תגובות פלסטיניות ראשונות להקדמת הבחירות בישראל

הקדמה:

ערב הבחירות הכלליות הקודמות בישראל, היו דוברי ה'חמאס' כמעט היחידים שטענו כי נתניהו עדיף על פני ברק כראש ממשלת ישראל. לדברי ראשי ה'חמאס' באותם ימים, לא היה הבדל, עבור הערבים, בין מדיניות הליכוד למדיניות העבודה, אך מוטב שנתניהו ייבחר, משום שברק עלול לזכות לתמיכה בינלאומית רחבה.[1]

במחנה אש"ף היו רק מעטים שנקטו עמדה זו.[2] הבולט שבהם היה אליאס אל-זנאנירי, עיתונאי בכיר ביומון אל-איאם. כעשרה ימים לפני הבחירות כתב אל-זנאנירי במאמר שכותרתו "ביבי טוב לערבים" כי "ההיסטוריה עוד תרשום כי ראש הממשלה הישראלי הטוב ביותר בשרות העניין הפלסטיני מבחינה בינלאומית היה נתניהו". לראיה הביא אל-זנאנירי את התמיכה הבינלאומית בפלסטינים בימי נתניהו ואת ההתקרבות הרבה בין אש"ף לארה"ב וסיכם באומרו, "בעקבות הבחירות הקודמות [1996] העניק נתניהו [לפלסטינים] שרות מבורך - שרות שלא היה צפוי בחלומות המתוקים ביותר."[3]

עמדה זו, שהיתה ערב הבחירות הקודמות עמדתם של בודדים, הפכה עתה לנחלתם של רבים בקרב הפלסטינים.

התגובות הפלסטיניות לבחירות בישראל:

ככלל, חשים אנשי אש"ף והרש"פ קורת רוח מנפילת ממשלת ברק. מזכ"ל הקבינט הפלסטיני, אחמד עבד אל-רחמן, קבע במפורש ש"נפילתו של ברק היא אחד ההישגים הבולטים של האינתיפאדה."[4] ראש המועצה הלאומית הפלסטינית, סלים זענון, קבע כי הניסיון של העם הפלסטיני עם ממשלת ברק גרוע יותר מאשר עם זו של נתניהו והוסיף: "אין זה מעניין מי שולט בישראל, משום שהעם הפלסטיני אינו יכול לבחור בין רע לגרוע יותר".[5]

נראה, כי הפרשנים הפלסטינים הגיעו לכלל תמימות דעים שממשלה בראשות ברק איננה עדיפה על ממשלה בראשות נתניהו, ואפילו להפך. הפרשן, בלאל אל-חסן, הזהיר מפני חזרה על "השגיאה" של 1996. "כעת", הוא כתב, "יעלו הקולות האמריקאים והמערביים שיאמרו לנו שעל הפלסטינים לוותר כדי לאפשר לברק להצליח בבחירות, משום שהאלטרנטיבה היא אריאל שרון, שיכה באינתיפאדה באלימות רבה יותר וייסוג מהתוכנית הפוליטית שהציג ברק לפתרון הקבע.

התרמית הזו כבר שווקה יותר מפעם אחת לפלסטינים, והם נענו לה וסייעו לברק להצליח מול נתניהו. התוצאה הייתה גרועה יותר מימיו של נתניהו... סבורני, שהפלסטינים למדו את הלקח. אסור להם ליפול לתרמית זו פעם נוספת..."[6]

ממאמרו של מנכ"ל משרד ההסברה הפלסטיני, חסן אל-כאשף, עולה שאש"ף אכן "למד את הלקח". "ציפינו לשמעון פרס ב1996-", הוא כתב, "הצד הפלסטיני לא חסך במאמצים ותמך בפרס בכל מאודו, אלא שזה בחר להתחרות בליכוד, חבש את קסדתו וביצע את פשע  קאנא [בלבנון]. לאחר מכן התקיימו הבחירות בהן ניצח ברק את נתניהו, אבל ברק לא התקדם אפילו צעד אחד בדרך לשלום. אדרבה, הוא התקדם כמה צעדים בדרך להרס השלום...

אני שומע את אלו הטוענים ששרון או נתניהו אינם עדיפים, ואפילו גרועים יותר ושברק עודנו עדיף... [אלא ש]אני טוען כי עלינו לבחור בין שלום שיתקבל בהתאם לרצונה של ישראל לבין שלום שייכפה על ישראל. שבע השנים האחרונות היו שנות מבחן לסוג השלום המתקבל בהתאם לרצונה של ישראל... כעת עלינו לפנות באופן סופי ומכריע למועבי"ט..."

