העמדה הפלסטינית ביחס להצעות קלינטון (א)
יועצו של ערפאת ועורך היומון הפלסטיני "אל-איאם", אכרם הניה, אשר גם השתתף בועידת קמפ-דייוויד, פרסם מאמר מערכת תחת הכותרת "מזון מהיר אמריקאי", שבו הוא דוחה, למעשה, את הצעות קלינטון[1]. להלן תרגום המאמר במלואו:
"קווי הטלפון במטה הנשיאות [הפלסטינית] צפויים בימים הקרובים להיות נתונים ללחץ מסיבי. יש לצפות לעשרות שיחות טלפון מבירות רבות בעולם. למרות שהחגים, האסלאמי והנוצרי, חלו השנה בו זמנית, הכריז הבית הלבן על כוננות חירום והעביר מסר לעשרות בירות ביבשות השונות שעליהן ליצור מיד מגע [עם הרש"פ].
את תוכן המסר ניתן לסכם במשפט אחד: הושגה התקדמות רבה באופן המאפשר הזדמנות היסטורית להגיע להסכם על הסדר סופי בין הצדדים הפלסטיני והישראלי. היוזמה הנדרשת [ממנהיגי העולם] ניתנת לסיכום במשפט אחד גם כן: התקשרו להנהגה הפלסטינית כדי לשכנעה להסכים לרעיונות המוצעים.
היקף הפעילות התקשורתית והדיפלומטית האמריקאית-ישראלית בשבועיים האחרונים ואופייה כמעט שהצליחו ליצור רושם שקיימת הזדמנות אמיתית (שההמתנה לה נמשכה מאה שנים) לגיבוש הסדר שלום צודק ובר קיימא לסכסוך. על פי רושם זה, סוגיות המו"מ הבשילו לגמרי ונשארו רק כמה ריטושים שיש להשלימם לקראת טקס החתימה שצריך להתקיים לפני שירד המסך בעשרים בינואר 2001, על הקדנציה של הנשיא האמריקאי, ביל קלינטון.
אנו יודעים היטב שבשבועיים הקרובים אנו עתידים לשמוע את התקליט השרוט שיחזור שוב ושוב על הביטויים "אל תפספסו את הרכבת"; "נצלו את ההזמנות לפני ה20.1- ולפני ה6.2-" (מועד הבחירות לראשות ממשלת ישראל).
לפיכך, נחוץ אולי להדגיש מההתחלה את שלוש הנקודות הבאות:
1. קיים רצון פלסטיני להגיע להסכם שלום שייתן מענה לזכויות הפלסטיניות - לא מחר, אלא היום. ההנהגה הפלסטינית מבינה היטב את ההיבטים השונים של מועדי הבחירות הקונסטיטוציוניים הן בארה"ב והן בישראל. לפיכך, אסור לאבד כל הזדמנות רצינית או להימנע מלבחון כל זיק של תקווה.
אלא חשוב להדגיש בנקודה זו שההחלטה הפלסטינית מודרכת אך ורק על פי המצפן של האינטרסים הלאומיים העליונים של העם הפלסטיני והוא זה שקובע את לוח הזמנים הפלסטיני לפני כל דבר אחר.
2. ההכרזות הפלסטיניות החוזרות ונשנות בדבר הצורך להתאים כל הסכם אפשרי להחלטות הלגיטימיות הבינלאומית הוא עניין מהותי ויסודי ולא מוצר צריכה תקשורתי. לפיכך, אין זה מקובל שהחלטות הלגיטימיות הבינלאומית, המהוות את מקור הסמכות של תהליך השלום, יהפכו לסיסמאות ולפרקי מבוא להסכמים שבסעיפיהם ובפרטי הנספחים שלהם, נשללת מטרתן ומהותן [של החלטות הלגיטימיות הבינ"ל], מעוות הטקסט שלהן, ונגזלת רוחן.
3. מה שנדרש מבחינת הפלסטינים הוא להגיע להסכם סופי שתהיה לו באמת "תכונת הסופיות". כלומר, ניתן לחתום רק על הסכם שיקבע כל דבר בפרטי פרטים [ויכלול] מפות מלאות; במלים אחרות, הסכם שלא יצריך עשרות הסכמים עתידיים נוספים כדי לממשו, ושלא יסתתרו בין קפליו פרצות או מוקשים.
הניסיון המר של מפחי הנפש בשבע השנים האחרונות של תהליך המו"מ מחייב שכל הסכם סופי יהיה, אכן, סופי.
על רקע שלושה קריטריונים אלה, [ראוי לשאול] האם ברעיונות שהקריא הנשיא קלינטון - שבימים אלה אורז את מזוודותיו - באוזני שתי המשלחות בשבת האחרונה ב-Oval Office, ניתן למצוא בלב שקט פתחים חדשים לפתרון?
האם הרעש התקשורתי והבהילות הדיפלומטית משקפים באמת הזדמנות טובה? או שמא קשור הדבר ברצונו של נשיא דמוקרטי להגיע להישג שיצורף למורשתו, המאוימת כעת על ידי נשיא רפובליקני ועל ידי אותות ראשוניים של האטה [במשק האמריקאי] שעלול לפגוע במקור גאוותו: תקופת השגשוג הכלכלי האמריקאי הטובה ביותר מאז מלחמת העולם השניה?
האם מדובר בשיווקו של הסכם היסטורי לעמים המשתוקקים לשלום ולהצלה מהמלחמות ומההרס, או מדובר בהתגייסות לקמפיין למען בחירתו המחודשת של אהוד ברק לראשות ממשלת ישראל?
