המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
משבר תנועת השלום המצרית
21/1/2001


משבר תנועת השלום המצרית

 

"אינתיפאדת אל-אקצא" החריפה את המשבר החמור הפוקד את "אגודת השלום של קאהיר" מאז מותו של מייסדה הכריזמטי, לוטפי אל-ח'ולי, בשנת 1998. חילוקי דעות בנוגע לניהול עבודת האגודה ומחלוקות אישיות בקרב חבריה, שינוי המדיניות המצרית כלפי ישראל בעקבות האינתיפאדה (שהתבטא בין השאר בהחזרת שגרירה) וכן "הזעזוע מעמדת כוחות השלום הישראלים" הנתפשת כ"קרובה יותר לעמדות ממשלת ברק מאשר להחלטות הבינלאומיות ולרצון אמיתי להשיג שלום" – כל אלו מעידים, כפי שמתאר זאת מחמד צלאח ביומון הבינערבי "אל-חיאת", כי "'תנועת השלום הערבית' שבקה חיים ותומכי הנורמליזציה זקוקים לאדם בעל השפעה חזקה כדי לבנות מחדש את אגודתם".[1]

 

יו"ר "אגודת השלום של קאהיר", צלאח בסיוני, הביע תמיכה באינתיפאדה ותיאר אותה כ"נשק לגיטימי ביותר נגד הכיבוש", אך הסביר כי חברי האגודה ימשיכו להלחם למען שלום צודק, כולל ומאוזן, שהרי "אנו נגד מלחמה ואין לנו אלטרנטיבה זולת חזרה לשולחן המשא ומתן".[2] באגרת שהפנה צלאח בסיוני למחנה השלום בישראל מעל דפי היומון המצרי "אל-אהראם" הוא קרא לתומכי השלום בישראל להתעשת ולבחון מחדש את עמדותיהם "כדי שתהיו כפי שמחנה שלום [צריך להיות] משענת לחרות ולעצמאות הלאומית". בסיוני הביע הסתייגות מן העמדות הנוכחיות של ישראל והזהיר: "כל עוד מחנה השלום בישראל לא ינקוט עמדה ברורה בסוגיות [הסדר הקבע] ולא ידרוש מברק לקיים את הבטחותיו למען השלום... קשה לדמיין אפשרות להגיע לשלום על בסיס ההצעות שהוצגו [בקמפ דיוויד]".

 

הוא התייחס לחילוקי הדעות בין תנועת השלום המצרית לבין עמיתיה הישראליים והציג את הפער הגדול ביניהם: "כאשר פרצה המהפכה הפלסטינית, בעקבות הביקור של שרון במסגד אל-אקצא, ביקשנו לפרסם גינוי משותף לביקור ולפעולות הדיכוי והרג הפלסטינים שבאו בעקבותיו. אולם, עמדתכם היתה גינוי לאלימות משני הצדדים. אנו דחינו הצעה זו [המשווה בין מהפכה של עם לבין הדיכוי שהוא סובל משלטונות הכיבוש] ופרסמנו מצדנו הודעה המגנה את המזימה החדשה.

 

אחר כך הצעתם לפרסם הצהרה משותפת בדבר הסדר מדיני המבוסס על נסיגת ישראל לגבולות 1967, תוך הסכמה לחילופי שטחים בין שני הצדדים, הסרת ההתנחלויות, הכרה בירושלים המזרחית כבירת המדינה הפלסטינית וחיפוש פתרון צודק לבעיית הפליטים המתחשב במצב הקיים בשטח. ההצהרה כללה גם דרישה להפסקת האלימות משני הצדדים. תגובתנו היתה כי הצהרה מעין זו יכולה להתפרסם בתמימות דעים מטעם מועצת הביטחון, אך לא מטעם תנועות שלום; כאשר מתנהלות מלחמות או מהפכות שחרור תפקידן של תנועות השלום היה תמיד לתמוך בזכות העמים לחרות ולעצמאות. ללא עמדה זו תנועת השלום מאבדת את הצידוק לקיומה.

 

מראשית פעולתנו המשותפת למען השלום התייחסנו בראש ובראשונה לפתרון הבעיה הפלסטינית בהתאם להחלטות האו"ם ובהתאם לעיקרון של 'שטחים תמורת שלום' ותמכנו בדרך המשא ומתן למען השגת שלום וביטחון לשני הצדדים. אולם, כאשר הגיע המצב לכדי שימוש חסר תקדים בכוח צבאי נגד עם שנאבק באבנים למען חירותו... יש בכך רמז ברור שברק ותומכיו אינם משתדלים [להשיג] שלום ולכך שברק, שרון ושאר הקיצוניים נמצאים באותה דעה.

