מגוון תגובות בעולם הערבי לאירועי יום הנכבה ה-63
התגובות בעולם הערבי לתהלוכות לעבר הגבול עם ישראל שהתקיימו ביום הנכבה ה-63 היו מגוונות ונעו בין תמיכה גורפת לפקפוק בתועלת שיש בתהלוכות. בכירים ובעלי טורים בסוריה, ברשות הפלסטינית, בחמאס ובירדן תמכו בתהלוכות וטענו כי המסר העיקרי שלהן הוא שלא יהיה ויתור על זכות השיבה. מנגד, הסתייג מאמר המערכת של היומון המצרי אל-אהראם מן התהלוכות ועורך היומון הסעודי היוצא לאור בלונדון, טארק אל-חומיד, הידוע בביקורתו על המשטר הסורי, טען כי סוריה, באמצעות התהלוכות, מנסה להסיט את תשומת הלב מן הנעשה בתחומה.
להלן לקט מאמרים והתבטאויות בנושא:
אל-אהראם: אירועי הנכבה עלולים להזיק לעניין הפלסטיני
מאמר המערכת של היומון המצרי אל-אהראם הביע התנגדות לצעדות לעבר הגבול עם ישראל ביום הנכבה: "איש אינו יכול לפקפק בזיקתם של המצרים לפלסטין ובאהבתם אליה. לכול ידוע גודל הקורבנות שמצרים הקריבה ומקריבה למען העניין הפלסטיני. עם זאת, אהבה וזיקה אלה אינן מונעות [מאיתנו] מלתהות האם זהו אינטרס של שני הצדדים, מצרים והפלסטינים, לצאת בימים אלו באופן קבוצתי אל הגבול בין מצרים לפלסטין?
אולי יהיו כאלה שיענו: כן, יש בכך את כל האינטרס והתועלת, ולבטח יש להם את הנימוקים לכך. אלא שיש הסבורים כי הפגנות וצעדות כאלה עלולות להזיק לעניין הפלסטיני מכמה סיבות: הן יגרמו למצב בעייתי עם הצד הישראלי, והשאלה היא האם זהו אינטרס לאומי להתגרות עכשיו בישראל ולפתוח חזיתות חדשות? האם זהו הזמן המתאים [לכך]? הכל יודעים שהביטחון בתוך מצרים לא חזר בשלמותו, ושהממשלה משתדלת להבטיח את החיים ברחובות, בערים ובכיכרות באמצעות ארגון מחדש של מנגנון המשטרה. האם זה דבר נבון לפזר את מאמציהם של אנשי הביטחון לאזורים חדשים? האם לא די לנו במצבנו? מה יכולות להשיג הצעדות האלה לעבר הגבול? האם מישהו מדמיין לעצמו למשל כי אנו יכולים להילחם בישראל? האם לא חשבנו על התגובה הישראלית כלפי ההתקהלויות האלה? האם אנו במצרים צריכים להוכיח את האהדה שלנו כלפי אחינו בעזה? האם יש ספק באהדה הזאת? האם [זוהי] הדרך הטובה ביותר כעת, בנסיבות העדינות שהאזור הערבי כולו נמצא בהן, להגן על הפלסטינים? התלהבות, התפרצות רגשית ורצון להצהיר על האהבה דרושים לפעמים, אך השלטת התבונה דרושה תמיד. האם נחשוב קצת?"[1]
הרש"פ: המהפכות שמו קץ לוויתור על זכות השיבה
בכיר במשרד החוץ ברש"פ ובעל טור ביומון הרש"פ אל-חיאת אל-ג'דידה, עדלי צאדק, כתב: "המהפכות במדינות ערב – אלה שניצחו ואלה שעדיין בעיצומן – שמו קץ לבזאר המקח והממכר על זכות השיבה."[2]
