המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
ניתוח הראיון הראשון של נשיא סוריה מאז היבחרו
24/2/2001

                  

                    ניתוח הראיון הראשון של נשיא סוריה מאז היבחרו

 

הראיון המקיף שהעניק נשיא סוריה, בשאר אסד, ליומון הלונדוני אל-שרק אל-אוסט[1] היה הראשון מאז נבחר. ראיון זה חשף בפעם הראשונה, באופן רשמי, את עמדתו של נשיא סוריה בכמה מנושאי המוקד הנידונים בתקשורת הערבית, כגון עתיד נוכחות הצבא הסורי בלבנון, האפשרות לשיפור יחסים בין דמשק לאש"ף, יחסיה של סוריה עם עיראק, ועמדתו של הנשיא לגבי פעילותם של אינטלקטואלים סוריים לקידום רפורמות אזרחיות. כמו כן, ביסס הנשיא בשאר בראיון זה עמדות להן כבר נתן ביטוי בעבר, בנוגע לעתיד תהליך השלום עם ישראל.

 

תהליך השלום עם ישראל

הנשיא בשאר קבע, למעשה, כי העמדה הסורית ביחס למו"מ עם ישראל לא השתנתה עם חילופי המנהיגים. "לא הורדתי דבר ולא הוספתי דבר", הוא אמר, "הנשיא חאפז אסד לא ויתר ואנו בסוריה לא נוותר גם כן, לא היום ולא בעתיד". ואמנם, הנשיא בשאר הציג את אותה תביעה שהעלתה סוריה בימי הנשיא חאפז אסד: נסיגה ישראלית לקווי הארבעה ביוני 1967, כולל החוף המזרחי של הכינרת, כתנאי מוקדם; וסירוב סורי לדון בכל נושא אחר - כגון סוגיית המים לגביה נשאל - בטרם תסכים ישראל לתביעה הטריטוריאלית הסורית. על אף שבשאר סירב להתחייב כי לא יחתום על הסכם לפני הפלסטינים, הוא קבע, ואף הדגיש, כי השלום עם ישראל צריך להיות 'כולל' ובכך סתם את הגולל על אפשרות ליחסי שלום בין סוריה לישראל בטרם תיפתר הבעיה הפלסטינית.

 

הנשיא בשאר לא השאיר כל מרחב גמישות, שיאפשר לו לקבל את ההצעה הישראלית המקסימלית שהוצגה עד כה לנסיגה ישראלית לקווי 1967 עם תיקוני גבול בחוף המזרחי של הכינרת. מדבריו עולה כי התנגדותו לתיקוני גבול היא עקרונית וחלה גם לגבי חוות שבעא, הנתונות במחלוקת בין ישראל ללבנון: "שעל בודד מן האדמה כמוהו כקילומטר וכמוהו כאלף קילומטר". לדבריו, מדינה שמוותרת על חלק מינימלי משטחה, מן הסתם תוותר על חלק גדול בהרבה בעתיד. "האדמה היא נושא של כבוד ולא של מטרים", סיכם הנשיא הסורי.

 

יחסי סוריה עם אש"ף והרש"פ

הנשיא בשאר סתם את הגולל על ההערכות הרבות שנשמעו בתקופה האחרונה, בעיקר מחוגי אש"ף, לגבי האפשרות של הפשרת יחסים בין דמשק להנהגת אש"ף. בתשובותיו לשאלות הנוגעות לנושא הפלסטיני, נמנע בשאר מלהזכיר את ערפאת, את הרש"פ, או את אש"ף; קבוצת ההתייחסות מבחינתו היא "הפלסטינים", "העם הפלסטיני", או "האינתיפאדה". דבריו של נשיא סוריה משקפים עמדה שכבר זכתה לביטוי בכינוס שרי הפנים הערביים לאחרונה, שהתפוצץ לאחר ששר הפנים הסורי התנגד לאזכור אש"ף או הרש"פ בהודעת הסיכום. למעשה, דמשק של הנשיא בשאר איננה מכירה באש"ף כנציג הלגיטימי, ובודאי לא כנציג היחיד, של העם הפלסטיני.