 

טבעי היה שמחנה השלום יפעל נגד התקפה בלתי אנושית זו [על הפלסטינים] ויגנה את ברק ומדיניותו. אולם, למרבה הצער, גילינו שאתם רחוקים מאוד ממה שהייתם בעבר... היו אומנם כמה הפגנות מוגבלות שדרשו מברק להפסיק את הרג הפלסטינים והיו כמה מאמרים נגד מדיניות זו, אולם [הפעילות] לא הגיעה לרמת הציפיות של דעת הקהל, אשר חיכה להפגנות של מאות אלפים נגד מה שמתרחש באדמות הפלסטיניות הכבושות ולהפעלת לחצים מקסימאליים על ברק, כדי שיפסיק את מעשי הטבח. [במקום זאת דעת הקהל] היתה עדה להפגנה של מאות אלפי תומכי ההרג, הסגר ו[מדיניות] ההרעבה בכיכר השלום בתל אביב!

 

חלק מאנשי מחנה השלום הישראלי גינו אותנו על שהפסקנו את הדיאלוג עמם. עליהם לשאול את עצמם מה יכולות תנועות השלום המצרית, הירדנית והפלסטינית לעשות אם לא לתמוך בעם הפלסטיני במאבקו נגד הכיבוש. כמו כן, עליהם לשאול את עצמם לגבי תפקידם במאבק הזה, שהרי אם הם רוצים להוכיח את קיומם כמחנה שלום, עליהם להפעיל את דעת הקהל למאבק במדיניות הנוכחית...

 

יכול להיות שאתם זוכרים כי מנהיג האינתיפאדה, מרואן ברע'ות'י, היה מבין האנשים שחתמו על הצהרת קופנהגן בינואר 1997 [הצהרה שבעקבותיה קמה תנועת השלום המצרית]. האם עמדתו היום סותרת את רצונו בשלום צודק? הוא וכל האחים הפלסטינים מייחלים לשלום זה, אך כאשר הם אבדו את התקווה לא היה מנוס מן המהפכה כנגד הכיבוש. ביום שבו יסתיימו פרקי הטרגדיה שבה חי העם הפלסטיני, מרואן ברע'ות'י יהיה יחד עם תנועות השלום בין הקוראים לתרבות שלום, לשיתוף פעולה שוויוני ולגינוי האלימות והשנאה..."[3]

 

ימים ספורים לאחר פרוץ האינתיפאדה פרשו כמה מחברי "אגודת השלום של קאהיר": רצ'א הלאל, עבד אל-פתאח עסאכר[4] ורצ'א מחרם. להלן קטעים מרכזיים מראיון שערך היומון "אל-חיאת", עם העיתונאי המצרי רצ'א הלאל, אחד ממייסדי האגודה, ובו משתקף המשבר הפוקד את התנועה בימים אלו.

 

ש. מדוע החלטת להקפיא את חברותך במועצת המנהלים של "אגודת השלום של קאהיר"?

רצ'א הלאל: לדעתי, התפקיד האמיתי של תנועות השלום מתגלה כל פעם שמתהווה איום  על השלום. כחבר מועצת המנהלים של "אגודת השלום המצרית" חשבתי לאחר פרוץ האינתיפאדה שהכרח לפעול אולם נתקלתי באוזניים אטומות מצדם של מנהיגי האגודה. שתיקתה של תנועת השלום בישראל, שארגנה בעבר הפגנה של למעלה ממאתיים אלף איש במחאה על הפלישה לדרום לבנון, הרעה את המצב עוד יותר. אולם, מאז שפרצה האינתיפאדה השניה השתתקו תומכי השלום בישראל בצורה מבישה ומביכה, למעט מספר קטן של אישים כמו אורי אבנרי, עמירה הס, יוסי שריד וירון לונדון. כמו כן, חשתי כי נושא [החברות בתנועה] הוא עבור חלק [מן הפעילים] ב"תנועת השלום המצרית" סוג של כבוד חברתי ו'ביזנס' ולא הקרבה למען השלום, על מנת שלא יובילו אותנו תומכי המלחמה  שם וכאן לגהנום.[5]

 

ש. חלק מתומכי תנועת השלום הישראלית נקטו בתגובה לאינתיפאדה בעמדות הגובלות בגזענות כלפי הפלסטינים, מה דעתך על כך?