בעל טור ביומון הרש"פ אל-איאם, טלאל עוכל, כתב: "הפעילות העממית הפלסטינית והערבית שהתגלתה אתמול הביכה את כל המדינות והכוחות התומכים בישראל, מחזקים אותה ומגוננים עליה. מי שמגנה דיכוי רשמי ערבי כלפי מפגינים הדורשים שינוי ומי שמשגר את מטוסיו בסיסמת ההגנה על אזרחים, צריך להוכיח שהוא אמין ושהוא מכבד את עצמו ואת עמו באמצעות עמידה בכוח מול הדיכוי הישראלי. המסר הברור שאפשר להפיק ממה שארע אתמול ביום הנכבה, המופנה לכל קצוות תבל, הוא שהפלסטיני לא יוותר על זכותו לשיבה ולפיצויים ושלא ייתכן שלום ללא ערבות לזכות הזאת."[3]
בכיר בחמאס: התחלה של אינתיפאדה שלישית
סגן יו"ר המועצה המחוקקת הפלסטינית מטעם החמאס, אחמד בחר, מסר בגילוי דעת כי הפעילות העממית הפלסטינית בשטחים הפלסטיניים ומחוצה להם מבשרת על אינתיפאדה שלישית שתהפוך את השולחן מול פני ישראל ותשרטט מחדש את מפת המאבק על יסודות לאומיים ראויים. לדבריו, העימותים בין צה"ל לבין המפגינים מציינים תקופה חדשה של תקווה והתבשרות על הסתלקותו הקרובה של הכיבוש המבוסס על דיכוי, עושק וטרור ומלמדים על שבריריותה של ישות הכיבוש וחולשתה מול הרצון הפלסטיני.[4]
עורך אל-שרק אל-אוסט: לסוריה אינטרס בליבוי אירועי יום הנכבה
עורך היומון אל-שרק אל-אוסט, טארק אל-חומיד, כתב במאמרו, כי לסוריה היה אינטרס בליבוי אירועי יום הנכבה וכי היא מוכנה להקריב את אחרון הפלסטינים למען צרכיה, קרי, הסטת תשומת הלב מהמתרחש אצלה: "משמעות הפעולות בגולן ובדרום לבנון, לראשונה, לרגל ציון יום הנכבה ה-63, היא כי איש העסקים הסורי, ראמי מח'לוף, התכוון [ברצינות] כשאמר שיציבותה של ישראל [מושפעת] מיציבותה של סוריה[5]...
דמשק מוכנה להקריב את אחרון הפלסטינים למען מטרותיה מבלי [שתיאלץ] לירות כדור אחד, גם לא באוויר. אנו עדים היום לניסיון המביש [של סוריה] לנצל את ציון יום הנכבה ולהסתער על גבול ישראל-סוריה דרך הגולן הכבוש ודרום לבנון. המשמעות היא כי דמשק החליטה להסיט את תשומת הלב העולמית מהדיכוי הברברי של המחאות השקטות בשטחה...
מתסכל שהמאבקים פורצים לא במטרה לשחרר [שטחים] אלא כדי להאריך את חיי המשטר הסורי. הדבר מהווה הוכחה מבישה למידת הניצול של העניין הפלסטיני ומהווה סימן מובהק לכך שסוריה אינה מסוגלת, לפחות נכון לעכשיו, להפעיל את טילי החמאס בעזה. גם חזבאללה לא ירה... המשמעות היא כי חמאס לא תולה יהבה היום במשטר הסורי וכי חזבאללה יודע היטב כי אינו זוכה לסולידאריות בעולם הערבי."[6]
עורך יומון סורי: שהאדה או שיבה
עורך היומון הסורי תשרין, מוניר אל-ואדי, כתב: "האם האו"ם יודע שהאזור בגולן המפריד בין החלק הכבוש לבין האדמות המשוחררות הוא אזור מפורז ושאסורה בו נוכחותם של כוחות צבאיים כלשהם? כיצד '[כוחות] שמירת השלום' של האו"ם מאפשרים לכוחות האויב הציוני לירות כדורים חיים על אזרחים בלתי חמושים...? האם [כוחות האו"ם] נמצאים [שם] רק כדי להגן על כוחות כיבוש?