 

עמדה זו זכתה למשנה תוקף כאשר הנשיא בשאר נשאל האם סוריה תקבל הסכם פלסטיני- ישראלי אם ייחתם לפני הסכם סורי-ישראלי. התייחסותנו למציאות שתיווצר במקרה זה "תיקח בחשבון את עמדת הרחוב הפלסטיני... אם העם הפלסטיני יקבל את ההסכמים, אך טבעי הוא שסוריה תקבל אותם", אמר בשאר אסד וסיכם: "כל הסכם שלא יזכה לתמיכת הרחוב הפלסטיני הוא חסר ערך". כלומר, אם ייחתם הסכם, תתבסס סוריה על התנגדותם הודאית של ההמונים ב"רחוב" הערבי ושל 'חזית הסירוב' כדי לדחותו.

 
יחסי סוריה-עיראק

עמדתו של הנשיא בשאר בנוגע לפיתוח היחסים עם עיראק היתה דו-משמעית וזהירה יותר מן העמדות שהציג בכל הנושאים האחרים שעלו בראיון. ככלל, הוא התייצב בזכות הרהביליטציה של עיראק. המוקש העיקרי לו הוא נדרש היה רגישותן של מדינות המפרץ, ובעיקר כווית וסעודיה, בשאלה העיראקית. "יש סוגיות חשובות יותר מסוגיות אחרות", הוא הסביר, "למען הסולידארית הערבית אנו מתעלמים מחילוקי הדעות".

 

העולם הערבי ממשיך להוות את קבוצת ההתייחסות החשובה ביותר עבור בשאר אסד. בשעה שהוא פסל כלאחר יד את האפשרות של שינוי בגישת סוריה שיאפשר את שיפור היחסים עם ארה"ב (ואת הסרת סוריה מרשימת המדינות התומכות בטרור) - הרי שבשאלת היחסים הבינערביים הוא נקט משנה זהירות. מבחינתו, שיפור היחסים עם עראק כדאי רק אם הוא לא יוביל להתדרדרות יחסיה של סוריה עם מדינות המפרץ.

 

עם זאת, נראה כי סוריה נוטה יותר ויותר לעבר עיראק, גם אם היא עושה זאת בצעדים מדודים ותך ניסיון לצמצם את הנזקים ביחסיה עם מדינות המפרץ. כפי שהזכיר המראיין, סוריה נודעה בעבר בכך שהיא מבחינה בין העם העראקי לבין משטרו של צדאם חוסיין ואף התירה לקבוצות אופוזיציה עיראקיות לפעול על אדמתה. אלא שכעת, קובע בשאר כי המחלוקת עם המשטר העיראקי "איננה מחלוקת אישית" והוא אינו פוסל גם ביקור של צדאם חוסין בדמשק. מבחינתה של סוריה, צדאם חוסיין שב להיות חבר לגיטימי במועדון המנהיגים הערביים.

 

יחסי סוריה-לבנון

מאז עלה בשאר אסד לשלטון בסוריה, התרבו ההערכות, כמו גם התביעות של גורמים שונים בלבנון, כי הצבא הסורי ייסוג משטח לבנון, או לכל הפחות יבצע פריסה מחודשת משמעותית. הסיבות להערכות אלה היו הנסיגה הישראלית מדרום לבנון ודמותו של הנשיא הסורי החדש שנתפש כאדם פתוח יותר מאביו וכמי שעשוי לגלות רגישות רבה יותר כלפי לבנון. אלא שבראיון, סתם הנשיא בשאר את הגולל גם על הסיכוי לנסיגה סורית מלבנון בעתיד הנראה לעין.

 

בשאר הדגיש כמה פעמים במהלך הראיון כי סוריה נכנסה ללבנון בשנת 1976 על פי בקשתם של מנהיגי הנוצרים. משמעות הדבר, כי מבחינתו של נשיא סוריה, הלגיטימיות של הנוכחות הסורית בלבנון התבססה שנים רבות לפני שנחתם הסכם טאיף, שקבע לוח זמנים לפריסת הצבא הסורי בבקאע.