אל-כאשף התריע, כי אם הפלסטינים יימנעו מלקבל את עצתו וימתינו לחזרתו של ברק, הם יקבלו אותו "ללא כל המשברים [הפרלמנטרים], אך עם כל קוויו האדומים".[7]

גם הפרשן האני אל-מצרי, איש משרד ההסברה הפלסטיני, קבע כי ברק אינו עדיף על נתניהו. "שוב התחלנו לשמוע את המנגינה הנושנה לפיה יש להעדיף את ברק בתור הפחות גרוע מבין השניים... ושהאלטרנטיבה, בין אם המדובר בנתניהו או בשרון, משמעותה הטבעת תהליך השלום בביצה מסריחה לשנים רבות... אלא שההנהגה הפלסטינית איננה כה מטומטמת שהיא תשקיע במנהיג מפסידן וחלש." לדברי אל-מצרי, "מי שסבור שניתן לגשר על הפער בין הקווים האדומים הישראלים לעקרונות הפלסטיניים המוצקים משלה את עצמו", ולכן הפלסטינים צריכים להתנתק מהמו"מ הישיר עם ישראל ולפנות לערוץ הבינלאומי.[8]

הפרשן, אשרף אל-עג'רמי, הצטרף אף הוא למתנגדי ברק וקבע כי אם ברק ייפול, "הדבר יביא תועלת לפלסטינים, משום שממשלה ימנית לא תהיה בהכרח גרועה יותר".

אל-עג'רמי הסביר ש"אם הימין יזכה בבחירות, הוא לא יוכל לסגת ממילא מהרעיונות שהועלו בקמפ-דיוויד, ומצד שני הוא לא יוכל להיות גרוע יותר מהבחינה הצבאית. בנוסף, האופוזיציה השמאלנית תארוב לו ותדחוף אותו להתקרב אל הפלסטינים." לסיכום, קבע אל-עג'רמי, ש"גם אם כל זה לא יקרה, לפחות נפטרנו מראש ממשלה רע ונמתין להזדמנויות חדשות שייכפו על ידי המאבק שלנו בעתיד."[9]

הפרשן, ממדוח נופל, הציג עמדה דומה. "...נתניהו, הימני הקיצוני, לא יכול היה לבצע את הפשעים האלה אילו הוא היה שורד בשלטון ומפלגת העבודה היתה נותרת באופוזיציה", הוא כתב. "סביר להניח שמועמד הימין, אם ינצח בבחירות הבאות, לא יחזור על מעשיו של ברק." נופל מתייחס גם להצעתו של ברק להעביר לידי הפלסטינים 10% משטחי הגדמ"ע ולהכיר במדינה פלסטינית בתמורה לדחיית סוגיות ירושלים והפליטים ומכריז: "הפלסטינים לא שוכחים שנתניהו הסכים בפסגת ויי ריוור, וללא כל אינתיפאדה, לסגת מ13%-, והוא אף ביצע את הפעימה הראשונה של נסיגה זו."[10]

הפרשן, טלאל עוכל, התמקד בקביעה כי "הישראלים טרם הגיעו לדרגת בשלות שתאפשר תנאי שלום שיהיו מקובלים על הפלסטינים." עוכל חולק שבחים לחה"כ עזמי בשארה "שהיה מפוכח מכל אשליה שהיא בנוגע לברק, כאשר הכריז שהוא יצביע בעד כל הצעה שתביא לנפילתם של ברק וממשלתו, ללא כל קשר למי שיבוא במקומו."

עוכל הוסיף כי הרש"פ צריכה לפעול כפי שנהג בשארה. "האם לא אמר הנשיא ערפאת לפני כחודש: 'שברק ילך לעזאזל'?", הוא שאל והוסיף מיד שהתבטאות זו של ערפאת היא "מדיניות שיש לדבוק בה. משמעותה היא שאנו קוראים נכוחה את מידת בשלותם של התנאים לחתימת הסכם היסטורי. לכן עלינו לעשות כל דבר העשוי להדק את החבל על צווארם של ברק וממשלתו - ואחרינו המבול..."[11]

עורך "אל-חיאת אל-ג'דידה", חאפט' אל-ברע'ות'י, התריע מפני פוליטיקאים ופרשנים ממדינות ערב המזהירים מהאפשרות ששרון או נתניהו יחליפו את ברק: "אינני מבין מדוע אנו חוששים משרון או מנתניהו. הגורם הפלסטיני מילא תפקיד חשוב בהחלשתו של שופך הדמים שרון, בהפלתו של הרמאי נתניהו, ובערעור מעמדו של הקצב ברק." לדבריו, הניסיונות להפחיד את הפלסטינים מפני מי שיחליף את ברק "חסרי תועלת, משום שעמנו ממילא לא יוותר והוא [ימשיך] את האינתיפאדה..."[12]