העולם הערבי: שמחה מהולה בחשש על נפילת משטרו של אל-קד'אפי
הקדמה
נפילת משטרו של מעמר אל-קד'אפי בלוב, התקבלה בעולם הערבי ברגשות מעורבים. לצד ברכות למורדים על ניצחונם והכרה רשמית במועצת המעבר הלאומית כנציגה הלגיטימית של העם הלובי,[1] הובע חשש ביחס לעתידה של לוב ומפני המשך הנוכחות של המערב במדינה והאפשרות שידרוש תמורה על סיועו בהפלתו של אל-קד'אפי. תגובות אחרות עסקו בהשלכות שיהיו לאירועים בלוב על המצב בסוריה ועל עתיד המשטר שם.
חשש לעתיד לוב
לשמחה על הפלת משטרו של מועמר אל-קד'אפי, נלווים חששות רבים לגבי עתידה של לוב ולגבי יכולתה ממשלת המעבר להתגבר על מחלוקות, לאחד את השבטים והגורמים השונים במדינה ולמנוע הידרדרות לאנרכיה מוחלטת. אחד החששות הוא מפני פיצולה של האופוזיציה הלובית, המורכבת מגורמים שונים, שהמכנה המשותף היחיד ביניהם היה ההתנגדות למשטרו של אל-קד'אפי. חשש אחר נובע מהעדר תרבות פוליטית שלטונית במדינה שנשלטה ע"י דיקטאטור במשך 42 שנה. על כך כתב עבד אל-בארי עטואן, עורך היומון אל-קדס אל-ערבי: "לוב לא דומה למצרים או לתוניסיה. אין בה חברה אזרחית, [היא מפולגת ל-] שבטים, משפחות ואזורים. מי שטוען אחרת ... מנסה להתכחש לעובדות בסיסיות. האופוזיציה הלובית שניהלה קרבות קשים והקריבה אלפי שהידים למען הפלת המשטר הדיקטטורי, היא ערבוביה של זרמים פוליטיים ואידיאולוגיים שונים, שהתאחדו תחת השנאה והעוינות למשטר, שהפך את העם הלובי לשדה ניסיונות לרעיונותיו המטורפים. לא פלא שאל-קד'אפי כינה את העם 'חולדות', בנאומו המפורסם. כעת, לאחר התבטלותו של הגורם המאחד, יש לטפל בסדקים הקיימים [בקרב האופוזיציה] ... על מנת למנוע מלחמת אזרחים קשה שתטלטל את יציבותה של המדינה ותפגע באחדותה. אין זה הגיוני שהמשטר הדיקטטורי יאחד את המדינה, ואילו לאחר [נפילתו] היא תתפרק תחת סיסמאות של חירות ודמוקרטיה..." [2]
גם היומון הקטרי אל-שרק הביע חשש ממלחמת אזרחים וקרא ללובים לאחד כוחות, גם אם עד כה נלחמו משני צידי המתרס: "... צאצאיהם של הגנרלים הראשונים של האסלאם בלוב נדרשים היום שלא להסיט את עקרונות 'מהפכתם המקודשת' אל קריאות של נקמת דם מטורפת. [אסור] שמטרותיהם האצילות יגררו אותם אל עבר גלים של נקמה עיוורת באחיהם במולדת, ודרישה שישלמו על חטאיו החמורים של עריצם, שכיוון חרבות אל צוואריהם ואילצם לשאת נשק מול פני האחים כדי להגן על כיסאו, ולא על לוב ועל הלובים ... כולם בלוב היו קורבנות של משטר הדיכוי של אל-קד'אפי והיום, כשהם השתחררו מהסיוט הזה, חובה על כולם לפתוח דף חדש, כדי לנשום את ניחוח החירות ושיתוף הפעולה בבניית לוב החדשה."[3] היומון גם קרא למועצת המעבר לנצל את התמיכה הבין-לאומית לטובת בניית מוסדות לאומיים יעילים המכבדים את זכויות האדם, להסיר את העיוותים שהותיר אחריו המשטר הקודם ולאמץ את מפת הדרכים, שקוויה הרחבים הותוו ע"י קטר, קבוצת הקישור של לוב,[4] האו"ם והארגונים האזוריים.[5]