 

לדבריו, לצבא הסורי בלבנון יש שתי משימות: השבת "השלום האזרחי" ללבנון, על פי המנדט שניתן לסוריה בהסכם טאיף, ומשימה נוספת, שהנשיא בשאר נמנע מלהרחיב לגביה את הדיבור, הקשורה ליחסי ה"לא-שלום ולא-מלחמה" עם ישראל ולצמידות המסלולים הלבנוני והסורי במו"מ לשלום. על פי בשאר, שתי המשימות האלה טרם הושלמו.

 

לדבריו, שאלת "השלום האזרחי" נתונה באופן בלעדי בידי לבנון; כאשר לבנון תקבע כי השלום האזרחי הפנימי מומש, סוריה תקבל עמדה זו. אולם, אין די בכך כדי להביא לנסיגת הצבא הסורי מלבנון. לעומת זאת, התנאי השני לנסיגת הצבא הסורי מלבנון - זה הקשור לתהליך השלום - חייב להיות בהחלטה משותפת. אלא שברור כי ההחלטה בנושא נסיגת הצבא הסורי בלבנון נתונה בידיה של סוריה, שהרי מרגע שהחלטה זו הופכת ל"משותפת", מאבדת ממשלת לבנון את ריבונותה בקבלת ההחלטות ולפיכך, נהנית סוריה מזכות וטו בעניין.

 

למעשה, אישר הנשיא בשאר את שהיה ידוע לכל מזמן: הסכם טאיף מהווה כיסוי להשארת הצבא הסורי בלבנון לעתיד הנראה לעין. כיום, ולאור ההתנגדות הגוברת בקרב האוכלוסייה הנוצרית בלבנון, נראה כי נוכחות הצבא הסורי בלבנון איננה משרתת עוד את "השלום האזרחי" והיא אף מערערת אותו. לעומת זאת, הנשיא בשאר קבע כי הנוכחות הצבאית הסורית בלבנון כרוכה בתהליך המו"מ עם ישראל, שאין לו כל קשר, כמובן, למנדט שניתן לסוריה בהסכם טאיף.

 

הנשיא בשאר התייחס גם להערכות כי ה"פתיחות" המאפיינת אותו מגדילה את סיכויי הנסיגה הסורית מלבנון ואמר כי נושא ה"פתיחות" איננו רלוונטי כלל לשאלת הנסיגה. התקוות שתלו גורמים לבנוניים בבשאר התבססו, במידה רבה, על התבטאות שיוחסה לו לפיה "הנוכחות הסורית בלבנון היא זמנית". אלא שבשאר הסביר בראיון כי אף בכיר סורי לא טען מעולם כי הנוכחות הסורית בלבנון היא קבועה. במילים אחרות, הנוכחות הסורית בלבנון בעידן בשאר אסד היא "זמנית" באותה מידה בה היתה "זמנית" בימי שלטונו של אביו. יתרה מכך, בשאר סרב להתחייב לנסיגה סורית מלבנון אפילו לאחר שיכון שלום עם ישראל: "איננו יכולים לנקוט עמדה לגבי מציאות בטרם היא התהוותה", הוא הסביר.

 

עמדתו של בשאר בשאלה הלבנונית מהווה היפוך מוחלט של עמדתו בשאלה הפלסטינית. בעניין הפלסטיני, התעלם בשאר לחלוטין מן ההנהגה הפלסטינית וקבע כי העם הפלסטיני הוא שייקבע את הלגיטימיות של הסכם אפשרי עם ישראל; לעומת זאת, ביחס ללבנון הוא הקל ראש במופגן בעמדת הציבור הלבנוני וקבע כי סוריה מתייחסת אך ורק לעמדת ההנהגה הרשמית של לבנון ומקפידה על ההיררכיה השלטונית.