ניתוח אובייקטיבי של הרעיונות האמריקאים נתקל מייד בכמה עובדות בולטות:
1. הרעיונות האלה מתעלמים מהלקח החשוב ביותר הן של פסגת קמפ-דיוויד והן של האינתיפאדה, משום שהם כוללים הכרה בריבונות הישראלית על מה שמצוי מתחת לאל-חרם אל-שריף. בכך הם מלבים את האש ומאיימים בעידוד מלחמות בעלות אופי דתי. כל זאת למרות שכל משקיף צריך היה להבין בעקבות אירועי החודשים האחרונים מהי משמעותם של אל-אקצא וירושלים לערבים, למוסלמים ולנוצרים גם יחד.
2. רעיונות קלינטון סותרים את החלטות הלגיטימיות הבינלאומית בכמה נקודות. הם מפרים את החלטות 242 ו338- בכך שהם מעניקים לגיטימיות להתנחלויות הישראליות ובכך הם מאשרים את סיפוחן של אדמות פלסטיניות לישראל מבלי שיציגו תמורה שווה בערכה ובגודלה מתוך האדמות שבישראל. כמו כן הם מציעים אמצעים לפתרון בעיית הפליטים - לב הבעיה הפלסטינית - באופן המבטל את נוסח החלטה 194 בדבר שיבתם לבתיהם, תוך שהם מציעים כפיצוי אופציות של אזרוח, שיבה למדינה הפלסטינית, הגירה למדינות אחרות, או תשלום פיצויים.
3. הרעיונות האמריקאים מהווים בכללותם יותר מאשר הצהרת עקרונות ופחות מהסכם מסגרת לחוזה סופי. הם משולים לגלימה רחבה המעלה יותר שאלות מאשר נותנת תשובות. הם כוללים רעיונות ועקרונות כלליים שיצריכו עשרות הסכמים נוספים כדי ליישמם. אם נזכור שהמו"מ על נושא רחוב השוהדאא בחברון נמשך עשרה חודשים (ולא בוצע עד היום), נוכל לדמיין כמה חודשים או שנים ייקח להסכים על המפות המתחייבות מהרעיונות של קלינטון, בכל הנוגע למקומות השוכנים בין שכונות ערביות לשכונות יהודיות בירושלים ובאזורים שבין ההתנחלויות המועמדות להישאר [בריבונות ישראל] לבין הערים והכפרים הסמוכים.
4. בשעה שרעיונות אלה כוללים באופן ברור והחלטי את כל מה שהוא חיוני ומכריע עבור ישראל - נעדרים מהם כל הדברים החיוניים לצד הפלסטיני. בשעה שהרעיונות האמריקאים תובעים להוציא את הקלף היקר של "סיום הסכסוך" מהיד הפלסטינית, הם אינם נותנים תשובות סופיות בנוגע לגבולות הקבע של אדמות המדינה הפלסטינית, משום ששאלה זו מועמדת לדיון במו"מ על שרטוט המפות. כלומר, ישראל זוכה ב"סופי" בכל הנוגע לפתרונות, ואילו הצד הפלסטיני צריך להסתפק ב"זמני", ב"דחוי", וב"יהיה נתון למו"מ נוסף", לאחר שיוותר על כל קלפיו היקרים ולאחר שיטביע על ההסכם את חותמת הזהב שלו.
בנוסף, אם מנסים לחשוף מהי הפילוסופיה העומדת מאחורי הרעיונות האלה, מגלים בקלות שהממשל האמריקאי עודנו נאמן, כהרגלו, לסדר העדיפויות ולתביעות הישראליות לפני כל דבר אחר. במקביל, הוא מתעלם מסדר העדיפויות הפלסטיני. יתרה מכך, הסעיפים הביטחוניים שנכללו ברעיונות האלה סותרים את ריבונותה של המדינה הפלסטינית ופוגעים בקשריה עם הסביבה הערבית. כמו כן, קיים ניסיון נאיבי להתכחש למרכזיותה של בעיית הפליטים המהווה את הביטוי הבולט ביותר של הנכבה ושל הבעיה הפלסטינית.
כמו כן מתברר כי נפקד מקומם של הלקחים החיוניים מן האינתיפאדה, בעיקר בכל הנוגע
לכך שהמשך קיומן של ההתנחלויות מהווה סכנה ממשית לשלום.
הנשיא האמריקאי הנבחר, ג'ורג' בוש, הזהיר בתעמולת הבחירות שלו, ובצדק, מפני הכפפת תהליך השלום במזה"ת ללוח זמנים פנים-אמריקאי. לכן, צוות השלום האמריקאי היה צריך ללמוד את הלקח של השנים האחרונות ולתת לנשיא ארה"ב המלצות המסוגלות לענות לצורכי השלום הצודק והתואמות את מקור הסמכות שהציעה וושינגטון [עצמה] עבור תהליך השלום. אלא שנראה ש"הירייה האחרונה" של הצוות הזה, בדומה לקודמותיה, איננה מסוגלת לפגוע במטרה המקווה וזאת מסיבות מבניות [הקשורות לצוות השלום האמריקאי].
הבעיה הפלסטינית גדולה מכדי שניתן יהיה "לבשל" לה פתרון תוך ימים ספורים מבלי לקחת בחשבון את מה שדרוש כדי להביא להצלחתו ולעמידותו של הפתרון. הפתרון [שמציע קלינטון] הוא בסגנון המזון המהיר האמריקאי, שלמרות עטיפתו המגרה, הוא איננו "מזון בריא" ו"אינו ניתן לעיכול" במזרח התיכון.