היומון הסעודי אל-מדינה, התייחס אף הוא לנושא האחדות הפנימית, וקרא למועצת המעבר לפעול בזהירות יתרה למען הפצת רוח הסובלנות ולסכל את הניסיונות לפלג את לוב, עוד בטרם תפנה לגיבוש חוקה ובחירות.[6]
טארק אל-חומיד, עורך היומון אל-שרק אל-אוסט קרא ללוביים ולערבים להתאחד סביב מוצטפא עבד אל-ג'ליל, יו"ר מועצת המעבר, אותו כינה "[נלסון] מנדלה של הלובים".[7]
עבד אל-בארי עטואן קרא לאפשר לאסלאמיסטים להשתתף בעיצוב עתידה של לוב, כדי לשמור על אחדותה: "בין אם מתונים או קיצוניים, הם אלה שנשאו בעול הגדול ביותר של המאמץ המלחמתי... נאט"ו ומפקדיו יטעו אם ינסו למנוע מהם לקטוף את פירות ניצחונם ולא יכירו בזכותם להשתתף בגיבוש זהות לובית בעתיד... "[8]
מנגד, הזהיר מוהנד עבד אל-חמיד, בעל טור ביומון הפלסטיני אל-איאם, מפני כוחות האסלאם הפוליטי הקיצוני, ששואפים להחליף את העריצות של אל-קד'אפי בעריצות חדשה. הוא קרא לאנשי הדת, המשפטנים והמשכילים לגבש חוקה חדשה שתאחד את העם על יסודות לאומיים דמוקרטיים, בהתעלם ממאזני הכוח.[9]
יש מחיר להתערבות נאט"ו
חשש אחר לגבי עתידה של לוב קשור למחיר שהיא תידרש לשלם למדינות נאט"ו על עזרתן בהפלת המשטר, שנבעה, עפ"י חלק מהטענות, גם מסיבות כלכליות ופוליטיות ולא רק משיקולים הומניטאריים. אבראהים אל-אמין, יו"ר מועצת המנהלים של היומון הלבנוני אל-אח'באר, הידוע בעמדותיו האנטי מערביות טען כי "... כל מה שקרה בלוב בחמישה חודשים, מצביע על כך שמנהיגי המערב, שחיבקו את אל-קד'אפי והושיטו ידיהם לכיסיו המלאים באוצרות עמו, הם אלה שמחבקים היום את המורדים ומושיטים ידיהם ישירות לאוצרות ולא לכיסים ריקים... הם לא ירשו שקולם של תושבי הארץ ימשיך להישמע. הם יביאו מנהיגים לובים שיבחרו ע"י מנגנוני המערב כדי למלא את המשרות האמיתיות..."[10]
בעליו של היומון הלבנוני אל-ספיר, טלאל סלמאן, המזוהה עם מחנה ה-8 במרץ, מתח ביקורת חריפה על נאט"ו והמורדים. לטענתו, פשעיו של אל-קד'אפי "לא מזכים את 'המורדים' ולא הופכים אותם ל'משחררים', והם אינם מעניקים לנאט"ו - שפגע בכבוד האדם בלוב והרס בכוח הצי שלו ערים וכפרים וביצע מעשי טבח - את התואר 'מגן העמים' או 'המציל'. העם הלובי הפך לקורבנם של כל המרצחים – נאט"ו על מטוסיו ואוניות המשחית שלו וגדודי אל-קד'אפי עם הארטילריה, הטנקים והטילים שלהם...." סלמאן הטיל את האחריות להתערבות נאט"ו על אל-קד'אפי, שכמו סדאם חוסיין, הביא על ארצו את הכיבוש הקולוניאליסטי לאחר שכפה על עמו לבחור בין חיים משוללי כבוד וזכויות לבין התערבות מערבית. ואולם, סלמאן הדגיש כי ההתערבות המערבית לא ניתנה בחינם והיא תביא לכך שהלובים ישובו לחיות תחת הגמוניה זרה ומסוכנת, לאחר שהמערב יימנע מהם לקבל החלטה לאומית [עצמאית], את משאביהם הלאומיים ואת זהותם.[11]
