התקשורת במצרים: פריצת הגבול ע"י חמאס - איום על ביטחוננו
בעקבות פריצת אנשי חמאס את הגבול בין עזה למצרים לשם מעבר פלסטינים לרפיח המצרית, נמתחה במצרים ביקורת חריפה על התנהלות חמאס. שיא הביקורת על חמאס הייתה בהתבטאות של שר החוץ המצרי, אחמד אבו אל-ע'יט, לאחר שמצרים סגרה את הגבול בפני התושבים הפלסטינים, שהזהיר כי מי שינסה "לפרוץ את קו הגבול המצרי – יישברו רגליו." אל-עי'ט הוסיף כי הטילים שיורה חמאס על ישראל "הולכים לאיבוד בחול בשטח ישראל", ועם זאת הם נותנים לישראל הזדמנות להכות בפלסטינים.[1] הנשיא מובארכ הבהיר כי מצרים מנהלת את המשא ומתן בנושא הגבול בינה לבין רצועת עזה עם הרשות הפלסטינית ולא עם חמאס.[2]
בעלי טורים בעיתונות המצרית הממסדית הביעו חשש לביטחונה של מצרים, וטענו כי חמאס תכננה מראש לפרוץ את הגבול, להתעמת עם כוחות הביטחון המצריים ואף לחטוף כמה מהם לשם ניהול משא ומתן על שחרור אסירים פלסטינים מבתי כלא בישראל. בנוסף, רמזו הכותבים המצריים למעורבותן של איראן וסוריה בפריצת הגבול כחלק מתכנית לסכל את המאמצים לפתרון הבעיה הפלסטינית וכתגובה על עמדת מצרים לגבי פתרון המשבר בלבנון. כן הביעו התנגדות נחרצת לתרחיש העברתה של רצועת עזה לחסות מצרית, וטענו כי פעולות חמאס משרתות את האינטרס הישראלי לחיזוק מהלך כזה. להלן תרגום חלקים מהמאמרים ברוח זו:
עורך יומון ממסדי: הפלסטינים מתייחסים אל מצרים כמו אל ישראל
עורך היומון המצרי הממסדי "אל-גומהוריה" וחבר הפרלמנט המצרי, מחמד עלי אבראהים, כתב בטורו היומי: "איני מבין מה קרה לפלסטינים? הם החלו להתייחס למצרים, המדינה היחידה שמחזקת את ידיהם ועומדת מאחוריהם, כפי שהם מתייחסים לכוחות הישראליים הכובשים את אדמותיהם ומייסרים אותם... היום נודע לי ממקורות מהימנים כי ההתפרצות למעבר רפיח תוכננה מראש על ידי מנהיגי חמאס לפני עשרה ימים...
אנשי חמאס – אינם מרוצים ממגמתו של [היו"ר הפלסטיני] אבו מאזן להביא לפתרון קבוע וסופי עם המדינה העברית, שיאפשר קיומה של מדינה פלסטינית. זאת משום שמטרתם היחידה של [ראש הלשכה המדינית של חמאס,] ח'אלד משעל, ואנשיו היא להשאיר את הנושא בוער כדי שגורמים אזוריים כמו איראן וסוריה ימשיכו לשחק בקלף של הבעיה הפלסטינית לטובת מטרותיהם הפרטיות כגון תיק הגרעין האיראני, שחרור רמת הגולן, או מטרות אחרות...
השפלות והנבזות של מנהיגי חמאס הגיעו עד לכדי גיבוש תכנית עלובה בת שני חלקים, כאשר החלק האחד של התכנית גרוע מן השני. אינני שולל את האפשרות שאצבעות חיצוניות היו מעורבות בתכנית זו, שבסופו של דבר יתברר כי מטרתה לאגף את מצרים ממזרח ולערער את ביטחונה הפנימי... [מתכנית זו] לא נפקד גם מקומה של ישראל. חלקה הראשון של התכנית היה הסלמת התקפות הטילים נגד ישראל בתגובה למאמצי השלום שהחלו להיראות באופק, כדי להכשיל כל הסכם אפשרי...
מקורות יודעי דבר דיווחו כי משעל התקשר למדריך הכללי של האחים המוסלמים במצרים, מחמד מהדי עאכף, כדי לתאם עימו הוצאת הפגנות לרחוב המצרי בקריאה לג'יהאד ולמלחמה נגד ישראל, [הפגנות] שכבר אין לשתוק עליהן. כך תלחץ דעת הקהל המצרי על הממשלה לפתוח את מעבר רפיח בפני הפלסטינים שהיו מוכנים לפוצץ את החומה המפרידה בין רפיח המצרית לרפיח הפלסטינית...