הפלסטינים הדבקים בזכותם לשוב... היו נתונים לירי של כדורים, תחמושת חיה ורימוני גז מצד חיילי הכיבוש. בעקבות זאת, עשרות אזרחים מסרו את נפשם או נפצעו, רובם פציעות קטלניות, רק משום שהתקרבו אל מג'דל שמס ואל שאר האדמות הכבושות בפלסטין ובדרום לבנון. הטרור הישראלי הזה התרחש מול עיני העולם וכוחות האו"ם, ואיש לא נקף אצבע, משום שהאזרחים האלה אינם כלולים בזכויות האדם לפי תפיסת האו"ם! ה-15 במאי 2011 הוא תאריך חדש בסכסוך הערבי-ישראלי. היום הזה יירשם כתחילתו של מסע השיבה של הפליטים הפלסטינים לכפריהם ובתיהם שמהם הוגלו בכפייה לאחר הנכבה של 1948. במשך 63 שנה לא הצליחו המאמצים וההחלטות של האו"ם, הגופים והארגונים הבינלאומיים להשיב את הפליטים והמגורשים אל עריהם וכפריהם, אלא להיפך – במשך העשורים האלה גירשו כוחות הכיבוש הציוני עוד אזרחים ערבים פלסטינים אל מחוץ לאדמות הכבושות או אל מקומות אחרים בתוך האזורים הכבושים. בשל הכישלון הבינלאומי הנורא לבצע את ההחלטות האלה, העם יוצא היום כדי לקבוע את גורלו בעצמו ולהשיב את זכותו בחזה [חשוף]. או השהאדה או השיבה. לא ניתן לחכות עשורים נוספים [עד להשגת] זכות שנגזלה...
הדרך אל פלסטין הפכה לקלה יותר עם שיבת רוח ההתנגדות אל הברק [הראשוני] שלה בקרב האזרחים הערבים... מסע השיבה החל, ואין חזרה מדרך השחרור (העממי), דרך ההתנגדות הלאומית, עד להשבת כל האדמות הערביות הכבושות ושיבת הזכויות החוקיות של העם הערבי."[7]
בעל טור ביומון ירדני: ישראל נרשמת בספר המתים
בעיתונות הירדנית הממסדית אף מאמר מערכת לא הביע תמיכה בפעולות יום הנכבה, אולם במקביל התפרסמו מאמרי דעה התומכים בפעולות אלה. מאמר המערכת של היומון הירדני אל-דוסתור נמנע מלהתייחס ליוזמת המחאה העממית בירדן להתקרב לגבול עם ישראל ובחר להדגיש באופן כללי את חשיבות הדבקות בזכות השיבה: "המלך עבדאללה השני הדגיש לא פעם את זכות השיבה של הפליטים, כשהוא מדגיש בבירור כי לא יהיה פתרון צודק [לעניין הפלסטיני] ללא שיבת הפליטים למולדתם בהתאם להחלטה 194, [וללא] קביעת ירושלים כבירתה של מדינת פלסטין ונסיגת כוחות הכיבוש הציוניים מכל האדמות הערביות הכבושות...
העובדות הוכיחו כי הדרך היחידה להגיב על התוקפנות הציונית המתמשכת ואשר באה לידי ביטוי בדחיית ההחלטות הבינלאומיות, היא לדבוק בזכות השיבה של הפליטים לבתיהם... ולא לנהל מקח וממכר על זכות מקודשת זו, שהעצרת הכללית של האו"ם חזרה והדגישה אותה למעלה מעשר פעמים בישיבותיה מאז 1948, דבר המדגיש את רצונה של הקהילה הבינלאומית שזכות השיבה תמומש ויבוא הקץ לסבל של הפליטים הפלסטינים שמספרם היום הוא למעלה משישה מיליונים והם חיים במחנות הפליטים האומללים."[8]
בעל טור ביומון הירדני אל-דוסתור, חלמי אל-אסמר, כתב: "חייתי 53 ימי נכבה ובפעם הראשונה אני חש שלנכבה שלנו השנה יש ניחוח של ניצחון מאוחר וחלום שהסתירו אותו החולמים על השיבה במשך 63 שנים. יום הנכבה השנה הוא מולד חדש של האינתיפאדה השלישית שנולדה בכיכרות השחרור במדינות ערב והיא מהדהדת ביפו ובירושלים. אין זה מקרה שהשהיד הראשון שלה שנקבר בעיר העתיקה נושא את השם מילאד עיאש.[9] זה מולד חדש של חיים חדשים המתעטף בניצחונות עממיים, חגיגות של ניפוץ פסלים, השלכת הבוגדים מאחורי הסורגים והבאת המתועבים וגנבי כספי העם למשפט.