חשש דומה הביע עאדל עבד אל-רחמן, בעל טור ביומון הפלסטיני אל-חיאת אל-ג'דידה. לדבריו, למרות התפקיד ההכרחי של נאט"ו בהפלת אל-קד'אפי, שבלעדיו "אל-קד'אפי ובניו היו כותשים את עצמות בני המהפכה הלובית", מדובר בהתערבות "מעוררת דאגה ולא חיובית... שמטרתה לגזול את משאביה של לוב ולהשאירה תחת ההגמוניה של המערב הקולוניאליסטי". עבד אל-רחמן תהה האם הלובים יצליחו להתגבר על הנטל הכבד של נאט"ו והאם המערב יאפשר ללוב להתפתח ולבנות מדינה אזרחית, בלא שיגביל את המנהיגים החדשים; והאם המערב יניח לכולם להשתתף בשלטון, או שיגביל זאת לקבוצה שאילף.[12]
עבדאללה בן בח'ית, בעל טור ביומון הסעודי אל-ריאד, הצביע על המהפך התפיסתי והמחשבתי ברחוב הערבי, משלילה מוחלטת של התערבות זרה, לביקורת חריפה על אי התערבותו של המערב: "לפני זמן לא רב (ובערך עד היום) גינינו את התערבות הכוחות הזרים בסכסוכים הערביים או האסלאמיים ... ואילו היום אנו מגנים את הכוחות הזרים על שאינם מתערבים. אנחנו מאשימים אותם בחוסר אונים ובמזימה... התקשורת הערבית בכל מקום לא הפסיקה להזכיר לאנשים את האויב, הקולוניאליזם, הציונות והצלבנים, אך נראה כי לא היתה לכך כל השפעה על הערבים... הם עוקבים אחר הפצצות נאט"ו בשמחה כאילו מדובר במטוסים ערביים שמפציצים את ישראל. איך הגענו לקונצנזוס כזה שאין דומה לו בהיסטוריה...ההסתייעות בנאט"ו והקונצנזוס הערבי האסלאמי העממי [בנוגע לארגון] הם מהפך תפיסתי שהמחיר שלו אינו יכול להיות ראשו של אל-קד'אפי או של אל-אסד או כל מנהיג אחר..."[13]
התערבות נאט"ו לגיטימית
עבד אל-רחמן אל-ראשד, מנכ"ל ערוץ אל-ערביה, דחה את הביקורת על ההסתייעות בכוחות נאט"ו והודה שלסיוע זה היה תפקיד בהפלת משטרו של אל-קד'אפי. ואולם, לטענתו, זאת היתה התערבות מאוחרת, שבאה לאחר שהמורדים - שהם ולא הזרים היוו את עיקר הלוחמים בשטח - כבר כבשו את בנגאזי וגירשו משם את כוחותיו של אל-קד'אפי. לדבריו, זה היה מאבק בין כוחות לא מאוזנים – משטר שברשותו נשק מתקדם, הון עצום ויכולת לגייס שכירי חרב, נגד מורדים עניים שברשותם נק"ל. לפיכך, "העברת ביקורת על הסכמתם של המורדים לקבל סיוע בינ"ל, היא מעשה הבל של אנשים שלא סובלים ואינם שועים לסבלם של אחרים. אלמלא נחלצה הברית הבינ"ל להציל את כווית, היו הכוויתים היום מפוזרים בעולם; לולא נחלץ נאט"ו להיאבק בסרבים, היתה קוסובו היום בית קברות של מליון מוסלמים; לו הפלסטינים היו מוצאים היום סיוע מכל כוח בינ"ל שהוא, הם היו רצים אליו ומבקשים עזרה; לולא בעלות הברית, לא היו מצליחים הצרפתים לשחרר את ארצם מכוחותיו של היטלר. בלוב, הלובים הם שהציתו את המהפכה ובשטח כמעט כולם [לוחמים] לובים. הסיוע הבינ"ל אינו אות קלון עליהם, כי גם העולם רוצה להיפטר מהמשוגע מלוב. מעצמות ניסו בעבר להיפטר ממנו ונכשלו. לכן, היה זה אך טבעי, שהמורדים ימצאו תמיכה חיצונית שמוכנה לסייע באופן שיקצר את זמן [הלחימה], במקום שנים נוספות של מאבק, דם והרס."[14]