הם תכננו לפרוץ את החומה באמצעות הפגנה של נשים רעולות, בידעם היטב כי אנשי הביטחון המצריים ההגונים לא ייאבקו בנשים רעבות או באימהות המחפשות מזון לילדיהן... אך למרבה הצער, הפגנת הנשים הייתה כיסוי לפריצה מתוכננת של בריוני חמאס שרצחו את בני עמם, ואם כך, אז מה מונע מהם לרצוח מצרים?
חלקה השני של [התכנית] הוא שכוחות פריצת [הגבול] של חמאס המתגוננים מאחורי הנשים – כל גבר נצמד לאישה בצורה מסלידה הסותרת את הדת – יחטפו כמה מאנשי הביטחון המצריים וישובו איתם לעזה, ואז ילחצו על מצרים לשחרר אסירי חמאס מבתי הכלא הישראליים. אנשי עזה הנמלטים מתייחסים לאנשינו, כפי שהם מתייחסים לשבוי הישראלי, גלעד שליט, או לחיילים ששבו כוחותיו של חסן נאסרללה בלבנון בקיץ 2006..."
מצרים לא תאפשר הקמת מדינת חמאס בחסות איראנית בסיני
עוד כתב אבראהים: "האסון הגיע לשיא כאשר הם רגמו את כוחות הביטחון המצריים באבנים, התנהגות שנואה ומתועבת. על אבנים אלה הבטנו בפליאה כשהיו בידי ילדים אמיצים בתקופת אינתיפאדת האבנים נגד הכיבוש הישראלי ב-1987... נערים ונערות אלה גדלו עתה. מי שהיה [אז] בן 12 הוא עכשיו בן 33, ותחומי התעניינותו השתנו... הוא מכר את עצמו, והניח את גורלו בידי אחרים שמה שמעניין אותם הוא שהתפקיד המצרי, כאחד הגורמים החשובים ביותר ליציבות באזור - יסתיים.
ילדי האבנים השתנו לאחר שהפכו לאנשי חמאס. הם שכחו את עברם ההרואי במאבק בטנקים של הכיבוש באמצעות אבנים. עתה הם מכוונים את אבניהם כלפי כוחות הביטחון המצריים שניצבים על גבולה של מדינה ריבונית... שאינה מוכנה לקבל את מי שתוקף את ריבונותה זו, גם אם ממניעים הומניטאריים... כן, השבת רעה תחת טובה היא מנת חלקה של מצרים מהפלסטינים. גם אם קיבלנו את כפיות הטובה שנים על גבי שנים, לא ייתכן שנסכים לפגיעה בכבודנו ולמתקפה על ריבונותנו.
למרבה הצער, הפלסטינים מסייעים לישראל ליישם את תכניתה והיא להסיר את ידה מעל רצועת עזה שנפרדה מהרשות הפלסטינית ולהשיבה למצרים... לכן אני חייב לומר כי פתיחת הגבולות לא תיעשה פעם נוספת, לא מסיבות הומניטאריות ולא משיקולים דתיים. הפלסטינים לא התנהגו [כראוי], והם אף חותרים לתכנית נוספת שמטרתה לפרוץ את מעבר רפיח בכוח בכל עת... מצרים לעולם לא תאפשר לפלסטינים להפוך את סיני למה שהם עשו בירדן או בלבנון... אם מישהו יעז לפרוץ את המעבר בכוח יהיה לו חשבון קשה [עם מצרים].