 

הקריאות לנסיגה סורית מלבנון באו בעיקר מקרב העדה הנוצרית. אישים נוצריים שונים אף מנהלים מגעים עם ההנהגה הסורית בנוגע לאפשרות זו. אלא שהנשיא בשאר בחר להתייחס אליהם בזלזול. ראשית הוא פקפק בפטריוטיות של אותם לבנונים הקוראים לנסיגה סורית. לדבריו, אלו הם אותם אישים שהתנגדו לפעילות חזבאללה נגד ישראל ו"מי שמפסיד במקום אחד מחפש ניצחון במקום אחר". בנוסף, הסביר בשאר כי, מבחינת סוריה, ישנם שני סוגים של דיאלוג: דיאלוג אותו מקיימת סוריה עם ההנהגה הרשמית של לבנון ומטרתו לקבל החלטות; ודיאלוג אותו מקיימת סוריה עם גורמים בחברה הלבנונית ומטרתו "לגבש תמונה". במילים אחרות, סוריה רואה בדיאלוג עם מנהיגי הנוצרים בלבנון סוג של 'שיחות סלון' שהשפעתן על קבלת ההחלטות מזערית.

 

יתרה מכך, הפרטנר הלבנוני ל"קבלת ההחלטות המשותפת" הוא, אך ורק, נשיא לבנון, אמיל לחוד, המהווה את "ראש הפירמידה", כפי שבשאר שב וקבע מספר פעמים לאורך הראיון.  אלא שמרגע שסיים נשיא סוריה לשטוח את תיאוריית ההיררכיה השלטונית שהגה עבור לבנון, הוא מיהר לרוקן אותה מכל תוכן. הריבונות הבלעדית של ההנהגה הלבנונית בקבלת ההחלטות, תקפה כאשר המערערים על ההחלטות הם גורמים נוצריים, אך היא מאבדת מתוקפה כאשר הערעור בא מכיוון חזבאללה. ההחלטה בנוגע להתקפות נגד ישראל משטח לבנון, הצהיר הנשיא בשאר, תתקבל "תוך תיאום בין המדינה [קרי, הממשלה] לבין מוסדותיה, ובכללם הצבא וההתנגדות הלבנונית [קרי, חזבאללה]". כלומר, בנושא זה ריבונותה של ממשלת לבנון איננה בלעדית והיא נדרשת, לכל הפחות, להתייעץ עם חזבאללה - מפלגה בפרלמנט הלבנוני.

 

הראיון הראשון עם בשאר אסד מאז נבחר היווה הישג עיתונאי שכלי תקשורת רבים בעולם הערבי היו מעונינים בו. המראיין, העורך הראשי של אל-שרק אל-אוסט, הקשה על המרואיין בכמה נושאים, למשל כאשר התעקש לקבל תשובה לשאלתו האם סוריה תהיה מוכנה לחתום על הסכם עם ישראל לפני הפלסטינים. אלא שנראה, שבנושא הלבנוני הרגיש, הקל המראיין על המרואיין. כך למשל, הסתפק המראיין בשאלה הנוחה לנשיא סוריה בדבר העלות הגבוהה של הנוכחות הצבאית הסורית בלבנון והתעלם משאלת הרווח הכלכלי שמפיקה סוריה מלבנון (כולל רווחי עבודת כמיליון סורים בלבנון). כצפוי, אישר נשיא סוריה כי הנוכחות הצבאית הסורית בלבנון מהווה נטל כלכלי כבד על סוריה והוסיף, כצפוי גם כן, כי מטרת נוכחותם של הכוחות האלה נעלה יותר מעלותם.

 

הרפורמות האזרחיות בסוריה

בראיון, התייחס בשאר בפעם הראשונה באופן פומבי למסע המתוקשר שמנהלים לאחרונה אינטלקטואלים סוריים למען קידום החברה האזרחית במדינה. עד כה, דווח בתקשורת הערבית, ובעיקר על ידי כתב היומון הלונדוני אל-חיאת, אבראהים חמידי, המקורב להנהגה הסורית, כי הנשיא בשאר תומך בפעילות זו. אלא שבראיון, אימץ בשאר את עמדת מתנגדי הרפורמות והרבה להציב סייגים לרפורמיסטים, ואף לשגר לעברם איומים מרומזים.