אסעד חידר, בעל טור ביומון הלבנוני אל-מסתקבל, הצדיק גם הוא את ההסתייעות בנאט"ו וכתב כי "... הלובים, ולפניהם העיראקים, אינם פושעים או בוגדים, רק משום שנפטרו ממועמר אל-קד'אפי וסדאם חוסיין באמצעות טנקים אמריקאים ומטוסי נאט"ו. הפושעים הם מי שהעמידו את העמים העיראקי והלובי בפני ברירה – מוות או מוות. במצב זה נותר למדוכא להסתייע רק בשטן כדי להינצל מהתליין העושק..."[15]
גם מוהנד עבד אל-חמיד, בעל טור ביומון הפלסטיני אל-איאם, טען שאין להאשים את המורדים בכניסת נאט"ו למערכה, אך קרא לקבוע את הגבול בין האג'נדה של נאט"ו ושאיפותיו, לבין האג'נדה של לוב החופשית החדשה ולהציב קווים אדומים, שיגדירו את הקשר בין לוב לבין נאט"ו, כדי לשמור על עצמאותה של לוב.[16]
על מנהיגי ערב ללמוד את הלקח של נפילת אל-קד'אפי
הצלחת המורדים בלוב למוטט את משטרו של אל-קד'אפי הפיחה תקווה בקרב כותבים רבים לגבי סיכויי הצלחתם של עמים אחרים באזור להפיל את המשטרים הדיקטאטורים, במיוחד בסוריה. עורך היומון אל-שרק אל-אוסט, טארק אל-חומיד, כתב: " זו טעות לצמצם את רעידת האדמה הפוליטית באזורינו רק ל[אירועי] שנת 2011, המכונים 'האביב הערבי'... אירועים רבים באזורנו בשנים האחרונות מעידים על כך שמשטרים ערביים רבים קרבים לקיצם... אותם משטרים לא שמרו על הרמה המינימאלית של רעיון המדינה, של בנייה וצמיחה. הם התירו לעצמם לפעול בניגוד לחוק, לא שמרו על כבוד אזרחיהם, ונשענו על סיסמאות כוזבות ועל תחבולות ילדותיות, כלפי פנים וחוץ...
השנה נפל [משטרו] של זין אל-עאבדין בן עלי [בתוניסיה], אחריו [חוסני] מובארכ [במצרים]. היום הגיעה שעתו של אל- קד'אפי... נשארו [עלי] צאלח בתימן ו[בשאר] אל-אסד בסוריה, המועמדים ליפול גם כן...
העולם יהיה טוב יותר ללא הגנרל [אל-קד'אפי], משטרו ובניו. האזור יתחיל להיחלץ ממנהיגים וממשטרים אשר המיטו עליו רק הרס וחורבן, ועיכבו את הצמיחה ... [עתה תתפנה] הקהילה הבינ"ל לטפל בתימן ובסוריה..."[17]
בעל הטור ביומון אל-שרק אל-אוסט, חמד אל-מאג'ד, טען כי נפילת משטרו של אל-קד'אפי תגביר את המחאה בסוריה ותעורר את פחדו של המשטר הסורי. לדבריו, "לפחד שהציף את אל-קד'אפי עם התגברות ניצחונותיהם של המורדים הלובים, שותפים בכירי המשטר הסורי. את הד דפיקותיהם של המורדים הלובים על שערי טריפולי, שמע בשאר [אל-אסד] היטב."[18]
דברים דומים כתב רג'ב אבו סריה, בעל טור ביומון הפלסטיני אל-איאם, שציין כי הפלת משטרו של אל-קד'אפי השיבה את התקווה לכל הערבים, שתם עידן המשטרים הדיקטאטורים, שבמקומם יבואו משטרים דמוקרטיים עממיים. לדבריו, השינוי לא יפסח על מאוריטניה, סודאן והמשטרים המלוכניים, שיוחלפו במשטרים המקיימים הפרדה בין המלך לשלטון, שבהם המלך לא ישלוט על משאבי המדינה. נפילת אל-קד'אפי תשפיע גם על יחסי הערבים עם המערב ועם צפון אפריקה.[19]
