"סאדאת צדק!" - מאמר שבח על הנשיא המצרי המנוח
בעל הטור, צלאח מנתצר, הזוכר לטובה את הנשיא המנוח סאדאת, כתב ביום השנה לביקור סאדאת בירושלים[1]
"היום לפני 23 שנה, ב-19 בנובמבר 1977, ערך הנשיא המנוח, אנור אל-סאדאת, את ביקורו יוצא הדופן בירושלים, במהלכו נשא בכנסת ישראל נאום היסטורי ובו הצהיר כי ישראל הפכה לעובדה קיימת מוכרת על ידי העולם, וכי שתי המעצמות אחראיות לביטחונה... הכרתו של סאדאת בישראל נבעה מכורח המציאות ולא מתוך הסתמכות על היסטוריה כלשהי או על סיפורי אגדות.
סאדאת ניהל שתי מלחמות גדולות... מלחמת חציית [התעלה]... ומלחמת השלום שלקח על עצמו. חלק מבכירי עוזריו נטשו אותו באותו הזמן מחשש לתוצאותיה של מלחמת השלום.
יתכן וביקור סאדאת בירושלים והתערבותה של ארה"ב בשנת 77 נראו כקפיצה לוליינית ראוותנית, שמבצעה התכוון למשוך אליו את אורות הזרקורים והטלוויזיה, עד כדי כך שהיה מי שתיאר את הביקור כביקור טלוויזיוני. היום כל פרשן יכול להבין כי מה שעשה סאדאת ב77- היה מהלך מדיני מובהק שנשען על מספר עובדות שסאדאת צדק לגביהן:
1. ישראל היא תקדים שלא חזר על עצמו בהיסטוריה של העולם. זוהי המדינה הראשונה בהיסטוריה שהוקמה בהתאם להחלטה של הקהילה הבינלאומית, ולכן מלחמה בישראל - משמעותה מלחמה בעולם אשר אישר את הקמתה.
2. כאשר הערבים דחו את תוכנית החלוקה בשנת 1947, הם התבססו על החלום להשמיד את ישראל. חלום זה התגלה כלא מציאותי לאור מאזני הכוחות בין המעצמות בעולם. באותה מידה הובהר לישראלים, כי לא ניתן להגשים את חלומם לחסל את הקיום הפלסטיני.
3. כל מדינות ערב מייבאות נשק. בנוסף, אף אחת מהמלחמות עם ישראל לא התרחשה בתוך שטח ישראל.
4. ארה"ב היא הכוח המרכזי בניהול הסכסוך, מאחר שהיא תומכת בישראל מבחינה מדינית, כלכלית וצבאית. אנו רק יכולים לדמיין מה היה קורה לו ארה"ב הייתה תומכת בערבים וכל העולם היה תומך בישראל.
5. מרגע שהתקבלה החלטת מועצת הביטחון 242, המאשרת את זכותה של כל מדינה באזור לחיות בשלום במסגרת גבולות בטוחים ומוכרים, אין עוד מנוס מדרך המו"מ עם ישראל.
6. המשך אחיזתה של ישראל בסיני עלול היה להגדיל את המכשולים והמגבלות שישראל הייתה יכולה להציב, כגון התנחלויות נוספות ופרוייקטים שונים - כפי שאכן קרה בגולן.
ההבדל בין סאדאת לאחרים הוא שסאדאת ראה את כל זה כבר בשנת 1977, ואילו האחרים היו צריכים 20 שנה ויותר כדי לראות זאת."