 

לדברי בשאר, כאשר התייחס ל'פיתוח', בנאום ההשבעה שלו - נאום שעליו ביססו הרפורמיסטים חלק ניכר מטיעוניהם - הוא התכוון לבחינה אפשרית של העבר יותר מאשר של העתיד. בשאר הציג בראיון כמה פרמטרים יסודיים שצריכים, מבחינתו, לאפיין את תהליך הפיתוח האזרחי בסוריה:

 

יש לקיים בחינה מעמיקה של העבר לפני שדנים בשינויים כלשהם. כמו כן אין לקבוע לוחות זמנים לתהליך הפיתוח משום שזה תלוי ב"התפתחותה הטבעית של החברה". הסתירה באמירה זו ברורה: התהוותם של חוגי-בית, קבוצות דיון ומניפסטים אזרחיים בחודשים האחרונים סוריה אכן ביטאה "התפתחות טבעית של החברה", אלא שהנשיא בשאר מבקש להטיל מגבלות על אלו ולהאט את פעילותם.

 

כפי שגרס לגבי מתנגדיה של סוריה בלבנון, הטיל הנשיא בשאר ספק גם בפטריוטיות של מבקרי מפלגת הבעת' בסוריה. לדבריו, אלו מעדיפים את ההפיכות והכיבוש שקדמו לעלייתה של מפלגת הבעת' לשלטון על פני היציבות שהביאה המפלגה לסוריה. כלומר, הנשיא בשאר מבקש להגביל את הדיון הציבורי בסוריה לתקופת העבר, אך במקביל הוא פוסל ביקורת על מפלגת הבעת'. מצב דברים זה אינו מותיר מרחב תמרון רב למי שמעונינים לפתח את החברה האזרחית בסוריה.

 

בתקשורת הערבית ניתן גם דגש לכך שעד כה לא ננקטו כל צעדים נגד מובילי הקמפיין למען רפורמות אזרחיות בסוריה, עובדה שעודדה אותם להרחיב את פעילותם. אלא שבראיון, הפנה הנשיא בשאר איום מרומז ראשון לאותם פעילים. לדבריו, בניגוד לנהוג במשפט פלילי, שבו לאלמנט הכוונה יש משקל בקביעת עונשו של אדם שביצע עברה, ברמת המולדת, מה שקובע הוא אך ורק מבחן התוצאה. כלומר, בעידן בשאר אסד, עונשו של אדם שנמצא מחבל באינטרס הלאומי הסורי יהיה חמור בין אם הוא פעל בשרות אינטרס זר ובין אם ביצע את מעשיו משום שהוא "אדם בור". מדיניות זו תחייב את הרפורמיסטים בסוריה לנהוג במשנה זהירות משום שבכל רגע נתון הם יכולים להיענש על ידי המשטר בטענה שעברו את הגבול הלגיטימי. גבול זה, של המותר והאסור, הוגדר על ידי הנשיא בשאר בקווים כלליים בלבד: "אופקית" הוא נתחם בגבולות המדינה ו"אנכית" בביטחונה ויציבותה של סוריה. תיחום זה מותיר מרחב רב לפרשנות שתקל על פעולת מנגנוני הביטחון הסוריים.

 

הנשיא בשאר, כך מתברר, מתנגד לביזור הסמכויות השלטוניות בסוריה ולשיתופם של אלמנטים לא-ממשלתיים בפיתוח החברה. מבחינתו, מטרת הפיתוח היא לבסס את מוסדות המדינה ולא לפתח מוסדות של חברה אזרחית. פיתוח מוסדות של חברה אזרחית "אינו נמצא ברשימת סדר העדיפויות שלי", הוא הודה. מבחינתו, אין זה ראוי שהחברה האזרחית תקדים את מוסדות המדינה בתהליך הפיתוח ותתפוס את מקומם; הסדר הנכון, לדעתו, הוא הפוך בדיוק: גורמים בחברה צריכים ללכת בעקבות יוזמות השלטון ולהשלימן.

 

בתקשורת הערבית דווח בהרחבה לאחרונה כי צפויה הנהגת פלורליזם בתקשורת הסורית, לאחר שניתן אישור להוצאת עיתון סאטירי עצמאי בדמשק. אלא שהנשיא בשאר ביקש להדגיש כי משרד ההסברה ימשיך לשלוט בתכנים וכי כל עיתון היוצא לאור בסוריה מחויב לשרת את האידיאולוגיה של השלטון. כשדנים במתן רשיון לעיתון, הוא הבהיר, "השאלה העיקרית היא מה מטרת העיתון... [ו]האם המגמה של העיתון משרתת את הקו הלאומי והפאן-ערבי?"