במאמר המערכת של היומון הקטרי אל-וטן נכתב: "העם הלובי... לימד את המנהיגים המתבצרים בעמדותיהם כפי שעשה אל-קד'אפי, אלה האוטמים אוזניהם והחותרים לעימות צבאי פתוח עם עמיהם... כי העימות הזה, אם חס וחלילה יתרחש, יוכרע לטובת רצון העמים. אל-קד'אפי, שסמך על גדודיו ושכירי חרבו, והשתמש בכל אמצעי הרצח והאלימות הקיימים, מצא עצמו בודד ומיואש, ואיש אינו יודע עוד מה גורלו."[20]
לצד מאמרים אלה, היו שהביעו דאגה מההשפעה שתהיה להפלתו של אל-קד'אפי על משטרים אחרים באזור. מישל כילו, מראשי האופוזיציה הסורית, הביע חשש מהישנות התסריט הלובי בסוריה וקרא למשטר הסורי לבחון מחדש את האירועים בסוריה, נוכח נפילתו של אל-קד'אפי, ולמצוא פתרון צודק ומשכנע עבור כל הגורמים, לפני שיאזל הזמן. לדבריו, רק הסכמה עממית רחבה תוכל למנוע התערבות חיצונית.[21]
חשש דומה הביע אבראהים אל-אמין, יו"ר מועצת המנהלים של היומון הלבנוני אל-אח'באר, התומך במחנה ההתנגדות. לדבריו, יש "בקרב תושבי תימן וסוריה משוגעים ומשת"פים שקוראים למערב להתערב, להפציץ, להרוג, להרוס ולשרוף, העיקר שיסלול להם את הדרך לשלוט על האנשים בשם החירויות והקדמה. לאחר לוב, אולי הכרחי... לפעול בכל הכוח כדי להגן על סוריה ותימן ושאר ארצות ערב מפני החולדות של פלטמן."[22]
עבד אל-בארי עטואן, עורך היומון אל-קדס אל-ערבי, שידוע בעמדותיו האנטי מערביות, הביע גם הוא חשש כי "לאחר שנאט"ו הצליחה לשנות את המשטר בלוב, היא תחל לתכנן תוכנית דומה בסוריה, במיוחד לאור העובדה שיש כמה קבוצות באופוזיציה הסורית שיברכו על התערבות כזו... אם תתרחש התערבות כזו היא תשיג תוצאות הפוכות לגמרי [מאלה שבלוב], שכן המצב בסוריה מסובך יותר מהמצב הלובי."[23]
[1] רק לאחר שהוברר סופית כי שלטונו של אל-קד'אפי התמוטט, הכירו מדינות ערביות רבות במועצת המעבר הלאומית הלובית כנציגה הלגיטימית של העם הלובי: מצרים היא הבולטת שבהן ואליה נוספו סודאן, תוניסיה, עיראק, בחריין ומרוקו וכן הרש"פ. בכמה מדינות הוחלף הדגל שמעל שגרירות לוב בדגל מועצת המעבר.
[2] אל-קדס אל-ערבי (לונדון), 23.8.2011
[3] אל-שרק (קטר), 22.8.2011
[4] "קבוצת הקישור של לוב", הכוללת נציגים מאירופה, ארה"ב, המזה"ת וארגוני זכויות אדם, הוקמה במרץ 2011 כדי להנהיג את המאמצים הבינ"ל בנוגע ללוב.
[5] אל-שרק (קטר), 23.8.2011
[6] אל-מדינה (סעודיה), 23.8.2011
[7] אל-שרק אל-אוסט (לונדון), 23.8.2011
[8 אל-קדס אל-ערבי (לונדון), 23.8.2011
[9] אל-איאם (רש"פ), 23.8.2011
[10] אל-אח'באר (לבנון), 23.8.2011
[11] אל-ספיר (לבנון), 22.8.2011
[12] אל-חיאת אל-ג'דידה (רש"פ), 23.8.2011
[13] אל-ריאד (סעודיה), 24.8.2011
[14] אל-שרק אל-אוסט (לונדון), 25.8.2011
[15] אל-מסתקבל (לבנון), 23.8.2011
[16] אל-איאם (רש"פ), 23.8.2011
[17] אל-שרק אל-אוסט (לונדון), 22.8.2011
[18] אל-שרק אל-אוסט (לונדון), 22.8.2011
[19] אל-איאם (רש"פ), 23.8.2011
[20] אל-וטן (קטר), 23.8.2011
[21] אל-אח'באר (לבנון), 23.8.2011
[22] אל-אח'באר (לבנון), 23.8.2011
[23] אל-קדס אל-ערבי (לונדון), 23.8.2011