אם חמאס מהמרת על כך שהאחים [המוסלמים] במצרים יניעו את הרחוב המצרי להזדהות עימה, הרי המצרים חכמים מכדי להיגרר למסע שמטרתו לייצא את עזה על כל בעיותיה למצרים או ליישב את הפלסטינים, למורת רוחנו, בתוך סיני. לא נלחמנו עם ישראל 30 שנה להשבת אדמתנו וריבונותנו במלואן, כדי שניתן אותה אחר כך לפלסטינים שיתיישבו בה, יעבירו אליה את משפחותיהם, ויכריזו עליה כעל רפובליקה עצמאית של חמאס הזוכה לתמיכת איראן והאחים [המוסלמים] ולברכתה של ישראל, לאחר שזו נפטרה מ'כאב הראש' הזה... זה לעולם לא יקרה..."[3]
פריצת הגבול - ניסיון סורי להרחיק את מצרים מהמשבר הלבנוני
במאמר נוסף התייחס מחמד עלי אבראהים לראיון של ח'אלד משעל לערוץ הטלוויזיה "אורביט": "אל תאמינו לחמאס, משום שהיא מיישמת תכנית ישראלית שמטרותיה הן: להבטיח את ביטחון ישראל; למוטט את הסכם קמפ-דיוויד על ידי נטיעת אזרחות נוספת בתוך מצרים; לחסל את הרש"פ בגדה ולשים קץ לכל תקווה שהיא תחובר לעזה; לתקוע טריז תמידי בין מצרים, ירדן והפלסטינים...
אנו ניצבים בפני איום חזק על ביטחוננו הלאומי, איום המוסווה בבגדי ההגנה על הפלסטינים העקורים הנסים מהמצור ומן האלימות הישראליים... הרשו לי להעיר שתי הערות. ראשית, היזהרו, הכסף שאנשי עזה משתמשים בו ברפיח המצרית הוא מזויף; שנית, יש לי תחושה כי סוריה מנסה להערים קשיים ביטחוניים על מצרים כדי לאלצה לוותר על תפקידה כשותפה בפתרון משבר הנשיאות בלבנון. ישנם סימנים המעידים שנחישותה של מצרים לסייע בתהליך בחירת הנשיא [בלבנון] גרמו לדמשק להחיש את מגמת הפיצוץ העממי בעזה, וכך אולי תוסח דעתנו מלבנון על ידי בעיה שהפכה לחלק מביטחוננו הלאומי..."[4]
אנשי חמאס אינם מבחינים בין אחים לאויבים
מזכיר המועצה העליונה לעיתונות והעורך לשעבר של היומון המצרי הממסדי "אל-אח'באר", גלאל דוידאר, תקף אף הוא את חמאס: "תנועת חמאס וסוכניה לא הסתפקו בהפקרת הריבונות המצרית... למרבה הצער, [אנשי חמאס] חשפו את כוונותיהם הרעות כלפי ידי ההצלה המצריות שהושטו לעם הפלסטיני ולא אליהם. הם פנו לשימוש בנשק נגד שומרי הגבול המצריים ופגעו בעשרות מהם, דבר שהם לא עשו נגד אויביהם הישראלים באף עימות עימם.
אין ראייה טובה יותר לכוונתם הרעה [של אנשי חמאס] מאשר [מה שנאמר] בהודעת מועצת העם המצרית בדבר תפיסתם של כמה גורמים פלסטיניים שהצליחו לחדור לעומק השטח המצרי כשהם נושאים נשק וחגורות נפץ. הדבר מלמד [שאנשי חמאס] אינם מבחינים בין אחים לאויבים. זהו דבר חמור ביותר המוכיח כי יש המנצלים את כאבו של העם הפלסטיני כדי לייצא דאגות ובעיות לאדמת מצרים, בעוד שהעם המצרי מנסה להקל על זה הפלסטיני. קבוצה זו שכבר התעמרה בסולידאריות ובאחדות השורה הפלסטינית חייבת להבין כי אדמת מצרים איננה הפקר וכי יש גבול לסבלנות..."[5]
לחמאס ולישראל אינטרס משותף ליצור כאוס בסיני
ח'אלד אימאם, העורך הראשי של עיתון הערב המצרי הממסדי "אל-מסאא", כתב: "ברור מאוד כי לישראל ולחמאס רצון בוער לחולל כאוס בסיני. בין אם יש ביניהן הסכם בפועל על כך ובין אם [מדובר] רק באינטרסים חופפים, הן לא שמו לב לכך שמצרים לעולם לא תרשה, יהיה מה שיהיה, יצירת כאוס בשטחה. הדבר שהן מתכננות ושאליו הן חותרות הוא רק חלומות שווא בלתי אפשריים...