רצ'א הלאל: "חשבתי שפעילי השלום הישראלים, ובמיוחד [חברי] 'ברית קופנהגן', יפעלו בדרך כלשהי מול העולם כדי להבהיר שיש מי שרוצה שלום באזור זה. אולם, אני מסכים כי עמדת חלק מפעילי השלום הישראליים היתה מבישה ומביכה, במיוחד בשל תמיכתם בממשלת ברק, אשר הפכה בסוף ימיה לימין, לאחר שקודם לכן היתה במרכז ולאחר שלפני כן אימצה את תוכנית השמאל.

 

אולם, העמדה המביכה הזו של תנועת השלום הישראלית קשורה רק לתחילת  האינתיפאדה; בחודש השני והשלישי של האינתיפאדה הבחנו בפעילות חיובית של תנועות השלום בישראל והתחלנו לשמוע על 'ארגון [ארבע] אמהות' שקיים תהלוכת מחאה נגד מעשים חריגים של הצבא הישראלי באדמות הפלסטיניות. כמו כן, ישנם פעילי שלום ישראליים שכתבו בכנות בעיתונות הישראלית או הבינלאומית, כגון אורי אבנרי ועמירה הס. [לעומת זאת] עד עתה אין בצד המצרי כל פעילות [למען השלום] למעט של כמה אנשים המניפים את 'התוכנית הישראלית'.

 

ש. כיצד אתה מסביר את קיפאונה של תנועת השלום המצרית?

רצ'א הלאל: "לא כולם אנשי שלום באמת. לחלקם מטרה אחרת. יש לכך כמה הסברים, ובראשם גילה הצעיר של התנועה, שאינו עולה על שלוש שנים... תנועת השלום המצרית נוסדה בשנת 1997 והיא מורכבת ביסודה ממה שמכונה 'קבוצת קופנהגן והברית הבינלאומית למען השלום הערבי ישראלי'. קבוצה זו כוללת לצד החברים המצריים, פעילים ירדנים ופלסטינים ואישים ממספר מדינות מערביות ומן האו"ם. הצד המצרי בה מהווה חלק מתנועת השלום המצרית הכוללת את "אגודת השלום המצרית" ואת "מרכז מחקרי השלום".

 

בנוסף לתקופת חייה הקצרה של התנועה היא ספגה שתי מכות ניצחות. האחת: העדר הנהגה כריזמטית כמו לוטפי אל-ח'ולי שהיה האב המייסד של התנועה והיה בעל יכולת ליצור קשר ולהשפיע אפילו על מקבלי ההחלטות במצרים. לאל-ח'ולי היו ידידים ערבים רבים וקשרים עם כל הקבוצות הפוליטיות במצרים וכאשר הוא הקים את התנועה הוא הקפיד לצרף אליה חברים מן הקבוצות פוליטיות השונות המשתייכות לזרם האסלאמי, לקומוניסטים ולליבראלים. עם מותו של אל-ח'ולי איבדה תנועת השלום המצרית הרבה מהשפעתה בתוך מצרים ומחוצה לה ואת היכולת ליזום. המכה הגדולה [השניה] שספגה לאחרונה התנועה היא האינתיפאדה, מולה היא עמדה משותקת לגמרי.

 

ש. האינתיפאדה [היתה אמורה] לגרום [להגברת] פעילותם של פעילי השלום ולא לקפאונה?

רצ'א הלאל: אני מסכים עמך, אך מה שקרה [למעשה] הוא שהנהגת תנועת השלום המצרית נתקפה בשיתוק מוחלט כבר עם פרוץ האינתיפאדה. הדבר המסוכן ביותר בהקשר זה הוא שהקבוצה נסוגה מתפקידה כתנועת שלום מצרית בעלת תוכנית מצרית ובעלת דרך מחשבה מדינית מצרית והפכה 'ללובי' ישראלי. אינני נגד הרעיון של 'לובי'. הוא קיים בכל העולם, אבל לא זאת היתה המטרה בהקמת תנועת השלום המצרית. התנועה מאמצת עכשיו את הסיסמאות של ממשלת ישראל ואפילו את סיסמאות הליכוד, כאשר היא מתארת את ההפגנות האצילות של הסטודנטים באוניברסיטאות המצריות נגד השימוש המופרז בכוח בעימות עם הילדים הפלסטינים - כמעשה דמגוגי. [התיאור שלהם] אינו שונה מן הרטוריקה של ממשלת ישראל ושל הקנאים הקיצוניים הישראלים. גם פסילתם את החרם [על מוצרים ישראלים ואמריקנים] דומה לעמדת ישראל.

 

ש. האם אתה סבור שלנורמליזציה יש בסיס עממי במדינה כמו מצרים?

