אינטלקטואל מצרי בזכות תהליך השלום עם ישראל
מאז התחדשות האלימות הישראלית-פלסטינית, התמעטו הקולות בזכות המו"מ עם ישראל בקרב תנועת השלום המצרית. על רקע ההתבטאויות האנטי-ישראליות שהלכו והחריפו בתקשורת המצרית, בולטים מאמריו והופעותיו בטלוויזיה של איש תנועת השלום המצרית, אמין אל-מהדי, שדבק בעמדותיו בזכות המו"מ עם ישראל. להלן קטעים מאמרו של אל-מהדי ביומון הלונדוני "אל-חיאת"[1]:
"...ערפאת נזקק לחיפוי ערבי [כדי להסכים להצעות שהועלו בקמפ-דיוויד]. אלא שחיפוי זה בושש לבוא... וערפאת חזר לדבר על מלחמת עצמאות, כמי שיורה לעצמו ברגל.
הייתה זו האחרונה שבהזדמנויות השלום המוחמצות לאורך [ההיסטוריה] של הבעיה הפלסטינית... על רקע זה פרצו גם הפגנות ברחבי העולם הערבי. מהרגע הראשון היה ברור שהפגנות אלה לא הכעיסו את הממשלות הערביות... בכמה מדינות ערביות אפילו לא נפתחה חקירה של מפגינים שהרסו ושרפו רכוש ציבורי ופצעו קשה עשרות אנשי ביטחון.
באווירה זו, צצו ועלו סיסמאות פונדמנטליסטיות, ואילו הצדק, הומאניות וזכויות האדם נשכחו. נשיא מדינה ערבית [עראק] ביקש שתינתן לו קרקע סמוכה לישראל כדי שיוכל לפקד ממנה על המלחמה לשחרור פלסטין; נשיא מדינה אחרת [סוריה] ביקש לבטל את כל ההסכמים עם ישראל; נשיא מדינה שלישית [תימן] דרש לפתוח בג'יהאד לשחרור ירושלים והאדמות הפלסטיניות מהנהר ועד לים... יו"ר מפלגה מסוימת במצרים הצהיר שצריך "להשליך את ישראל לים" - התבטאות ששונתה על ידי העיתונות המצרית ל"להשליך את הציונות לים"; אחד מראשי ה'פתח' אף קבע: "יש לייצא את האינתיפאדה לכל רחבי העולם הערבי כדי להפיל את השליטים הבוגדים, כך שניתן יהיה לשחרר את פלסטין." אכן ערבים הם.
כך, במחזוריות שלא תיאמן, שבים הערבים ומייצרים את אותו רגע היסטורי במשך חמישים שנה, ללא לאות וללא תקווה. הפעם הראשונה הייתה ב14- במאי, 1948... כאשר דחו את החלטת החלוקה 181, שהובילה למחרת לכניסה למלחמה וההמשך ידוע. הפעם השניה הייתה ב4- ביוני, 1967, כאשר מפרץ עקבה נחסם לשיט [ישראלי]… מהלך שהסתיים במלחמת 1967 וההמשך ידוע גם כן. הפעם השלישית הייתה בפעולות ההתאבדות בישראל במאי 1996, שלאחריהן הגיע נתניהו לשלטון... בעקבות כל אחד מאותם רגעים היסטוריים, הגיע גם תורה של הבכיינות הערבית..."
אל-מהדי יוצא נגד הטענה שהמאבק של היום כמוהו כאינתיפאדה של 1987. הוא מצביע על ההבדלים הבאים בין "האינתיפאדה" של 1987 ל"מלחמה" של שנת 2000:
1. האינתיפאדה של 1987 סייעה לפלג את הציבור הישראלי לכוחות שלום ולכוחות מלחמה...; המלחמה של 2000, לעומת זאת, מביאה לאיחוד החברה הישראלית.
2. האינתיפאדה של 1987 התמקדה בזכות האזרחות, בצדק ובהומאניות; לעומת זאת, מרבית סיסמאותיה של מלחמת 2000 הן דתיות ומעורפלות.
3. האינתיפאדה של 1987 עוררה תמיכה בינלאומית גורפת... בשעה שהמלחמה של 2000 מתנהלת במעין בידוד [בינלאומי]...
4. באינתיפאדה של 1987, נתפסה ישראל כאשמה היחידה והפלסטינים נתפשו כקורבן היחיד; בתמונה התקשורתית של המלחמה הנוכחית, לעומת זאת, שני הצדדים מוצגים כנושאים באשמה, גם אם במידה בלתי שווה.
5. האינתיפאדה של 1987 פרצה על רקע הכיבוש... בעוד שהמלחמה של 2000 פרצה משטחים הנתונים לשלטון הרש"פ, לאחר כמה הסכמי שלום, ובשעה שמתנהל מו"מ על הסדר כמעט סופי.
6. כתוצאה מהאינתיפאדה של 1987 נכנס אש"ף לאדמות הכבושות; לעומת זאת, כתוצאה מהמלחמה של 2000 חלה התשה משמעותית של הישות הפלסטינית, נהרסו התשתית, מוסדות הרש"פ וסמליה, ונוצר אף איום על קיומו של ערפאת. המלחמה פתחה צוהר להתפוררות החברה והשלטון הפלסטיניים, לגורמים מקומיים, שבטיים, ופונדמנטליסטיים.
