מדיניות "לא-כן" הפלסטינית
בעל הטור ביומון "אל-איאם", האני אל-מצרי, דוחה מכל וכל את ההצעות האמריקניות, אך מסביר את יתרונותיה של המדיניות הפלסטינית המעורפלת הנוקטת בגישה של קבלה ודחייה של ההצעות בו זמנית:
"...טבעי שההצעות האמריקניות יתקלו בדחייה נחרצת ושגורלן יהיה כגורל ההצעות האמריקניות - ישראליות שהוצגו בפסגת קמפ דיוויד.
[אולם] ההנהגה הפלסטינית ראתה לנכון שלא לקבל הצעות אלו ו[גם] לא לדחות אותן בצורה נחרצת והיא נקטה עמדה המחברת בין דחייה לבין קבלה באמצעות פנייה אל מדיניות "הלא-כן" המפורסמת, שכבר השתמשו בה בעבר במדיניות הרשמית הפלסטינית כאשר היא ניצבה בפני מבוי סתום חמור. [המדיניות הפלסטינית] מעדיפה [גישה] זו, משום שאין היא רוצה להתנגש ישירות עם הממשל האמריקני והיא נזהרת מלשלם את מחיר כעסו ומלקבל את האחריות לקריסת תהליך השלום, במיוחד משום שהממשל נמצא בימיו האחרונים. כמו כן, ברצונה לבדוק לאיזה מרחק יכולות להגיע הצעות אלה, שהרי שבימים הקרובים יתכן ויהיו תוספות או שינויים, אשר הכרזה על דחייה מוחלטת וברורה שאינה משאירה פתח לדיון ולתגובה, עשויה היתה לחסום בפניהם את הדרך.
מדיניות ה"לא-כן" יש הצדקה גם בניסיון להשיב את הסולידריות הבינלאומית ולענות באופן חלקי לעצות האירופאיות ולעצות של כמה חוגים ערביים רשמיים בדבר הצורך להתייחס בחיוב להצעות האמריקניות, לא להחמיץ את הזדמנות הפז ולעלות על הרכבת לפני שהיא עוזבת את התחנה הפלסטינית. אולם, [מדיניות זו] מאבדת לגמרי את יעילותה והופכת לניגודה אם היא הקדמה או שלב בדרך [לאמירת] 'כן' או שזה מה שמובן ממנה...
מדיניות זו... היא סוג של דחייה דיפלומטית ותמרון שמטרתו להרוויח זמן ולהעבירו עד שיחלפו הימים המעטים שנותרו לממשל קלינטון... [מדיניות] "הלא-כן" הפלסטינית טובה בהרבה [מלומר] 'כן' והיא קרובה אל ה'לא' יותר מאשר אל ה'כן'."[1]