חמאס רואה במה שקורה מפלט של כבוד מהביצה שאליה היא נכנסה, שכן הפלסטינים בעזה נתונים במצור, ללא אספקת גז, חשמל ומים, ולכן קרבה התפוצצותם. השקפתה של חמאס הייתה להניח לפלסטינים להתפוצץ בפניה של מצרים ולא בפני חמאס. אך נשאלת השאלה: אם הפלסטינים סבלו מרעב בעזה שעה שהחנויות ברצועה היו מלאות באותה העת במוצרי מזון שלא היה מי שיקנה אותם, מנין הם הביאו את הכסף שאיתו הם עברו מרפיח לקנות את מה שהם צריכים? האם לא ראוי היה שיקנו בחנויות עזה עצמה? אלא אם כן הגירה זו הייתה מכוונת כלפי מצרים..."[6]
מצרים נאלצת לשלם את מחיר מדיניותה הכושלת של חמאס
בנוסף לביקורת הרחבה בעיתונות המצרית על פריצת הגבול על ידי חמאס, מתח מנהל מרכז
"אל-אהראם" למחקרים פוליטיים ואסטרטגיים, ד"ר עבד אל-מונעם סעיד, ביקורת על מדיניותה הכושלת של חמאס בניהול הרשות הפלסטינית והמאבק בישראל. במאמרו בשבועון המפל"ד, "אל-וטני אל-יום", כתב סעיד: "בחירת חמאס על ידי רוב העם הפלסטיני הטילה עליה אחריות עצומה להנהיג את העם הפלסטיני, להגן על האינטרסים שלו, לפתח את יכולותיו ולנהל את יחסיו עם העולם ועם ישראל. ההפיכה הצבאית שחוללה חמאס כנגד הרשות הלאומית הפלסטינית ושלטונה הבלעדי [הנוכחי] של חמאס ברצועת עזה חייבו אותה לשאת באחריות על תושבי הרצועה מכל הבחינות – כלכלית, חברתית וביטחונית.
אולם חמאס לא עמדה באחריות זו, לא לאחר שנבחרה [בבחירות] ולא לאחר מעשה ההפיכה שביצעה [בעזה]. חמאס הסתפקה בהודעות גינוי נגד ישראל ונגד הרשות הלאומית הפלסטינית בערוצי הלוויין ובפניות יומיומיות לעולם ולמדינות הערביות והאסלאמיות. חמאס מעולם לא הצהירה בפני העם הפלסטיני או אפילו בפני [תושבי] עזה מהי האסטרטגיה שלה לשחרור פלסטין או לשמירה על הפלסטינים מפני התוקפנות הישראלית.
[אכן], ישראל איננה אויב עדין כלפי חמאס, אלא היא תמיד הייתה אויב אלים ורע מזג. לכן, ההנחה כי שימוש ממושך בטילי הקסאם המטרידים את חיי היומיום של הישראליים יוביל לשחרור פלסטין – מוגזמת למדי. יתרה מכך, התוצאה הברורה [של מדיניות זו] היא שחיי הפלסטינים, כפרטים וכחברה, עומדים בפני סכנה גדולה וקורבנות אדירים. קורבנות אלה היו מקובלים, אילו היו חלק מאסטרטגיה כוללת וברורה שמטרתה לאלץ את ישראל לסגת. אך מה שקרה [בפועל] הוא שהתקפות [טילים] אלה גרמו לעולם להתלכד סביב ישראל ולחשוב שהיא [פועלת מתוך] הגנה עצמית.
חשוב מכך, [מדיניות הטילים] הוכיחה כי הנסיגה הישראלית מרצועת עזה ללא הסכם שלום עם הפלסטינים העניקה לישראל את היכולת לשלוט ברצועה ובחיים בה ביתר גמישות מאשר קודם, כאשר היא כבשה את עזה בפועל. אולם חמאס בחרה באסטרטגיה שאין מטרתה לנצח במאבק נגד ישראל, אלא לנצח במאבק נגד יתר הפלסטינים. תפקידם של הטילים, בהיותם סוג של התנגדות והפעלת לחץ על תהליך השלום, אינו ללחוץ על ישראל, כי אם לזכות בפופולאריות בקרב הפלסטינים...
בעיית עזה גדולה מכדי שתהיה [רק] בעיה פלסטינית. באופן הדרגתי, היא הפכה גם לעניין מצרי, ומצרים נאלצה לשלם את מחירה של מדיניות חמאס שעליה לא התייעצה עם מצרים, שמצרים לא לקחה חלק בגיבושה, ושברור כי היא אינה מסכימה עימה... האם חמאס רוצה לגרור את מצרים למערכות שהיא לא בחרה [להיות חלק מהן]?..."[7]
