאמית כמקור ראשי לחקיקה. הדבר מבטיח חופש דת לקופטים ומאשר את זכותם להישפט על-פי חוקי דתם בענייניהם האישיים. בכל יתר ענייני החיים, הסדר הכללי והנורמות – חוק המדינה [המבוסס על השריעה] חל על כל האזרחים, ואין לעבור עליו."[9]
בניסיון להרגיע את הקופטים, אמר ראש המפלגה, עמאד עבד אל-ר'פור: "הקופטים שותפים למולדת, להם זכויות וחובות שוות. אני מקווה שיותר לנו לבקר בכנסיותיהם כדי שאוכל לספק להם מסר מרגיע והסבר אודות טיבו האמיתי של הזרם הסלפי ועל מצענו הפוליטי, המבוסס על אי הבחנה בין האזרחים על בסיס דתי. גם אם ישנם מנהיגים סלפים שמכריזים על הקופטים ככופרים, אין זה מחייב כל סנקציה דתית או ארצית עליהם. מבחינת האסלאם האדם הלא-מאמין נותן דין וחשבון לאלוהים בלבד."[10]
העצרת לנשים של מפלגת אל-נור: על הבימה - גברים בלבד
ב. בחירת נשים לפרלמנט
לנוכח גישתם השלילית של הסלפים כלפי נוכחות נשים במרחב הציבורי ובפוליטיקה, ניסתה מפלגת אל-נור להציג גישה חיובית לנשים ולתפקידן בפוליטיקה. בעמוד "שאלות נפוצות" של המפלגה נכתב: "השקפתנו ביחס לנשים מתאפיינת במלוא ההערכה והכבוד. עבודתן נחוצה מאוד בתחומים רבים מספור, בכפוף לחוקי השריעה שמגנה על כבוד האישה מכל סוג של הפקרות... המסורת האסלאמית, שעליה אנו מסתמכים בשאר עניינינו, מספרת לנו בבהירות כיצד הנשים בזמן הנביא היו יוצאות לפשיטות כדי לקיים את חובותיהן המגוונות, החל במאמץ המלחמתי עצמו וכלה בטיפול בפצועים ובנפגעים."[11]
החוק המצרי מחייב כל מפלגה להקצות אחוז מסוים של מקומות ברשימה לנשים. חובה זו היוותה עול מסוים על המפלגות הסלפיות, שנאלצו בעל כורחן להעמיד נשים לבחירה, לאחר שבעבר פסקו חכמי דת סלפים שכהונה בפרלמנט אסורה לנשים, בהתבסס על החדית' - "עם שמעמיד על עצמו אישה – לא יצליח". כדי להצדיק את צירוף הנשים לרשימה של אל-נור, פרסם השיח' ברהאמי פתוא חדשה, המתירה לנשים להתמודד בבחירות ולכהן בפרלמנט, בטענה שאין להפקיר את הזירה הפוליטית לחילונים.[12]
היחס לנשים חולל כמה סערות במהלך מערכת הבחירות. אחת מהן פרצה משום שבפרסומי מפלגת אל-נור הוצבו במקום תמונות המועמדות תמונות של ורדים או של בעליהן. ראש המפלגה, עמאד עבד אל-ר'פור, טען כי "זו יוזמה פרטית של ועדה מקומית במפלגה, והאחראים על כך נענשו", אך גם הודה ש"כמה נשים הוגשו [לבחירות] בשל יכולותיהן, ואחרות בשל החובה להציב אחוז מסוים של נשים ברשימה".[13]
סערה נוספת פרצה לאחר שאחד מדוברי מפלגת אל-נור, עבד אל-מונעם אל-שחאת, דרש בשידור חי ממגישה בתכנית טלוויזיה בה התראיין שתעטה חג'אב.[14] המפלגה גם ספגה ביקורת על-כך שבעצרת מיוחדת לנשים לא היתה אף אישה בין הדוברים. בדבריו בעצרת, טען השיח' ברהאמי, כי התמודדותן של נשים בבחירות, כהכרח בל-יגונה היא "נזק": הוא הסביר כי "...אין היתר לכניסת נשים לפרלמנט, שכן הדבר מעניק להן שלטון על גברים, אולם הסכמנו לכך מתוך אילוץ והכרח, משום שסירוב מצידנו משמעו זניחת הזירה [הפוליטית] והפרלמנט לגורמים הרסניים... הנזק של הצבת נשים כמועמדות לפרלמנט חמור פחות מאשר הזנחת הזירה לטובת אלה הרוצים לשנות את הסעיף השני לחוקה[15] ואת זהות האומה. אסור לאישה לאחוז ברסן השלטון ...אך אנו נוותר על העיקרון למען התועלת [הכללית]".[16]
מבוכה נוספת בנושא זה גרמה למפלגה אחת המועמדות מטעמה, מונא צלאח, שאמרה בראיון, כי נשים "לוקות בשכלן ובדתן, ואסור להן [להיות במעמד של] שררה, משום שהן כנועות לרגשות". עם זאת היא מיהרה להבהיר כי כהונה בפרלמנט מהווה שררה חלקית בלבד ולכן היא מותרת.[17]
לסיכום, הבחירות הנערכות עתה במצרים מהוות מבחן כוח ראשון מסוגו עבור הסלפים. השאלות שיקבעו את מידת הצלחתם ויכולת השפעתם על דרכה של המדינה הן:
- מערכת היחסים שתתפתח לאחר הבחירות בינם לבין יריביהם ההיסטוריים, האחים המוסלמים.
- התפתחות הוויכוח הפנים סלפי לאור תוצאות הבחירות
- השתלבות הסלפים בפוליטיקה של מצרים ויכולתם להתאים עצמם לזירה הפרלמנטארית
- מערכת היחסים שתתפתח בין הסלפים לגורמים החילונים במצרים
* ר. גרין חוקר את נושא האסלאם הרדיקלי במכון ממרי
[1] תנועה אסלאמיסטית שהייתה מעורבת בטרור במטרה להפיל את המשטר המצרי ולכונן משטר אסלאמי. ראשיה התנערו מהטרור בשנות התשעים ובראשית שנות האלפיים.
[6] השווה לכך את הסיסמה שטבע אבו מוחמד אל-מקדסי, המורה הרוחני של הסלפיה-ג'יהאדיה: "הדמוקרטיה – דת". היינו, אמונה בדמוקרטיה פירושה כפירה באסלאם.
[8] http://www.salafvoice.com/article.php?a=5260 ראיון עם ברהאמי בערוץ אל-ח'ליג'יה, ב-29.3.2011.
[10] בואבת אל-אהראם (מצרים), 15.11.2011.
[12] אל-מצרי אל-יום (מצרים), 8.11.2011.
[13] בואבת אל-אהראם (מצרים), 15.11.2011.
[14] אל-שרק אל-אוסט (לונדון), 13.11.2011.
[15] הסעיף המגדיר את ההלכה האסלאמית כמקור החקיקה.
[16] אל-מצרי אל-יום (מצרים), 15.10.2011.
[17] אל-שרק אל-אוסט (לונדון), 17.11.2011.