7. האינתיפאדה של 1987 הייתה מאבק עממי אזרחי בכל משמעות המילה. הפעילות הצבאית הייתה מצומצמת ביותר...; לעומת זאת, במלחמה הנוכחית נטלו חלק רחב מוסדות סדירים חמושים כמו המשטרה, הבטמ"ס, מנגנוני המודיעין והביטחון, ה'תנזים' והמיליציות החמושות של ה'פתח'.
8. האופי האזרחי של האינתיפאדה של 1987 גרם להתבלטותה של האליטה הפוליטית והתרבותית שהנהיגה את הרחוב...; לעומת זאת, במלחמה הנוכחית, עלתה קרנם של אנשי צבא וביטחון כגון מחמד דחלאן, מרואן ברגותי, חאג' אסמאעיל נצר, ותופיק טיראוי. כמו כן, התבלטו השיח' אחמד יאסין, וארגוני ה'חמאס', ה'ג'האד'... דגלי חמאס וחזבאללה הונפו לצד הגדל הפלסטיני.
9. מספר הקורבנות והפצועים בחמש שנות האינתיפאדה שווה למספר הנופלים בששת השבועות [הראשונים] של המלחמה..."
אל-מהדי ממשיך ומציג כמה אבחנות בנוגע למצב:
"א. ...הגורם העיקרי להליכת שרון לאל-אקצא היה רצונו לקרקע את הסדר השלום עם הפלסטינים... אלא שהערבים היו אלה שהשלימו את מה ששרון התחיל. בכך, הם יישמו את אחד החשובים שבחוקי הסכסוך המזרח תכוני: הברית העקיפה בין כוחות ההתפשטות הציונית לבין הפשיזם הערבי...
ב. ...קיימת ברית פנימית בין המשטרים הפוליטיים הרודניים לבין הכוחות הפשיסטים המייצגים אידיאולוגיות דתיות ופאן-ערביות...
ג. השמעתן של סיסמאות אבסולוטיות ומעורפלות בעת ובעונה אחת ע"י המשטרים הערביים וע"י הכוחות הפשיסטים [ברחוב הערבי] בכל הנוגע להסדר בחזית הפלסטינית היוותה הוכחה מוצקה להתנגדותם לפתרון של פשרה... ולנכונותם להיכנס למלחמה דתית שאין לה קץ...
ד. העבר מלמד שמטרת הסכמי השלום הערביים עם ישראל לא הייתה מעולם להשיג שלום אמיתי שמשמעותו דמוקרטיה, מודרניזציה, פיתוח, ושת"פ אזורי. המטרה הייתה, וממשיכה להיות, להיחלץ ממשברים [פנימיים]... לחפות על חוסר יכולת ההתאמה לחיים בעידן המודרני, ולהצדיק שאיפות טריטוריאליות באזור...
ה. בהתנהגותה של ההנהגה הפלסטינית במהלך המלחמה היה משום התעלמות מעובדת יסוד בהיסטוריה עם ישראל והיא שהסכמי השלום היו תמיד לטובת הערבים... כל האבדות של הערבים מול ישראל נבעו מהמלחמות ומהתבוסות, בשעה שכל הרווחים הושגו באמצעות המו"מ.
ו. הפסגה הערבית בקהיר העבירה מסר של שלום שאין לזלזל בו[2]. אלא שבה בשעה, פתחה התקשורת הערבית במלחמה ויצרה אווירה של התגייסות ואלימות תוך שימוש בסיסמאות פונדמנטליסטיות...
ז. ...יש מקום לבחון את התנהגותה של ההנהגה הפלסטינית בתקופות משבר: החל באירועי ספטמבר 1970, דרך מה שקרה בלבנון..., עמדתה במלחמת המפרץ, וכלה בהקמת 11 מנגנוני ביטחון על 450 קמ"ר בשלב הראשון של הישות הפלסטינית - כלומר מדינת משטרה ערבית נוספת, שבתוכה פועלות כנופיות המאפיה המוכרות...
ח. ההגזמה הערבית, הן מצד הפוליטיקאים והן מצד התקשורת, בגודל ההישג והניצחון של תנועת ההתנגדות הלבנונית... שהיה בסה"כ הישג טקטי מוגבל בזירה קטנה, שבשום פנים ואופן לא השפיע על מאזן הכוחות האזורי. ההגזמה הזו הייתה סיבה לתחייתה של מנטאליות המלחמה במוח הערבי...
ט. בשעה שהעולם הפך לחד-קוטבי וארה"ב ממלאת תפקידים דיפלומטיים, פוליטיים, וכלכליים לאורכו ולרוחבו של העולם הערבי... עולים הקולות הקוראים להחרים סחורות אמריקאיות, ניתוק יחסים עם וושינגטון, ואפילו יש הקוראים לאסור מלחמה על ארה"ב. [הקריאות לחרם] הפכו לטקס פולקלוריסטי קבוע הדומה לשימוש בתופי טאם-טאם באפריקה...
המוח הערבי הוכיח פעמים רבות שהוא מוח דתי ותו לא... משום כך, הפך [המאבק למען] הזכות מפעולה רציונלית לביטוי של שנאה ואלימות. האמוציות הפוליטיות תפסו את מקומו של השכל; תפארת ההתאבדות, ההרג, והזלזול בחיי אדם נישאת בפי כל... משום כך לא תפשה המנטאליות הערבית שאפילו הסכמי שלום פגומים עדיפים על פני מלחמה. הסכמים אלה אינם מהווים את מלוא הזכות או את מלוא השלום, משום שהשלום האמיתי הוא דמוקרטיה, דו קיום, פיתוח, ומודרניזציה - דברים שהמשטרים הרודניים הערביים אינם מוכנים להם..."