רצ'א הלאל: אני סבור שכל העם המצרי בעד שלום. הדבר התגלה במשבר האחרון. כאשר נשמעו קולות שקראו למלחמה התברר כי רוב המצרים לא תומכים ברעיון של מלחמה חדשה. באשר ל'נורמליזציה' - זהו מונח שהשתמשו בו בצורה לקויה בהקשר המצרי. בהיסטוריה האירופית השתמשו במונח זה כדי לבטא חידוש של יחסים טבעיים בין שתי מדינות שהיתה ביניהן מלחמה, כפי שארע בין גרמניה לצרפת. הסכסוך הערבי ישראלי שונה, משום שישראל היא מדינה שהוקמה באזור לא מזמן וכלל לא היו בינה לבין מדינות האזור קשרים טבעיים שיש לחדשם. אם אתה מתכוון במילה 'נורמליזציה' לכך שיווצרו קשרים, הרי שאין זו מטרה בפני עצמה, כפי שהחרם בפני עצמו איננו מטרה. החרם עשוי, בשלב כלשהו, להיות קלף מיקוח לחיזוק האינטרסים של אחד הצדדים וכך גם 'הנורמליזציה' [אך] המטרה בסופו של דבר היא השלום...

 

המטרה הבסיסית בהקמת תנועת השלום המצרית היתה להעביר מסר לחברה הישראלית, למערב ובמיוחד לחברה האמריקנית כי ישנם אנשי רוח מצרים התומכים בשלום וביציבות באזור, אולם לא היה [לנו] הישג גדול בכיוון זה... סיכומו של דבר הוא שתנועת השלום המצרית סובלת כרגע ממשבר קיומי.

 

ש. כיצד אתה מציע לצאת ממשבר זה?

רצ'א הלאל: תנועת השלום המצרית זקוקה כיום לדיון מחדש בתוכנית היסוד שלה  ובמטרות שלמענן קמה. הקבוצה צריכה להשתדל להציג רטוריקה חדשה העולה בקנה אחד עם העובדה שהיא עברה את שלב הייסוד המבני. נחוצה רטוריקת שלום מצרית - ערבית ולא חזרה על רטוריקת השלום הישראלית, אשר מגינה על ההצעות הישראליות ומאשימה את הפלסטינים בעיכוב [השלום], למרות שמדובר בהצעות [ישראליות] מעורפלות שמטרתן להשאיר את הכיבוש על מכונו. כיצד אפשר להגן על השלום ולהסכים לכיבוש בו זמנית? צריך לצאת מנקודת מוצא לפיה תומכי השלום המצריים לא יירתעו מלומר לישראלים: 'אתם כובשים וסוף הכיבוש הוא תחילת השלום'.

 

ש. מה לגבי מחנה השלום בישראל?

רצ'א הלאל: טעות היא לחשוב כי קבוצות השלום הישראליות קמו כדי להגן על הזכויות הערביות והפלסטיניות, כפי שהערבים והפלסטינים מדמיינים בנפשם. קבוצות אלו לא תואמות את הדימויים שלנו בנוגע למהות השלום שאנו מייחלים לו. אלו הן קבוצות פוליטיות שמסכימות על המטרה של הסדר שלום למען בטחון ישראל, אך הן חלוקות בדעתן בנוגע לגבולות המדינה הפלסטינית, לירושלים ולפליטים. רק עצם הדרישה הכללית להסדר שלום בין ישראל לערבים, הסדר שיבטיח את בטחון ישראל מחבר ביניהן." [6]

 

 



[1] אל-חיאת (לונדון), 14.1.2001

[2]  Al-Ahram Weekly, 19-25.10.2000

[3] אל-אהראם, 16.1.2001.

[4] לדברי עבד אל-פתאח עסאכר, כתב לעניינים אסלאמיים ואחד משלושים האישים שייסדו את 'אגודת השלום של קאהיר', פרישתו מן האגודה היתה "זעקה שהופנתה לתומכי השלום סביב הגלובוס", Al-Ahram Weekly, 19-25.10.2000  

[5] בהזדמנות קודמת אמר רצ'א הלאל כי החליט להקפיא את חברותו ב'אגודת השלום של קאהיר' "משום שהגנה על השלום איננה [נעשית] על ידי נוכחות בועידות, בנסיעות לחו"ל ובקבלת פרסים בינלאומיים. הייתי צריך להרחיק עצמי [מן האגודה] עד שהיא [תקיים] פעילות שלום אמיתית". Al-Ahram Weekly, 19-25.10.2000

[6] אל-חיאת (לונדון), 14.1.2001.