 

בנוגע לאידיאולוגיית הבעת', השולטת בכיפה בסוריה, הסביר בשאר כי זו "תחדל להתקיים רק כאשר לא יהיו עוד אנשים במולדת הערבית שיאמינו בה". כלומר, שינוי האידיאולוגיה השלטונית מחייבת קונצנזוס, שהשגתו תהיה קשה (ולו משום שהנשיא עצמו ממשיך להאמין בה). בניגוד לדמוקרטיות מערביות, בהן החלטות מתקבלות באמצעות רוב, ובמקרים יוצאי דופן ברוב מיוחס, במשטרו של בשאר אסד החלטות בלתי רצויות נהדפות באמצעות התביעה שיהיה קונצנזוס בעניינן. נושא זה עלה כמה פעמים בראיון: שינוי אידיאולוגיית המשטר בסוריה מחייב קונצנזוס; הימנעות מהתקפות משטח לבנון על ישראל מחייבת קונצנזוס עממי לבנוני; וגם בעניין הפלסטיני, חתימה על הסכם תהיה מקובלת על סוריה רק עם העם הפלסטיני יסכים לכך, קרי קונצנזוס.

 

סיכום

בראיון המקיף הראשון לתקשורת מאז נבחר, סתם נשיא סוריה, בשאר אסד, את הגולל על רבות מן ההערכות האופטימיות בדבר השינויים שהוא צפוי להנהיג ביחסו של המשטר הסורי לישראל, לאש"ף, ללבנון, ואפילו לרפורמות אזרחיות אפשריות בסוריה.

 

תמונת המשטר הסורי ומדיניות החוץ והפנים שלו, כפי שמציג אותה בשאר, אינה שונה באופן משמעותי מזו ששררה בתקופת אביו. אמנם, הנשיא בשאר הנהיג כמה שינויים בתחום הפנים, כגון מתן רשיונות לעיתונים נוספים וחקיקה לעידוד השקעות, אך התעקשותו על קדושת אידיאולוגיית הבעת' והסייגים המפליגים שקבע בראיון לתהליך הרפורמה מרוקנים, במידה רבה, את המהלכים האלה מתוכן.

 

השינוי העיקרי בהשוואה למדיניות שהייתה נהוגה בסוף ימיו של הנשיא חאפז אסד קשורה לפתיחות כלפי משטרו של צדאם חוסיין בעיראק. בשאר התכחש לקיומו של ציר סורי-מצרי-סעודי, שהיווה את אבן היסוד לקואליציה הערבית במלחמת המפרץ ונדבך מהותי במדיניותו של חאפז אסד באזור. בשאר הנושאים המהותיים, ובעיקר בכל הנוגע לנוכחות הצבאית הסורית בלבנון, שלגביה התעוררו תקוות עם היבחרו - זהה מדיניותו של הנשיא בשאר לזו של אביו.

 

הנשיא בשאר מודע לכך כי ניתן להפיק תועלת מסוימת מתדמית המנהיג הצעיר והמודרני - דר' בשאר הגולש באינטרנט. הוא התייחס בהרחבה בראיון לקשרים האישיים שנוצרו בינו לבין, בן דורו, המלך עבדאללה מירדן; כמה פעמים חזר ואמר כי הוא קובע מדיניות אך ורק על בסיס "נתונים"; הוא סיפר כי חלק מסדר יומו מוקדש ל"מחשבה"; ולנושאים רבים הוא התייחס בגישה "תיאורטית" או "מופשטת". אלא שתדמית מודרנית ותיאוריות חדשות לרעיונות ישנים אינם יכולים לתפוס את מקומו של שינוי מדיני. בתחום זה, לא הביא הנשיא בשאר כל בשורה.



[1] אל-שרק אל-אוסט (לונדון), 8.2.2001.