בוקר הנכבה השנה שונה מכל הבקרים ב-63 השנים [האחרונות]. בוקר זה רושם את השם 'ישראל' בספר המתים וכותב את השם פלסטין השלמה מן הנהר עד הים בספר הלידות (במזמורים העממיים הפלסטיניים אומרים בחתונות: 'מחקנו את שם החתן מרשימת הרווקים'). שחרור פלסטין איננו עוד חלום לאחר הולדת כיכרות השחרור במדינות ערב...
בוקר הנכבה השנה הוא יום מותה. הגיעה העת לעטפה בתכריכים ולקבור אותה... העם [הפלסטיני] שיוצר את המהפכה ואת החופש שלו מסוגל לקבור את הנכבה שלו ולהפוך אותה ליום השיבה שלו."[10]
עורך אל-קדס אל-ערבי: אש המהפכה הערבית אוחזת בבגד הישראלי
בירדן, ברש"פ ובסוריה נטען כי יום הנכבה השנה קידם את הפלסטינים אל זכות השיבה. עורך היומון הלונדוני אל-קדס אל-ערבי, עבד אל-בארי עטואן, כתב: "התהלוכות העממיות האלה הן הגדולות ביותר מאז כיבוש פלסטין, כל פלסטין. [התהלוכות] מצפון, דרום, מזרח ומערב הן ההגשמה האמיתית של זכות השיבה... לא ראיתי [בעבר] את הישראלים כה מפוחדים ומבועתים כפי שהיו אתמול... זאת משום שהאנשים שזרמו אל הגבול היו אנשים שוחרי שלום שנשאו את דגלי פלסטין היקרה והתחרו ביניהם על [השגת] השהאדה, [קרי] מי יהיה הראשון שימסור נפשו למען האדמה הזו החושקת בתושביה ובבניה, הצמאה לדמם הקדוש.
אולי [הייתה זו] חזרה כללית או אימון לקראת הבאות. מה יעשו החיילים הישראלים, אם עשרות מיליוני ערבים ומוסלמים יצבאו על גבולות פלסטין ההיסטורית? האם הם יפתחו באש ויהרגו את כולם? האם הם ישליכו פצצות אטום?
המהפכות העממיות הערביות אשר הפילו את המשטרים המושחתים המדכאים... הן הקדמה למהפכה הגדולה מכולן שתביא לסיום העושק, תשחרר את המקומות הקדושים ותשים קץ להתנשאות הישראלית לגווניה... האש של המהפכה הערבית המבורכת החלה לאחוז בבגד הישראלי והיא משיבה את התמקדות המבטים אל מקור הליקויים, הטרור ואי-היציבות לא רק באזור, אלא בעולם כולו. כל עוד העושק מצד ישראל יימשך, אזי היא לא תדע יציבות מהי וכך גם כל העולם המערבי התומך בה, המגן על פשעיה והמצדיק את פשעיה ומלחמותיה...
אני אומר בלב מלא גאווה: תודה לשהידים ממארון אל-ראס, לשהידים מרמת הגולן, לשהידים מהגדה המערבית ומעזה, תודה לכל השהידים של המהפכות הערביות ללא יוצא דופן על שהוסיפו לחיינו טעם המלווה בניחוח של כבוד, עוצמה ואופטימיות [לקראת] הניצחון הקרוב."[11]
[1] אל-אהראם (מצרים), 14.5.2011
[2] אל-חיאת אל-ג'דידה (רש"פ), 16.5.2011
[3] אל-איאם (רש"פ), 16.5.2011
[4] וwww.palestine-info.info, 15.5.2011
[5] בראיון לניו יורק טיימס ב-10.5.2011
[6] אל-שרק אל-אוסט (לונדון), 16.5.2011
[7] תשרין (סוריה), 16.5.2011
[8] אל-דוסתור (ירדן), 15.5.2011
[9] משמעות השם מילאד בערבית – מולד; משמעות השם עיאש – חי חיים ארוכים.
[10] אל-דוסתור (ירדן) 16.5.2011
[11] אל-קדס אל-ערבי (לונדון), 16.5.2011